21.9.07
מקום קדוש : מאת מוטקה ברק
בכפר קטן למרגלות הר מירון, בבקתת חמר
גר השיך עבדו, בדואי. את גילו המופלג איש
לא יודע .
הוא זוכר שאימו אמרה לו שהוא
נולד בזמן השיטפון הגדול, אחרי כמה שנים
שלא ירדו גשמים,והיו הולכים עם החמור להביא מים , למרחק יום הליכה אל בור המים
שהיה במורד הואדי.
שמו של השיך נודע למרחוק , בכל ישובי
הסביבה. אנשים היו באים אליו לשאול בעצתו בכל בעיה שהתעוררה . מעולם לא ביקש תשלום
עבור עצותיו . אבל נהוג היה שכל הבאים אליו
לקבל עצתו היו מביאים לו מתנה. את
המתנות היה מחלק ביו אנשי הכפר.סוכת גפן גדולה הייתה בכניסה לביקתת החמר
בה הוא גר. עובי הקירות וצל הגפן שמרו על קרירות נעימה בתוכה. רק לשם סקרנות נסעתי
להפגש אותו . מראה הבקתה בחוץ, אינו מעיד על שום דבר
בפנים. חלצתי את סנדלי ואני בפנים, ברכות חיבוקים לפי כל כללי הטקס הנהוגים. ידידי
ממשמר- הגבול שארגן לי את הפגישה הציגני
כאיש "גדות" בכבוד רב.
בתוך הבקתה שטיח צבעוני פרוס על האדמה , מכסה את
כל השטח, מזרונים וכריות פזורים לאורך כל הקירות.קרן שמש חודרת דרך חלון עגול
ומאירה באור קלוש את המקום. הרגשת ברוכים
הבאים מורגשת מיד עם הכניסה. אחרי הברכות השתרענו על המזרונים בתנוחה בין ישיבה
לשכיבה .אישה לבושה בשחור, שאפשר לראות רק עיניה השחורות מבעד לצעיף, הגישה קנקן
גדול של מים קרים בכוסות גדולות,והשיך מכין קפה במין קומקום הנקרא בטעות אצלנו פינגאן,
שמו הנכון הוא איבריק
או בשפת הבדואים "מבהר" והספלונים
הקטנים, הם ברבים פינג'אל. ובלשון יחיד פנאג'יל.
שותים לגימה גדולה מהמים ולגימה
קטנטנה מהקפה, כך שותים לרוויה מים ובסוף נשאר טעם מתקתק של קפה. השיחה בנינו
הייתה מאד מרתקת ומענינת. סיפרתי לו על החיים בקיבוץ.
ראיתי שהוא מתקשה להבין.אך לפני צאתנו
וברכתו לשלום אמר "כשאתה צעיר
אתה יכול להיות עני ושום דבר לא מפריע לך , אך אוי לו לזקן להיות עני...
רוח קרירה נושבת בסוכה, אשכולות ענבים
תלויים מעל ראש היושבים ומחכים לפגישה עם
השיך.וכך יום רודף יום.
שנים רבות לא עזב את מקום מגוריו.
תמיד היו אצלו אנשים שבאו לשטח את צרותיהם, ולשמוע את דבריו. יום אחד הודיע השיך
לבנו שהוא עולה אל ההר לנוח , לקח תרמיל,
שם בו תאנים, צימוקים וכמה תמרים ויצא לכיוון ההר.כל הבקשות וההסברים כי זה לא הזמן המתאים לעלות להר לא
הועילו. השיך עבדו הזקן הולך בשביל עזים,
מתקדם צעד אחר צעד. יושב לנוח מעט בצל עץ
אלון עתיק .עוד מהלך סיגריה והוא בראש ההר .
ובסוכה יושבים האנשים שבאו מרחוק,
שותים לימונד קר , מדברים ביניהם ומחכים ... בשעת אחר
הצהרים ראה בנו הצעיר של השיך כי אביו לא חוזר. קרא לחמור שעמד בצד סמוך לסוכה
ואכל תבן. החמור כמו מבין שפת בני האדם ,
הרים ראשו וניגש אליו. בקפיצה קלה עלה הבחור
על גב החמור, השמיע מצמוץ בין שפתיו והחמור החל הולך בכיוון ההר.
בצעדים קטנים ונמרצים הולך החמור
ומטפס בהר ויודע בדיוק לאן ללכת . שביל
העזים עולה ומתפתל בסבך הצמחיה והחמור מתקדם במעלה ההר. הענפים השבורים שעליהם עדיין ירוקים ולא נבלו
,מלמדים שלא מזמן עברו כאן. ואכן כעבור שעה קלה נראה השיך עומד בצד השביל ומשקיף
לעבר הנוף .העלה הבן את אביו הזקן על החמור, ופניהם למטה לכיוון הכפר,שיך עבדו יושב בביטחון על גב החמור כשבנו הולך לצידו.
ולמחרת, כימים ימימה שב לקבל אנשים
ולא הוסיף לדבר על טיפוס אל ראש ההר יום
אחד קורא השיך עבדו לבנו הצעיר חמזי , ואומר לו"
בא שב כאן לידי, בקשה מיוחדת לי אליך ! עד כה כולם בקשו ממני, הפעם יש לי בקשה
אליך . ברצוני לראות את מקום הולדתי לפני
הסתלקותי מהעולם ,כי ימי על פני האדמה ספורים. ועוד בקשה מיוחדת ,ניקח איתנו עז שחורה
שתביא לנו מזל טוב" "היכן נולדת"?
שואל הבן כי מעולם לא דיברו על כך, והשיך מתחיל לתאר את מקום הולדתו, "הכל סביב הרים וגבעות ללא עצים, ויש עיר קטנה במרחק שני ימי
הליכה הנקראת באר- שבע. כשנפלו הרבה פצצות הייתי ילד אמא העמיסה את כל מה שיכלה
לקחת על הגמל והחמור והלכנו והלכנו עד שהגענו, להר
הגבוה. בני משפחה שגרו למרגלות ההר קיבלו אותנו
לאוהל שלהם ומאז אנחנו כאן". הבין הבן שאביו מדבר על איזה מקום בנגב.
כמה שעות חולפות כל הכפר יודע .השייך
יוצא למסע...אנשים באים להפרד ומאחלים מסע מוצלח וחזרה טובה
ובטוחה.
לאחד מתושבי הכפר יש מכונית וואן גדולה,מיד כששמע
על תוכנית השיך, הציע להיות הנהג המלווה
עם המכונית שלו .
השכן הקרוב הביא עז שחורה ,בעלת קרנים גדולות ועטינים שופעים חלב. וחבילת חציר העמיסו את כל
הדרוש. עם בוקר לפני זריחת השמש יצאו
לדרך...
פני השיך עבדו זוהרות , אינו מסיר את
עיניו מחלון המכונית . מדי פעם משמיע הערה .שעות ארוכות עוברות ועם ערב מגיעים
למבואות העיר באר- שבע . חולפים עוברים את העיר ,השיך מבקש לעצור , המכונית נעצרת
בשולי הדרך.
מתחיל להחשיך, השמש שקעה ואור דמדומים
אחרון במערב. עטלפים עוברים במעוף מעל ראשי העומדים בצד המכונית
,"שעשתה" דרכה ארוכה מצפון לדרום . "ומה עכשיו" שואל חמזי את אביו. "חכה ! יש זמן" משיב השיך לבנו.
"תנשום את ריח המדבר"... "אני מריח קפה" אומר השיך עבדו .
"ומה בכך" שואל הבן חמזי ?(מנהג ישן של
הבדואים להשאיר קפה על גחלים באוהל, לתועים במדבר . "בקרבת מקום יש אוהל בו
נוכל לישון הלילה אומר השיך." ואכן עוזבים את כביש האספלט יורדים לדרך עפר,
ובנסיעה איטית לאור פנסי המכונית ואור
כוכבים,במרחק לא רב נראה אוהל . וריח קפה
נישא באוויר.
חניית לילה במקום נידח במדבר הוא לא מעשה
של יום יום , אך הכניסה לאוהל הבודד בראש הגבעה,ולהרגיש
מיד כמו בבית , מעלה זיכרונות רבים בראשו של עבדו שהיה עוד ילד והלך בגבעות
החשופות עם העזים של המשפחה , לחפש מרעה,ולמצוא את בור המים. חמזי
הוסיף עצים למדורה,הוריד את העז
מהמכונית, ויצא לחלוב אותה. עטיניה
היו מלאים בחלב הגיש לה מעט מהחציר שהביאו
איתם והעמיד מולה קערה מים . העז עומדת בשקט בזמן החליבה מרגישה מיד כמו בבית ... נהג המכונית הוריד כמה חפצים הדרושים ללינת לילה. והשיך עבדו עומד בפתח
האוהל מסתכל על הירח העולה ,ומביט בכוכבים , ועיניו נוצצות מדמעות אושר.
ולמחרת בבוקר בלי להבין איך
ומהיכן החלו להתאסף אנשים רבים לבושים
בחלוקים לבנים ,וכפיות עם עקל שחור לראשם. (הלבוש המסורתי של הבדויים במדבר) לראות
את "הזרים" שהגיעו בלילה.מבין האנשים התבלט איש גבוה וגדול ורחב ממדים ,
שפם עבות על פיו, הוא השיך עזיז החולש על כל האזור.ישבו השיכים לשתות מהחלב החם
שזה עתה נחלב, וקפה שחור וריחני ולהחליף מילות נימוסים. השיך עבדו לא מחכה
שלושה ימים כנהוג ומגלה "לרעהו" השיך עזיז את
סיבת בואו מהגליל, אל ארץ המדבר ומטרתו האחת למצוא את מקום הולדתו ,לברך את הסביבה
ולשוב צפונה.
וכנהוג מצוות הכנסת- אורחים לפי
המסורת ,של הבדויים מזמין השיך עזיז את האורח , ומציע לו את כל עזרתו, ואומר "יום אחד
תנוח הרי רק הגעת אל תמהר , ולמחרת נראה כבר מה נוכל לעשות."} אולם דע ! בעוד כמה ימים תיערך כאן "חאפלה"
גדולה ,ליד הקבר –הקדוש. יבואו האנשים מקרוב ומרחוק, אל הקבר ויבקשו ברכה, מהצדיק
הקבור כאן.
אתה כבר כאן תבוא איתנו." לקבל
ברכה תמיד זה טוב. שיך עבדו מנענע בראשו,
מלטף את זקנו הלבן ומסלסל את קצוות שפמו, ואינו משיב דבר.
לאחר תפילת השחר, השכם בבוקר. יצא
השיך עבדו ובנו חמזי ואיתם העז לשוטט בגבעות, העז
השחורה מדלגת ומקפצת כמו הייתה כאן מאז ומעולם , ואחריה משרכים דרכם השנים האב
ובנו.ומרחוק ממול על ראש גבעה, הם רואים תל אבנים גדול ומסביבו אנשים רבים. השיך הזקן מרים ידו ואומר כאן בסביבה צריכה
להיות תקועה יתד עם ראש משושה " אני זוכר כמו אתמול, אבי תקע יתד לסימן
וכאן היינו קשרים את החמור." וממשיך לספר על חכמתו ונאמנותו של החמור.
שמש המדבר שולחת את קרניה החמות וחם מאד. אך כל זה לא מפריע לאנשים להתאסף סביב
התל שבראש הגבעה .מניחים עליו סרטים סגולים ,ופיסות בד שהביאו מהבית כסגולה לריפוי
. העז מדלגת בין האבנים הרבות הפזורות בשטח, חמזי
ואביו אחריה. לפתע נעצר עבדו ליד סלע בעל
צורה מאוד משונה עם זיזים וחורים ואומר
בקול לבנו ."כשישבתי ליד הסלע הזה ראיתי את החמור שלנו נופל ומת, נפח את
נפשו. זהו המקום בו נמצא התל שאליו נקבצים האנשים . לא היו לנו כלי חפירה והאדמה
סלעית , לכן בשביל הכבוד לחמורנו האהוב, אספנו אבנים וכיסינו אותו , שלא יאכלו אותו עפות השמים. כל עובר אורח שהיה חולף על פני התל היה
מוסיף אבן, כי כך כולם עושים.
זהו המקום הקדוש , "אדם באמונתו
יחיה", אשרי המאמין!
אפשר לחזור הביתה."
מוטקה