ה מ ס ע ד ה ה ג ד ו ל ה. סיפור מאת יעקב משולם
זיכרונות
מכתה ד', בחינוך המשלים.
בבית-ספר א',
שהיה היחיד בקריית-חיים, הייתה מסעדה.
כל מי שאמו
עבדה, או היו בעיות בביתו, כמו אצלי, כשאימא ילדה
והייתה
בבית-חולים, יכלו לאכול תמורת עשרים וחמישה גרוש לשבוע,
שהיו קודש
לקניית מצרכים. אף אחד לא סבסד את המסעדה.
היא נוהלה
בידי המורה
לתזונה והעובדים בה היו התלמידים, שביצעו את כל עבודות
המסעדה, לפי
הוראות המורה.
המורה הייתה
פרנקה. אישה יפה, בעלת אף סולד ותקיפה מאד.
כל המורות
בבית-הספר היו "אמהות טובות", רכות ומפנקות, אבל שתיים
היו
"טרוריסטיות", מטילות אימה ואצלן למדו – ולמדו טוב, כי הפחד לא
הותיר ברירה:
אחת, יפה אלוני, המורה לאנגלית והשניה
– פרנקה !!
אצלן, בשיעור,
היה ש ק ט וחוץ מהזבובים והרוח, שום דבר לא נע.
לפעמים גם
הזבובים!
פעם בחודש,
שניים מכל כתה – תורנים ליום עבודה במסעדה.
זה היה יום
חרדה לתורנים. בבוקר היינו מתייצבים במסעדה, שהייתה
בבניין נפרד
מבית-הספר, ברחוב ג', עומדים בשורה ופרנקה הייתה
עוברת ובודקת
אם גזזנו ציפורניים, ניקינו אוזניים ואם אין לנו נזלת.
תאמינו לי,
הרס"ר בבסיס הטירונות היה חמוד לעומתה.
לאחר הבדיקה,
היא חילקה אותנו לצוותים: מי קוצץ
ירקות, מי טוחן
דגים, מי עושה
מנות ושם על השולחן.
בשעת- האוכל,
היו מגיעים הילדים ונכנסים ב
ש ק ט .
בדלת עמדה
המורה ודי היה במבט, להרגיע כל שובב.
כולם ישבו
מסובים ומחכים. אף אחד לא נגע באוכל.
כשכולם נכנסו
ומלאו שולחנות והיה משתרר ש ק ט ,
הייתה פרנקה
אומרת: "
בתיאבון, ילדים!" וכולם מתחילים לאכול ב ש ק ט , ב ש ק ט
והיא הייתה
מסתובבת לה בין השולחנות, ידיה מוצלבות על ישבנה,
בראש מורם.
כשגמרו לאכול, כל אחד היה קם ויוצא ב
ש ק ט, ב ש ק ט.
כשחדר-האוכל
התרוקן, היינו פושטים עליו, מורידים צלחות לכיורים,
חלק היה רוחץ
כלים, חלק שוטף רצפות ומנקה שולחנות. כך, תוך זמן
קצר, היה הכל
מבריק ומונח במקומו ומחכה ליום המחר.
ולמחרת
היום, המורה בכיתה: "יעקב, מדוע לא הכנת שיעורים
?!"
" המורה,
לא הספקתי . עבדתי במסעדה."