29.12.06 סיפור מאת
יעקב משולם.
מ ש ו ב
ו ת י ל ד ו ת ב ק ר י ת – ח י י ם
ה פ ו א ר ה
ה ק ט נה - ו ה ג ד ו ל
ה ג ם.
בשנת 1943
עברנו מרחוב ב' לרחוב ט', אל ביתנו שבנינו.
השתלבתי מהר
מאד בחבורת הילדים מהאזור, שהיו הן בכיתתי והן
בקבוצתי
בתנועת- הנוער.
"הפוארה
הקטנה" ו"הפוארה הגדולה" החלו לעלות בשיחותינו יותר
ויותר.
החלטנו לתרגם את המילים למעשים ויום אחד, לאחר הלימודים,
קבענו
להיפגש בצריף. אכלנו בבית, הכנו שיעורים על רגל אחת
והתחמקנו,
אחוזי תזזית, מאמהותינו ויצאנו.
לא היה
צורך רב לנקוט אמצעי זהירות בחציית כביש עכו – חיפה. כמעט
לא
הייתה בו תנועה. ממזרח לכביש, היה
הכל שומם. היה שם שטח גדול
וישר,אשר
ספורטאי הקריה הקימו בו שני שערים וסימנו אותו בסיד
והוא
היה מגרש הכדורגל והספורט של הקריה.
בין
המגרש והכביש, נחבאת, במקביל לכביש, לכל האורך, מקרית-
ביאליק
ועד המפרץ, תעלת ביוב קטנה, נושא סקרנותנו ויעדנו.
השמועות
אמרו שיש שם דגים ואפשר לתפוש אותם. ירדנו אליה.
אכן,
תעלת ביוב קטנה, רחבה כשלושים ס"מ. זרמו בה מים מזוהמים, היו
בה
צמחי- מים וירוקת וגם - !!!- דגים. הדגיגים הושמו בה על-ידי
רשויות-
הבריאות של שלטון המנדט, כדי למנוע הטלת ביצים מיתושי-
הקדחת. מאוחר יותר למדנו, שהדגים נקראו
"גמבוזיות", דגי טרף
קטנים. חזרנו לבתינו, כשאנו
מתכננים פגישה נוספת למחרת והבאת
אמצעים
ללכידת הדגים. כמו כן הוחלט לשמור על כך בסוד.
למחרת,
אחרי השיעורים, הגענו עם קופסאות וצנצנות. התפרסנו על
מרחבים,
כאשר אחד מאתנו שם פחית- שימורים בתחתית התעלה ושוכב
לידה
ושנים אחרים, עם מקלות, משקשקים במים ומגרשים את הדגים
למקום
המארב. בעודם משקשקים , הייתה לפתע תנועה חזקה במים.
החברה'
נבהלו וצעקו: "נחש! נחש!"
קמתי מרבצי ורצתי אליהם.
כאשר
הגעתי, ראיתי יצור ארוך נע במהירות במים ומתחמק בתוך החול.
הכרתי
מיד שזה היה צלופח והרגעתי אותם. ידעתי זאת. בבית הייתה לי
אנציקלופדיה
"נעורים" ושם למדתי להכיר את הצלופח. לאחר בירור
והתייעצות,
החלטנו שגם אותו אפשר לצוד. בקיצור, באותו יום, להפתעת
ההורים,
כשבררו היכן היינו ולמה חזרנו מאוחר, (כי מרוב עיסוקנו
בלכידת
הדגים לא הרגשנו בשמש השוקעת) , שלפנו צנצנות מלאות
דגיגים
ושמנו אותן לתפארת בבית, לאחר שהחלפנו את מי הביוב
בצנצנות
במים חיים מהברז. לדאבוננו,
הדגים לא החזיקו מעמד זמן רב
במים
הזכים ומתו. נאלצנו לרדת שוב
לפוארה, להביא חדשים.
בתעלה
פגשנו כל מיני שרצים: צלופחים, ראשנים, דגיגים, צבים
וסרטנים.
ההתעסקות בהם הייתה רבה ולעתים קרובות שכחנו עצמנו,
בהיותנו
שקועים במשחקינו. גם אבי נרכש לעיסוקנו ובנה לנו בחצר
בריכה
קטנה מבטון, מטר על חצי מטר שטחה ועומקה שלושים ס"מ.
הבאנו
לשם דגים ובנינו להם עולם שלם במים.
לאחר
מכן הלכו החברה' לבתיהם ואני הייתי נשאר עוד קצת לבדי.
במים
היו דגיגות בהריון והן החלו להשריץ. בכל פעם שהיה נפלט דגיג,
הדגה
הייתה ממהרת להסתובב ולבלוע אותו בפיה. רק אחר-כך הבנתי
שזה היה
להגנתו, מפני הזכר, שהיה מנסה לטרוף. הייתי כל כך שקוע
במחזה
ואימא החלה ללחוץ שאכנס הביתה להכין שיעורים ואני מתמהמה
ומתמהמה,
מתוך סקרנות במחזה- ההשרצה ואימא לוחצת וצועקת...
אני שם
אצבעותי על בטנה של הדגה ובעדינות אני לוחץ והדגיגים
נפלטים...
ילד הייתי! ובאי רצון מודגש נכנסתי
הביתה.
הפוארה
הייתה משאת- נפש. עולם החי שהתגלה בה הקסים אותנו והרבה
שעות של
שהייה ורביצה לידה עשו את שלהן וסבלנות ההורים למעשינו
פקעה.
אז החלו מלחמות הילדים וההורים, כשגם המורים מתערבים.
כולה
היינו בני עשר וקצת ובסופו של דבר גם ההורים וגם המורים לא
יכלו
לנו.
"מעבר
להרים ולמדבר, ישנו מקום..." משפט
שנאמר שנים אחר-כך,
אבל הוא
מתאים למקום ולנושא הבא:
כקילומטר
מזרחה, במקביל לפוארה הקטנה, באמצע שום מקום, שכנה
הפוארה
הגדולה: כשלושה מטר רוחבה ולמעלה מחצי מטר עומקה.
מקורה
במעין ליד רמת-יוחנן. נחל גדורה, הפוארה הגדולה, שפע
בעבר
מים, אך הזדהם מהשפכים של אזור התעשיה במפרץ. הפוארה
זורמת
עד לביצות הנעמן . המים בה היו מעופשים והדיפו ריח "עדין" של
ביוב.
הצמחיה – צמחיית- פרא וירוקת. במימי הפוארה היו זרוקים
גרוטאות
ופסולת שהשליכו תושבי הסביבה, כהרגלם.
זו
הייתה מטרה קצת מפחידה והרפתקנית ללכת אליה, באזור שומם בלתי
מיושב.
בלילות נשמעו מהכוון יללות- תנים. להקות שלמות היו קרבות
לתעלה
ולאזורים המיושבים, לחפש טרף ומזון ושמועות סיפרו על תנים
נגועי
כלבת. הסיפורים על העולם המופלא שסביבה סקרנו ודרבנו אותנו.
אנו
היינו חבורה ללא חת: מיקי,(יהודה מזרחי), דודיק, עמרם, עמוס
בילט,(פוקוס),
אני, משולם, איציק פריצקר, יוסי ושימלה' כהן ועוד
כמה
חברה' מהסביבה.
הגענו
לנחל. אכן, עולם ומלואו: עופות מים,
סרטנים, צבים צלופחים,
דגים, (
גם יותר גדולים! ).
כשישבנו,
צפינו ותכננו מה לעשות, הרגשנו תנועה חזקה במים וראינו
עננת-
חול גדולה מתרוממת: דג ענק היה שם. מפלצת. שפמנון. ברבוט,
בשמו
הערבי. קצת נבהלנו. נסינו
ללכוד אותו, אך ללא הצלחה. הוא
חמק לנו
בתוך הסבך. מרוב להיטוטנו לתפשו,נכנסנו למים וגם התלכלכנו
מהבוץ
המסריח. לאחר כמה שעות עשינו דרכנו הביתה מלאים בשלל:
דגים,
צלופחים, סרטנים ועוד. לסרטנים היו עיניים בולטות והסקרנות
הילדותית
שלנו לראות כיצד הם מתנהגים כאשר אנו תולשים להם את
העיניים
בצבת, עברה את גבול השובבות.
הרגשנו
גאים, מלאי סיפוק, שכבשנו גם את הפוארה הגדולה.
בבית לא
ידעו להעריך את מעשינו ההירואיים והתגובות היו לא נעימות.
יעקב
משולם, 29.12.06
הפוארה
הגדולה >