גורדון
סיפור עם מוסר השכל, מאת יעקב משולם.
ילדי
קריית-חיים ערבים זה לזה...
מסורת הייתה בבית-הספר
בקריה: מדי שנה יצאו ילדי כתות ה' לטיול
בן שלושה ימים
בעמק-הירדן.
המחזור שלי,
מחזור יא', יצא לטיול האמור בשנת 1944.
שלושה אירועים
מן הטיול נחרטו בזיכרוני ונלך מן הקל אל הכבד.
התחלנו את
הסיור בדגניה וביקרנו במוזיאון הקיבוצי " בית-גורדון".
איש לא הכין
אותנו למה שעמדו עינינו לראות:
בצנצנות מלאות
פורמלין צפו להן מיני מפלצות וביניהן, לדברי-המורה,
מה שיכולנו
להיות אנחנו, אלמלא נולדנו. נדהמים ומלאי חרדה עמדנו
וצפינו
במוצגים...
החוויה השניה
שאני זוכר, מהמשך הטיול, הייתה בנחל הירמוך.
אותה שנה
הייתה שנה שחונה, הגשמים בוששו לבוא ומימי הירמוך היו
רדודים. הייתה
זרימה בינונית ומשום מה הסתכנו המורים בחציית ה"נהר"
ברגל. כל
תלמידי ארבע הכיתות במחזור חלצו נעליים, במצוות המורים ותלו
אותן על
צוואריהם בעזרת השרוכים הקשורים. כך צלחנו ברגל את הירמוך.
לפתע, החליק
אחד התלמידים וכרע בתוך המים. נעליו נשמטו מצווארו
ונפלו לנחל.
כולם צעקו וקראו לתפוס ולמשות את
הנעליים אשר חמקו
ונסחפו בזרם,
אך אנו לא הצלחנו בכך. כל אותו טיול המשיך הנער לצעוד יחף.
זמן רב לאחר
שחזרנו לבית-הספר ולשגרה היינו מתלוצצים ומציעים לו לרדת
לים-המלח, שמא
הגיעו נעליו לשם והן צפות על המים, שכידוע הם כבדים.
בלילה האחרון
של הטיול המרגש הגענו לעין-גב.
אחרי
ארוחת-הערב המאולתרת, שכבנו לישון על שפת- הכינרת.
בקרבתנו הייתה
קבוצה בוגרת מאתנו, ממקום אחר בארץ, שישבה בלילה
ליד מדורה
והיטיבה לבה בקפה ובשירה.
עם שחר, הקצנו
משנתנו וראינו את הכינרת שטוחה ושלווה. המים לא נעו ולא
זעו. האגם קרא
לנו ואנו פרצנו ורצנו לתוכו בקריאות של שמחה.
חברנו, רפי
ברקו, תלמיד כיתתנו, פקח את עיניו, ראה אותנו שועטים אל
המים, קפץ גם
הוא ורץ, אך לדאבון-לבו, הוא רץ דרך הרמץ החם והלוחש
של מדורת-
הלילה, שאותם נערים לא טרחו לכבות עד תום, כראוי.
זעקותיו של
רפי וריח הבשר החרוך מרגליו הוציאונו מן המים.
הגענו אליו
בריצה ולקחנו אותו למרפאת-הקיבוץ, שם טופל ונחבש.
בשיעור הראשון
אחרי הטיול, הפנה מורנו האהוב את תשומת לבנו להיעדרותו
של רפי והסביר
לנו, שעקב חוסר הזהירות שגילה, הוא יעדר מהלימודים עד
סוף
השנה. בהפסקה התכנסנו, כל
ילדי-הכתה וקבלנו החלטה:
בנינו עגלה
מארגז תפוזים וגלגלים של עגלת-ילדים ישנה ובאנו אל רפי
הביתה. הודענו
לו שנבוא למחרת בבקר לקחת אותו אל בית-הספר.
יום- יום ,
בתורנות, היינו הולכים לביתו, ברחוב א', מסיעים אותו בעגלה
ומחזירים אותו
הביתה לאחר יום-הלימודים. העגלה הייתה נשארת בביתו.
כך הפסיד רפי,
להפתעת המורה, רק יום אחד של
לימודים וכשחזרנו מן
החופש הגדול,
רץ כבר רפי כמו כולנו והשתתף במשחקים שבמגרש.
אם יש מישהו
מהמחזור, הזוכר פרטים נוספים ומדויקים יותר, שיקום.
יעקב משולם,
כרמיאל.