<  להגדלה

  30.1.07 כך הפסדתי תארים - סיפור מאת יעקב משולם.

17.7.2003 "חצר-הבאר", זיכרון-יעקב, אולם אירועים.

 שבעה זאטוטים עומדים ובהתלהבות ובדבקות רבה שרים שיר-יובל

 בחגו של סבם, אני.לפתע פתאום הבנתי, שהשיר הוא לכבודי וכי אני

 הוא בעל השמחה וכי אני, לדבריהם, כבר בן שבעים.   

השעה הייתה חצות, אור ליום שלישי, 17.7.1933. 

שרה משולם נעורה משנתה. כאב חד עבר בבטנה. לא עברו מספר  

דקות והכאב חזר ונשנה. לידה במטה, ישן בעלה, אישה,

דן (בוקו ) משולם. היא נגעה בכתפו והוא התעורר מיד.

"הגיע הזמן, יש לי כאבים". אמרה לו. הוא קם וירד לקומה התחתונה, 

העיר את אחיו הצעיר, איזקו ובקשו ללכת ולהביא את המיילדת. 

עמדתי על סף כניסתי למעגל החיים. 

בולגריה, פזרג'יק, שש בבוקר. בחוץ, בעולם חדש, מוחה בצעקות 

על גירושי מגן-העדן החם והמוגן, אני, יעקב משולם, בן שרה ודן, 

מוכן להתחיל את מעגל חיי ומלחמת ההישרדות שלי.

אבי ז"ל, שהשנה מלאו מאה שנה להולדתו, היה פעיל בתנועת-העבודה

הציונית בבולגריה. כאשר נולדתי, החליט אבי לקרוא לי על שמו של

 מנהיגו הנערץ שנרצח, ארלוזורוב. לא חיים ארלוזורוב, אלא

"ארלוזורוב" והכריז על כך ברבים ובמשפחה.

ביום המילה, בא אליו סבי וסיפר לו, שבלילה חלם ובחלומו בא אליו 

אחיו ז"ל ואמר לו, כי היות ויש לו רק בנות – לא יהיה לו שם ולכן 

הוא מבקש לקרוא לי, לילוד, על שמו – יעקב משולם.  

כך לא הושלמה, בדיעבד, זהותי עם מקום גידולי וחינוכי,  

קריית-חיים (ארלוזורוב"). 

עוד כחודשיים לפני צאתי לאוויר העולם, בעלות הנאצים לשלטון, 

החליט אבי, דן, כי אירופה אינה מקום מתאים לגדל את ילדיו 

והחל להתעניין באפשרות עליה לארץ-אבות, היא ארץ-ישראל. 

הרופא,שליווה את אימי בהריונה, יעץ לו להמתין עד לאחר הלידה 

ורק אחר-כך לנסוע. צריך היה לשוט באוניה כשבוע ימים 

דרך הים השחור ולעבור את מיצרי הדרדנלים ובעונה זו של השנה

שיט באוניה לא התאים לאישה בחודשי הריונה האחרונים 

וכך הפסדתי גם את התואר " צבר ".

יעקב משולם, כרמיאל.