25.11.06 .
ב ר י א
ו ת ו ח י י ם א ר ו כ י ם .מאת יעקב משולם
(4-3- 5 בום !
)
קריית-חיים,
שכונה של פועלים, העובדים בתעשייה ובבניין ובמגוון תעסוקות שונות:
הוראה,
בריאות, תחבורה ומסחר, בעיקר מזון.
ביום
יום הייתה רוטינה. האב, שברוב המקרים היה מפרנס יחיד, יוצא לעבודת-יומו.
האם,
עקרת-בית, מגדלת את הילדים.
במוסדות-החינוך,
בגנים עבדו גננות ואילו בבתי-הספר הרוב היו מורים גברים,
בעיקר
בכיתות הגבוהות. שכר כולם לא היה מן הגבוהים ורוב האוכלוסייה הידקה חגורות.
רובם
גרו בבתים בודדים קטנים. הראשונים במגרש בן דונם ואחריהם קבלו 2/3 הדונם
וכולם,
בלי יוצא מן הכלל, הקימו בחצרותיהם משקי-עזר:
לולים,
שובכים, עצי-פרי וגני-ירק.
בשנת
1937 הגענו לקריה, משכונת תל-עמל, חליסה,
במבואות המזרחיים של חיפה,
שם
גרנו מאז עלינו ארצה, עם הולדתי, בשנת 1933.
שכרנו
בית ברחוב ב' 25, ממשפחת פפרהולץ וגרנו שם חמש שנים, עד שבנינו את ביתנו,
ברחוב
ט' 44.
אבי,
בוקו (דן) משולם, היה איש חרוץ. בימי השבוע עבד בקואופרטיב "נמליט",
מפעל
לייצור מרצפות, צינורות, בלוקים, מדרגות ורעפים. בשבתות עבד בגינה:
זרע,
שתל, גידל שפנים, תרנגולות ויונים והאוכל היה בבית בשפע.
זכורה
לי תקופה, בקיץ חם במיוחד, מזגנים לא היו אז ואבי הרטיב סדינים ותלה על החלון.
רוב
השפנים והתרנגולות מתו ממכת-החום ואת אלה שגילינו בלול שלהם מעולפים, ניסה אבי
להציל
במקלחת: שפך עליהם מים וניסה להחיותם, אך ללא הצלחה.
מאז
הפסיק אבי לגדל שפנים.
מסורת
היתה בביתנו, כי בכל יום חמישי,היתה אימי מחממת מים בחצר בדוד, ומכבסת
ב"פיילה",
קערת פח גדולה ועמוקה, כשהיא משפשפת את הבגדים המכובסים על "קרש-
כביסה".
באותו יום, יום חמישי, היינו אוכלים בערב מרק שעועית, שהוא משביע מאד
ואין
הכנתו דורשת טרחה מרובה, אך השפעתו נכרת ימים אחדים מאוחר יותר.
כל
השבוע התקלחנו במים קרים. ביום ששי היה אבי מביא קרשים שאסף והיה מדליק
את
האש בתחתית הבוילר.
אימא
הכינה, בינתיים, תבניות אחדות של
מאפים בולגריים, בורקס וכדומה ואני נשלחתי
עם
התבניות אל המאפייה. במאפייה, מאחורי אשנב קטן, ישב אדון פינטל וגבה בעד כל תבנית
חצי
גרוש. מסביב היו חברה' רבים, שהביאו
אף הם מאפים לאפייה וכולנו חכינו בתור,
כאשר
אדון פינטל הכניס את התבניות לתנור.
כשחזרנו
הביתה, התפשט ריח המאפים והביא לבית את
בשורת- השבת.
בבוקר
השבת, אחרי הארוחה, החלה נהירה כללית, של כל תושבי הקריה, אבל של כ ו ל ם,
אל שפת- הים: מי ברגל ומי באופניים וגם
אוטובוס סידר הוועד.
על
שפת- הים דאגה אימא לפירות , אבא דאג לצל והדגל האדום התנוסס בגאווה מעל
סוכת-
המציל. נדיר היה לראות צבע אחר.
בצהרים
חוזרים, מתקלחים, אוכלים ארוחת- צהרים ואבא שוכב לישון. הבית היה בעוצר.
אסור
היה לפצות פה ולזוז.
עם
ערב היה אבא קם מן השינה ובלי שום בדיקה או בירור היה שולח אותי
לקנות
כרטיסים לסרט, שהיה חובה. חלק מההווי
בקריה היה לעמוד שעתיים בתור
לקניית כרטיסים לבית-העם. בית- העם היה אז ברחוב
ג'. על מגרש חול גדול עמד לו צריף
גדול,
מט ליפול, שהיה הקולנוע שלנו.לימים הקימו לידו "אמפיתיאטרון", קולנוע
קייצי,
שהיה
חצר מגודרת בקירות פח, שסידרו בתוכה בשורות ספסלים ומולם במה ומסך גדול.
שם
נערכו הופעות-תיאטרון והוקרנו סרטים.
בכניסה,
בתוך החצר, היה קיוסק עם אשנב
החוצה.
לא
תמיד הייתה הפרוטה מצויה בידינו ומכך התפתחה תורה שלמה של "התפלחות".
מי
שלא הצליח "להתפלח" פנימה, או שהיה מגורש בידי הסדרנים, תלה עצמו על
התריסים
והחלונות
הסגורים והיה מציץ. סרטים שלמים ראינו דרך החורים כשלא הצלחנו להתפלח.
בשבת
בערב הייתה מתחילה צעדה: מכל הבתים היו מגיחות משפחות שלמות והולכות לסרט.
אבא
היה מרכיב את אחותי הקטנה על כתפיו ואימי ואנוכי מאחוריו, בתוך זרם הקרייתים.
המסע זכור לי, בעיקר בזכות המרק, מרק השעועית
של אימא, שהיה מבצע את תפקידו
ובכל
פעם שנורה הפגז הייתה מקהלה מבין ההולכים:
" לבריאות, אדון משולם, לבריאות!"
ואחרים
מוסיפים: "זה רק חיים ארוכים
ובריאות!"
יעקב
משולם, כרמיאל.