7.12.06 "היה או לא
היה" סיפורים מאת מוטקה
ברק .
השתתפתי במסיבת סיום לציון שנת פעילות , של חבורת
זמר, "רון גליל".
המסיבה נערכה בשעות הערב בפינת חמד ,בראש- פינה , למרגלות ההר "הפינה".
מוקפת שיחים וגדרות אבן. חבויה בין בתים נבנתה בטוב טעם להיות מקום
מפגש לילדי השכונה ביום
ולנוער בלילה..לפי סימני דרך שקיבלנו מאחראית על
המפגש הגענו למקום. שרשרת אורות צבעוניים האירו את המקום וירח בהיר
מפיץ את אורו ומשלים את התאורה.כיד המסורת,הביאו אנשי גדות ממעדני
הגבינות של המחלבה. שולחן
הכיבוד התמלא מכל טוב מידי כל הבאים, ללא
תכנון מיוחד, כל משתתף הביא עמו ממיטב מטבחו.נתקבל תפריט ארוחת חג ,
כיאה לציון שנת פעילות נוספת
הנמשכת מספר רב של שנים בהדרכתו של
דני
עמית.המפגש התנהל בשמחה ובהתרגשות רבה כמו נפגשים בפעם הראשונה.
ואחרי שנתנו לבם בכיבוד
נאמרו מילות סיכום ותודות ושוב שרים את אותם
השירים בלוויו של דני על הקלידים.
נשאר מקום להשביע את הנפש
ולצד
הרוחני של הפגישה, קראו
שירים חילקו משפטי ברכה כמתנות המתאימות
לכל אחד וכשתמו
התוכניות המוכנות מראש נערך
משחק חברותי, שריתק
את כולם . נתבקשו מתנדבים
,לספר שני סיפורים שהאחד מהם
הוא,אמיתי
ואילו השני לא היה , ולא נברא . על המשתתפים לגלות מי מבין הסיפורים הוא
האמיתי. וכך שתמו המספרים
מחבורת הזמר, והשעה עדיין מוקדמת. נתבקשתי
כמחווה לאורח להשתתף בין המספרים.
סיפור ראשון.
הכל התרחש בשנות החמישים, 1950 ו... במאה שעברה ... נשמע היסטורי!
הפאדיון המצרי חודר לישראל ופוגע באזרחים תמימים, וברוב עזות הגיע עד
בית עובד והשאיר אחריו נפגעים..הגבול עם ירדן ארוך ופרוץ . ימים של חרדה
ואי שקט עוברים על תושבי הארץ. ובצפון הסורים יורים ומפגיזים את הישובים
הקרובים לגבול שבשטח המפורז.
את אדמתם
מתקרבים לגבול באין מפריע ומעבדים
היתה לי חברה בקיבוץ משגב-
עם, הקשר בינינו התהדק יותר ויותר
והמרחק
בין גדות בעמק החולה,
למרגלות הגבול הסורי, והקיבוץ על ההר אי שם
סמוך
לגבול לבנון, התחיל להיות
רחוק מדי ובלתי נסבל, הגענו להסכם. אני עובר לגור
במשגב-עם לפחות לשנה , נהיה יחד, ואחר כך נחליט.במשגב –עם נתקבלתי נפלא.
את רוב החברים עוד הכרתי מתקופת היותנו בתנועת
ולאחר מכן במפגשים שונים. בסידור העבודה שמחו מאד ומיד שיבצו אותי בדיר
עובדי
הצאן "הענף" תמיד סבל מחוסר
היות ובגדות
עבדתי בצאן הם ראו זאת
את הקליטה בקיבוץ. ואילו אני, בקשתי לעשות קצת פסק זמן מהכבשים,
ונכנסתי לעבוד בגן הירק . במשגב- עם גידלו עגבניות,מזג האוויר הקר אפשר
לגדל עגבניות
בעונה
וכן גידלנו סלק סוכר לזרעים,
גן- הירק היה צמוד לגבול עם לבנון ונמצא במרחק נסיעה כרבע שעה מהקיבוץ.
את ארוחת הבוקר, היה נהוג
לאכול בשעה שש בחדר- האוכל . בלאו הכי אין מה
לרדת מוקדם לשטח, שעננים רובצים על הגן ולא רואים ממרחק מטר. ובשעה עשר
היה נהוג לעשות הפסקה לשתית
קפה ולהשלים את ארוחת הבוקר..
יום אחד בזמן ההפסקה ישבתי
על אבן הגבול, וצופה לעבר הכפר הלבנוני
אודייסה
הסמוך,ומסתכל על פלח לבנוני
החורש את האדמה עם שור וחמור רתומים למחרשת
עץ. הוא מתקרב עד קו הגבול
שהיה מסומן רק באופן דמיוני בקו אוויר עם אבן הגבול
הרחוקה במבט עין.בהיותו קרוב
אלי הוא ניגש מברכני בנימוס
ומבקש אולי יש לך גפרית? מיד הבנתי שהוא רוצה להדליק סיגריה. סיגריות לא
היו עמי אבל
גפרורים תמיד החזקתי בכיס , בימים קרים באופן מיוחד
מדורה קטנה כדי להפשיר את הידים הקפואות .. הוצאתי קופסת
וביד קלה הדלקתי גפרור. חפנתי את שתי ידי לגפרור הדולק והושטתי אותן אליו כמה
שאיפות קלות והסיגריה המדובללת המגולגלת ביד גסה נדלקה....נדלק בינינו זיק....
רמזתי לו שישאיר את קופסאות הגפרורים אצלו. ולמחרת באותה שעה נפגשנו שוב
על אבן הגבול. הבאתי איתי בתרמיל כמה עגבניות שזה עתה קטפתי , בצל
ירוק וכמה
ביצים קשות ופרוסת לחם
שלקחתי מחדר- האוכל. פרסתי מפה קטנה על העשב,
והזמנתי אותו לארוחת שדה קלה.הפלח הלבנוני לא נשאר חייב, הוציא מבין
בגדיו בקבוק שמן זית, פיתה וזיתים,והמפגש הפך לסעודת רעים. רוח קרה נושבת מהרי
נפתלי. עורב אפור שחור כיפה התקרב ללא חשש ללקט מהפרורים שנשארו מהסעודה.
עברו ימים, ומידי פעם היינו נפגשים על אבן- הגבול. החלפנו כתובות ופרטים
אישיים
קשר מיוחד במינו נוצר בינינו.ימי היותי במשגב- עם נסתיימו. מאירה עזבה את משגב- עם
ועברה לגדות,ימי היותי במשגב- עם נסתימו. מאירה עזבה את משגב- עם ועברה לגדות.
כי מצפון תיפתח הרעה, אמר הנביא .ימי השקט והשלווה תמו . הגבול השקט הפך לעוין.הוקמה גדר גבוהה ומתוחכמת .הגבול הפסטורלי היה כלא היה!
כאן סיימתי את הסיפור הראשון, והנה הסיפור השני:
סיפור שני (במשחק היה או לא היה)
הייתי רועה את עדר הצאן של קיבוץ גדות. למרגלות תל עתרת ליד הירדן, היה יום
שמש בהיר.
רוח חרישית נושבת ומביאה עמה
קור עז מהר החרמון העוטה בשלג רב הגשמים הרבים
שירדו היטיבו עם עשביית הבר
שנבטה וכיסתה את האדמה בשטיח ירוק.
הכבשים פזורות
על פני שטח נרחב מגשר בנות- יעקוב ועד
התל.ועסוקות באכילה מהעשב הרענן.כשהעדר
עסוק באכילה באין מפריע. ישבתי
ליד סלע נשען מלוא גבי כמו
בכורסא שהוכנה ממש בשבילי.
הוצאתי מתרמיל שהיה איתי תמיד,אשכולית צהובה , ובעודי מסמן באולר חריצים
שיקלו על
הקילוף, אני שומע מרחוק צלילי נגינת חליל .המנגינה חוזרת על עצמה
שוב ושוב , ונעימה
מאד לאוזן. הצלילים הולכים
ומתחזקים, ונשמעים היטב. הוצאתי מתרמילי חליל במבוק
שהיה איתי, ובקלות רבה השתלבתי בצלילי מנגינת החליל שנשמעה ממרחק. הכבשים
הרועות
בעשב,הרגישו יד חופשית והחלו להתפזר על שטח נרחב . בלית ברירה קמתי ממושבי
הנוח
ריכזתי את העדר ,וירדתי עם הכבשים לירדן להשקות את העדר הצמא. הכבשים
הצמאות
רצות במהירות לנהר הזורם. נדחפות דוחקות אחת את השניה כאילו יגמרו המים
בירדן.
חולפת כמחצית השעה כל העדר שתה. האחרונה וללא חיפזון, ניגשת העז היחידה
שהייתה בין
הכבשים, שותה לרוויה ומצטרפת
לעדר.ולמולי מנגד, מצד שני על גדת
הירדן רועה סורי יורד
עם עדר הבקר שלו , מתקרב
אלי, ומנופף אלי בידו.אני מחזיר לו בתנועת יד,העדרים רובצים
משני צידי הנהר, עוד מעט,
תהיה שעת החלפת משמרות, הרועה
המחליף יודע את מקום המפגש
שלנו. תמיד יש בעיה איך
להגיע מהקיבוץ לשטח. הטנדר היחיד
שאפשר לנסוע איתו בשדות
נסע לראש- פינה ולא חזר.מרחק
הליכה ברגל כמחצית השעה ,ולפעמים יש בעיה בסידור ואין
מחליף. וזה מה שקורה היום
בשעת צהרים מאוחרת , הבנתי שמחליף לא יגיע!
ארגנתי את מחשבותיי מחדש. עד שקיעת השמש יש עוד כמה שעות , והזמן יעבור
והכבשים
תמלאנה את כרסן בעשב. הרעב התחיל להציק לי . בתרמילי תמיד היה איתי משהוא לאכול
פרוסות לחם כמה בצים קשות,
חלבה עטופה בניר כסף כדי לשמור על טריותה בקבוק שמן
זית קטן וגזר
אחד שייעדתי אותו
לעז המשכוכית. עברתי עם העדר ליד עץ
תות גדול הנמצא
בגדת הירדן ,כל הכבשים מצאו את מקומן בצל העץ. ואילו אני
ישבתי בצד מתכונן להפסקת
צהרים. על אחד מענפי העץ תמיד השארנו
הרועים" ערכת קפה" ובקבוק
מים .
פרשתי מפה קטנה על העשב,הוצאתי את
פרטי האוכל שהיה לי בתרמיל, קטפתי כמה עשבי
בר המותרים לאכילה. הדלקתי מדורה קטנה לבישול קפה כל ההכנות לארוחת שדה לשעת
הדחק .השלמתי במוחי להישאר
בשדה עם הכבשים עד שקיעת השמש ליהנות מארוחת שדה
קלה ומהפסקת צהרים. מוכן
ליום ארוך.. הכבשים רובצות בנחת בצל העץ מי הירדן שוצפים
בזרם חזק שאון המים הזורמים
בירדן נשמע היטב. מנגינה של הטבע. ולהפתעתי אני מבחין
מעביר לי אותה. הודיתי לו מאוד . והזמנתי אותו להצטרף אלי לארוחתי הדלה .
המים רותחים
בקנקן. אני מכין קפה,מגיש לו ספל
מהמשקה השחור,ומוסיף מעט חלב מהעז , שזה עתה חלבתי.
הכבשים מתחילות לזוז, אי שקט בעדר
סימן הפסקת הצהרים נסתיימה. הרועה הסורי חוצה
את הירדן,לצד השני מסיר את חולצתו הרטובה סוחט אותה .לובש אותה שוב,עדר
הבקר לא
הרגיש בהעדרו של הרועה, הוא מכנס את העדר ומתחיל לנוע עם פרותיו במעלה ההר. צלילי מנגינת
חליל נשמעת ומשתלבת עם משב הרוח הנושבת .הוצאתי את
חליל הבמבוק שלי הצטרפתי בנגינה .
צלילי החלילים נשמעו היטב למרחוק...
סיימתי את שני הסיפורים.
הדעות בין הנוכחים התפלגו : רב השומעים היו בטוחים שהסיפור
הראשון, הוא האמיתי , ואכן כך
היה. הוותיקים
זוכרים את השקט בגבול לבנון. הייתי
יושב מדי פעם על אבן- הגבול, ישראל לבנון
ואותו פלח
המעבד את אדמתו היה קרב ללא חשש ,
ואותו רועה סורי היה מנגן בחלילו , ומנפנף
בידו אלי...
ואין שלום עם הסורים.
מוטקה