19.10.07 סיפור על ראובן ברוג : מאת ליאנה צור
מוגש בזה באהבה סיפור על ראובן ברוג שלא יכולתי להגיע ליום הולדתו אך סיפורים רבים שמעתי על האירוע משתי אחיותיי שכן היו. ליאנה
צור
טיול בכרמל עם ראובן ברוג
כשהיינו בכיתה ט' נדמה לי ראובן ברוג היה המדריך
שלנו בתנועה. קראנו לו גמל בגלל ההליכה הגמלונית מעט שלו ואיני יודעת לומר עד היום
אם היה מדריך טוב או לא. לי במיוחד היה קשה להעריך אותו כמדריך משום שהיינו שכנים
ואבי עבד עם מאיר בחברת חשמל כך שהקשרים עם משפחתו היו קרובים מאד.
יותר מכל זכור לי הטיול בכרמל והוא דוגמה יפה לדרך בה מצב רוחו הטוב תמיד
של ראובן הציל את היום או נכון יותר לילה. במסגרת טיולי התנועה יצאנו למספר ימים
לטיול בכרמל שמטרתו , בך נראה לי היום הייתה
ללמוד לנווט ע"פ מפה. היה רק בעיה אחת, אף אחד לא היה לו מושג קלוש
כיצד מנווטים ע"פ מפה וזה כנראה כלל את מדריכנו היקר.
ביום השני של הטיול יצאנו קבוצה של
12 בנים ובעיקר בנות ליום הליכה כשעל גבינו תרמיל גב ומימיה אחת ( משמעת
מים, זוכרים?). היה לנו מעט אוכל כי בתכנון המקורי היינו אמורים לחזור אחר הצהריים
למאהל, מכשיר קשר כמובן שלא היה מי חשב אז על הצורך בהזעקת עזרה.
בתחילה הלכנו יפה כשאחד החניכים מנווט אך פתאום התברר שאיננו יודעים היכן
אנחנו. גם המדריך ראובן לא הצליח לזהות את מקומנו על המפה. הכרמל אותן שנים לא היה
מתוייר ומטוייל, שבילי הליכה
למטיילים ל היו בו וגם יישובים מלבד הכפרים הדרוזים לא היו. נסינו ללכת לכיוון
אחד, אחר כך לכיוון שני וכלום. ברגע מסוים הערב החל לרדת וראובן לקח החלטה אמיצה
שנתמקם במקום בו אנחנו עומדים מה שלפי מה שנהוג היום הגיוני ביותר. הדלקנו מדורה
התחלקנו במעט האוכל והמים וישבנו ופטפטנו. לזכותנו נאמר שהיינו כנראה תמימים - אף
אחד לא דאג במיוחד. אמנם היה לנו קר בלילה כי שמיכות לא היו לנו הן נשארו במאהל.
דיברנו הרבה שטויות, כתבנו יומן מסע מבלי שיהיה לנו כלי כתיבה, ואיך שהוא הרוח
הטובה של ראובן השפיעה עלינו איש לא האשים את רעהו ובוודאי שלא את המדריך.
בבוקר כשהתעוררנו עדיין לא ידענו היכן אנחנו, אבל אחרי זמן קצר התחלנו
לשמוע קריאות מרחוק וקבוצת מדריכים שיצאה לחפש אותנו הגיעה. התברר שבעצם היינו די
קרובים למאהל, עניין של שעה הליכה. וכשכבר
הגענו למאהל איש לא התרגש, האחרים כבר יצאו לטיול נוסף ואת פנינו לא קיבל אדם. את
ההורים לא הזעיקו גם לא את כוחות ההצלה כפי שבוודאי היו עושים היום. אפילו לאוכל
לא דאגו לנו. ובקיצור כלום לא קרה. מעניין אם מישהו מלבדי עדיין זוכר את הדבר.
ליאנה