24.1.07 ה נ ס - מאת יעקב משולם
סיפור לכבודם ולזכרם של גיבורי קרית-חיים,
הנופלים והחיים,
אשר נתנו לעם את
המדינה על מגש-כסף.
מלחמת-
השחרור. הבלגן נוראי.
הערבים
בישובים מעורבים נלחמים, רוצחים ובוזזים בנו.
כוחות
ההגנה עומדים בפרץ. ישובים יהודיים רבים מנותקים ועומדים
על נפשם
במצור. הבריטים ה"נייטרליים" עומדים על זכותם לשמור על
הביטחון
ומחפשים נשק אצל היהודים. אספקת המזון לישובים המנותקים
נעשית
בשיירות, כאשר הפלמ"ח והחי"ש מאיישות אותן בלוחמים
לאבטחה.
השיירות אל יישובי הגליל הנצורים, בדרך כלל משאיות,
מתארגנות
ליד קני תנועות הנוער בקרית-חיים. כאשר היו מעמיסים
עליהן
מצרכים, היו מסדרים אותם, בדרך כלל, מסביב לדפנות-
המשאיות,
כך שבאמצע נותר חלל והמגינים היו מתמקמים שם,
כשמסביבם
שקי קמח או ארגזי אספקה, כמגן וגם כמסתור לנשק מפני
האנגלים.קשה
היה להגן על שיירות אלה ובמטה ההגנה הוחלט:
מסגריות
המפרץ יקבלו רכב משא רק עם שלד והם יבנו משוריינים
לליווי
השיירות. המשוריינים נבנו כקופסאות-
שימורים, עם אשנבי
ירייה. השריון היה עשוי משתי דפנות-פלדה,
כשבאמצע, ביניהן, הייתה
מחיצת-עץ,
כסנדוויץ', מספיק כדי למנוע חדירת כדור רובה או מקלע.
כל
משוריין כזה אוייש בנהג, נהג-משנה ושמונה לוחמים, ארבעה
בכל צד.
כאשר החלו להפעילם, הוצאו מהסליקים תת-מקלעים סטן וכן
רובים,
תחמושת, רימוני-יד, שהיו מאוחסנים זמן רב ובמקרים רבים
התחמושת
והרימונים היו מאד ישנים והרבה מהם היו עקרים,
העלו
עשן ולא ביצעו ירייה.
תמונה משוריין מתקופת מלחמת
השחרור.
כתה זו של פל"ם
קרית-חיים, > 
.
תעשיית
המשוריינים (ה"מרכבה" של שנות ה-30 ) >
ערב אחד, התאספה
שיירה ליד קן- השומר הצעיר בקריה.
מכוניות
מזון ושני משוריינים חנו שם בלילה. בבקר הגיעו מלווי השיירה
והיא
יצאה לדרך. בכל משוריין היו עשרה חברה', בנים ובנות.
אשנבי-הירי
היו סגורים. האוויר קשה לנשימה והם נוסעים.כדי להעלות
את
המורל הם שרים. רוב הבחורים והבחורות נשאו תת-מקלעי סטן,
תוצרת
התעשייה הצבאית של ההגנה ולחלק מהחברה' היה חגור, בדרך
כלל
מאולתר מחלקי-חגור של הצבא הבריטי. חלק מהמגינים תלו
רימוני-יד
על החגור ואחדים מהם גם קשרו אותם עם הנצרה לחגור.
המשוריין
מגיע לאזור ערבי, שאותו צריך לעבור. שקט משתרר.
האשנבים
נפתחים והמתח עולה. עוברים בתוך הישוב הערבי. יריות.
החברה
ליד האשנבים משיבים אש.
לפתע
נשמע מבפנים קול נקישה ודרדור. החברה הסתובבו מהאשנבים
פנימה,
ראו – וקפאו על מקומם. רימון-יד ניתק מחגור אחד מהחברה',
הנצרה
נשלפה, נשארה תלויה בחגור והנוקר הצית את הפתיל הרועם.
החברה'
ידעו: ארבע וחצי שניות עד לפיצוץ.
כל
חייהם עברו לנגד עיניהם בשניות נצח-האימה הללו.
עברו
ארבע וחצי שניות. קול בקיעה. עשן רב עלה מהרימון והוא נבקע
לשנים.
השנים הרבות שהרימון היה בסליק עשו את שלהן.
הסומק
חזר ללחיים. חומר הנפץ לא עבד.
לפעמים
העשן עושה טוב.
יעקב משולם,
כרמיאל.24.1.07