8.8.07 שיכרון (וזכרון) חושים : מאת
נילי דיסקין
אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, כשהם נזכרים בילדותם. לכולנו יש בוודאי זיכרונות "ורבליים" שעברו את התווך של ההכרה והידיעה ונשארו חקוקים כמשהו עם משמעות ופשר.אבל יש זיכרונות, שהם זיכרונות "חושיים"-שנשארו בצורתם ה"גולמית" והם , לפחות אצלי, הכי אינטנסיביים. מי שכתב את השורה " הקולות של פיראוס מזכירים את חיפה " בשיר המקסים, ודאי היה מבין על מה אני מדברת. הזיכרונות של המראות והקולות - הם לדעתי השכיחים ביותר ו"מהדהדים" בנפשנו כל אימת שאנחנו שומעים או רואים דמויות ונופים מילדותנו המוקדמת . לי למשל ארכיון התמונות של שני האתרים הוא שכיית חמדה של ממש. חוש הטעם מככב אצלי פחות (אם כי אני זוכרת היטב את טעמם של התותים השחורים החמצמצים, של הפיטנגו המר וה"לא- מובן-מה-מצאו-בו", או הטעם של הגויאבות האדומות שהיו בחצרנו והיה ממש שונה מאלה הירקרקות צהובות עם התוך הלבן - אצל משפחת אנגלשטיין ברחוב ט' 21) . חוש המישוש לא אחראי אצלי על הרבה זיכרונות. נכון שאני זוכרת את ההבדל בין החול הלבן על שפת הים בקריה שהיה עדין ונקי (ועדיין די עיצבן כשנכנס לחריץ של הת-ת.....כשעוד לא היו מקלחות)לבין החולות הצהבהבים מאחורי הבית ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מהחול הגס והמעצבן (הזיפזיף) בחוף נהריה ואכזיב. גם ההבדל בין הבלורות השקופות - הפרפריות, החלקות למגע וקרירות בין האצבעות , לבין ה"חלביות" המחוספסות יותר - זכור לי.אבל הזכרונות הכי "עוצמתיים" שלי - קשורים לחוש הריח. ריח המלפפונים ה"חדשים" (אז היה כל פרי וירק רק בעונתו ולא כל השנה) ריח הנרקיסים העדין ב"עמק הנרקיסים" בביצה שלייד הרפיינריס, שהיה משקל נגד לענן הצחנה של הרפיינריס עצמם, ריח המכולת של צילה, מול הכניסה לבי"ס ארלוזורוב שהיה ריח תערובת המצרכים ובעיקר אלה המצופים בסומסום,ריח מכשירי הכתיבה בחנות של לאפר, ברחוב י', ריחו של הים (שלבוא אליו היה לחגוג חגיגה חושית מושלמת של כל החמישה, כשחוש הטעם , מלבד מי המלח שבלענו מדי פעם, היו בדרך כלל סנדוויצ'ים שהוכנו בבית, ומלפפונים שקולפו ונעטפו ב"נייר פרגמנט" משוחזר ומנוקה מגבינות הקרש הלבנות שנעטפו בו קודם). גולת הכותרת של הריחות עבורי - הייתה תגלית שגיליתי יום אחד בשוטטי בשדה העצום ליד ביתי (שגבל בתחילת רחוב י"ח ממערב,כביש עכו-חיפה ממזרח, רחוב י' מדרום וקריית מוצקין מצפון). יום אחד ראיתי על האדמה, נמוך מאד תפרחת עלים בצורת לב שצמחו בעיגול שלם צמודים לאדמה כמו עלי רקפות) ומאמצע העלווה הזאת יצאו גבעולים דקיקים נושאי פרחים קטנים וסגולים (דומה לצמח הסיגליות). הריח משך אותי בחבלי קסם ומאותו יום נהגתי לחפש את הצמח הזה שהיה נדיר, לשכב על האדמה ו"להסניף" את הריח הכל כך מיוחד שלו. ימים ושנים אחר כך, כשעיינתי במגדיר צמחים לצורך כלשהו, נתקלתי בתמונה של הצמח הזה והסתבר לי כי הוא צמח הדודאים . הצמח התנ"כי הנחשב לצמח האהבה, או התאווה. אני לא יודעת אם היו בו פרומונים או משהו אחר אבל גם אני, לו הייתי כותבת את שיר השירים - בודאי שהייתי מזכירה אותו.......(הפרי שלו אגב, היה מוזר מאד, כמו מעטפה קטנטונת, מעובה). וכך חבר לו פרח הדודאים לשלל הזיכרונות ה"חושיים" שלי מהקריה. מעניין אם לאחרים יש ריחות קרייתיים אחרים. ביי ויום נעים. נילי דיסקין - טדניר.