18.1.07 ה ה פ ס
ק ה ה ג ד ו ל ה .סיפור מאת יעקב משולם.
בסדרת ה"גדולות."
שני
”מוסדות" היו בבית-הספר: "שיעור חופשי" ו"ההפסקה הגדולה".
שיעור
חופשי הוא מוסד שזכינו בו לעתים רחוקות, למרות שבכל יום
ולפעמים
לפני בחינות, היינו מתפללים שאיזה דובון או סוסניק או אפילו
המחנך
לא יגיעו לבית-הספר ואז נוכל לחגוג.
המוסד
השני, עליו עיקר הדיסקוס, הוא ההפסקה הגדולה.
בין
השיעור הראשון לשני הייתה, או לא, הפסקה קצרה מאד, שלא
הספקנו
לעשות בה כלום, מלבד ריצה לשירותים במקרה הצורך.
אבל....
ברבע לעשר, הצלצול היה מבשר: ה פ ס ק ה ג ד ו ל ה !
עשרים דקות. כולם יושבים בכיתותיהם, פותחים את
תיק-האוכל,
מוציאים
מפית רקומה, שרקמו בשיעור רקמה, פורסים על השולחן
וכל אחד
מוציא את הסנדוויץ' שלו ותפוז או
קלמנטינה.
בזמן
קילוף הפרי, התמלאה הכיתה בבושם ריח הפרי ושאר מרכיבי
הארוחה. הריח הנעים רודף אותי עד היום ובכל
פעם שמגיע לאפי
ריח
תפוז או קלמנטינה, נזכר אני בהפסקה הגדולה.
התורנים
היו יוצאים מהכיתה וחוזרים עם קומקומים מלאים חלב. הוועד
הלאומי
של הישוב קבע, שהילדים חייבים לשתות כוס חלב בבית-הספר.
יחד עם
הקומקומים הגיעו תלמידים מן הכיתות הגבוהות, בידיהם כוסות
אלומיניום
ומזגו לנו חלב. אל מרקם הריחות הנהדר, שהיה בחלל הכיתה,
נוסף
ריח של חלב. השידוך בין כוס האלומיניום והחלב והריח הנוראי
שלהם,
ממש דחו אותנו, אבל התלמידים הגדולים, בשיתוף המורה
הכריחו
אותנו לשתות.
אכלנו,
שתינו, אבל דברים אחרים הטרידו אותנו: אתמול, בהפסקה
הגדולה,
הפסדנו בכדורגל לכיתה המקבילה ותאוות הנקמה בערה בנו.
בלענו
בבליעות גסות את מזוננו, לגמנו מהחלב, קיפלנו את המפית,
סגרנו
אותה בתיק ובזינוק, בלי שהמורה תרגיש, היינו בחוץ.
אני
מדלג לכיתה ז', בשנת 1946, בבי"ס ב', בית-ספר חדש שהייתה זו
שנתו
הראשונה. בית-הספר היה בנוי משני מבנים בצורת רכבת
ובתווך
מגרש- משחקים גדול. בקצה הדרומי של
המבנה הימני היו
השירותים
ובקצה הצפוני של המבנה השמאלי היה חדר- המורים.
יום אחד
יצאנו להפסקה הגדולה.
אור
השמש סנוור אותנו. לאחר שהתרגלנו אליו, נגלתה לנו תמונה:
עשרות
רבות של ילדים, מכל הכיתות, מכל הגילים, היו שם.
רבים
קפצו קבוצתית בחבל, רבים קפצו לבד,
קבוצות שיחקו ב"קלאס"
מכל
הסוגים, חלק רקדו במעגל וחלק שיחקו
"מחניים".
מקום
לשחק כדורגל כמעט ולא נותר. המהומה הייתה גדולה. כולם פזזו
וכולם
קפצו ורצו, כאילו היו קודם לכן בתרדמה. המגרש היה כמרקחה.
המון
ילדים התרוצצו. שתי כיתות שיחקו
כדורגל. המשחק היה בעיצומו.
אותה שעה עשה
מנהל ביה"ס, צבי עין-צור, את דרכו מן השירותים
לחדר-המורים,
כשהוא צועד לאיטו, באלכסון, לאורך המגרש ואז...
תוך כדי
משחק, נבעט כדור לגובה ונחת, לא פחות ולא יותר, על פניו
של
מנהלנו. משקפיו נופצו ונפלו על המגרש. בתוך כל המהומה נשמע
היטב
קול פגיעת הכדור וקול ניפוץ המשקפיים.
כמו
בסרטים, כשמפסיקים את ריצת-הסרט, הכל נעצר, כך נעצרה כל
תנועה
במגרש ושקט השתרר. כולם עמדו על מקומם והסתכלו לעבר
המנהל.הלה
היה המום. בדק את פניו, אם אין דם, הסתכל סביבו, הרים
את
משקפיו המנופצים, שב ונתן מבט בילדים ובשקט הגדול שהיה שם,
אמר: " י ל ד י ם , ה פ ע מ ו ן מ צ ל צ ל ."
האיפוק והתגובה שלו שימשו לנו שנים רבות נושא
לשיחה בינינו
יעקב משולם, כרמיאל. 18.1.07