29.9.07 סיפור משם : מאת
גדעון שדמי
את בנה
הראשון, מתי, ילדה ללא בעיות. ההיריון וגם הלידה היו רגילים לגמרי. אחר כך, שתים
עשרה שנה
לא הצליחה להרות. עברה טיפולים ממושכים וקשים. ההיריון הזה שלה, שונה לגמרי. כבר בראשיתו התחילו בעיות והרופאים החליטו
שעליה לשכב שכיבה מוחלטת. הריון כל כך יקר,
היא הייתה מוכנה לכל כדי שתזכה בבן , או
בת נוספים. בחודש השביעי להריונה החליטו
הרופאים לאשפזה בבית החולים תחת השגחה יום יומית.
שכבה יומם ולילה במיטה, מבלי רשות לצאת
ממנה, פרט לצרכים ההכרחיים. השעמום היה גדול. גם לקריאת ספר כבר לא הייתה לה מספיק
סבלנות. כדי להעסיק את עצמה התחילה
להתעניין בנעשה בסביבתה הקרובה. שמה
לב שהנוף האנושי מאד שונה מזה שהיה בזמן
הלידה הראשונה. אז הוא היה מוכר. גם נשים
שלא הכירה אישית, נראו מוכרות. הן היו, איך נהגו לומר "משלנו".
הן היולדות עצמן ובעקר המבקרים שלהן,
היו שונים. לבושם, דיבורם ואופן התנהגותם, היה שונה. ליד כל מיטה שהו מבקרים
אחדים. דברו בקול רם. נהגו להביא דברי מתיקה, אשר נערמו בארונות של הנשים היולדות.
העליה החדשה היא זו שהביאה את השינוי. כאשר התחילה
להכיר מקצת מהאנשים והנשים, שמה אל ליבה שביניהם ישנם גם נשים ומבקרים ערבים.
כאשר הרהרה בתופעה, חשה באי נוחות
מסוימת. היחסים עם השכנים היו מתוחים ולא
חסרה גם אלימות. המפגש הזה בבית היוצר של החיים, נראה קצת לא מציאותי. כאשר ניסתה
לקלף קצת את הרקע, ראתה בסך הכל נשים יולדות ומאושרות
עם פרי בטנן. ממש כמוה וכמו כל באות חדר הלידה.
המחסומים נעלמו כמעט לגמרי ביום שהביאו את הנערה הצעירה. היא הייתה בהריון
מתקדם. ודאי הריון מבילוי גנוב. לא הפסיקה לבכות. אם ממה שצפוי לה ללא כל הכנה, אם
מפחד ואם מתגובת משפחתה. הרי ידעה הייטב איך הסתיימו
מקרים כאלה בסביבתה הקרובה. ניכר שהייתה
מבוהלת מאד.
הרגש האנושי והחוש הנשי עוררו אצלה את
הרחמנות. רצתה לעזור לה. הנערה שכבה , מבטה אי שם. ניסתה לעורר את תשומת ליבה, אך
היא שם, במקום רחוק כלשהו. כך שכבה כל אותו היום וגם למחרת. בשעות אחרי הצהריים
המוקדמות הגיעה אישה. כל לבושה העיד עליה שבאה מהכפר. אולי אמה. עמדה ליד מיטתה
דקות ארוכות מבלי להוציא הגה. לבסוף התישבה ליד המיטה.
רגש האמהות גבר. היא הושיטה ידה וליטפה את ראשה. בכי קולני פרץ מגרונה של הנערה. לא דברו.
זיוה שברה את השתיקה ושאלה, הבת שלך. האישה
הניעה בראשה לאות הן. מאין אתן, שאלה. האישה לא הבינה את שאלתה. ידעה רק מילים
מעטות בעברית. מהכפר, הוסיפה לשאול. אנחנו מכפר , אמרה והושיטה ידה לכיוון צפון. הביטה בבתה השוכבת
במיטה ואמרה, מסכנה. ישבה כך שעה ארוכה. לבסוף הניחה על הארונית חבילה עטופה בניר צבעוני, נשקה לנערה ויצאה.
מבינה עברית? ניסתה שוב זיוה את כוחה בשאלה.
מעט, ענתה בקול חלוש.
בת כמה את, ניסתה להמשיך בשיחה.
חמש עשרה, אמרה בקול מבויש. היתה שתיקה. זיוה נבוכה.
התיישבה במיטה והושיטה ידה לעבר מיטת שכנתה הקטנה. ליטפה את ראשה , כמו שרק אישה, אם, יודעת לעשות. הנערה פרצה שוב בבכי.
המשיכה ללטף אותה עד שנרגעה. יהיה בסדר, ניסתה להרגיעה. יהיה לך תינוק קטן
וחמוד. את תהיי מאושרת. את תאהבי אותו.
כן, אמרה. אבל אבא שלי, ושוב פרצה בבכי.
תראי, אמרה לה, יהיה בסדר. אבא שלך בטח אוהב אותך ולא יעשה לך כל רע. הוא
יקבל אותך וגם יאהב את נכדו, או נכדתו. אבא זה אבא.
למחרת כבר הייתה הרבה יותר רגועה . שליטתה בשפה העברית לא הייתה רבה, אך הן הצליחו
קצת להחליף דברים. כאשר גברו צירי הלידה ,
נלקחה לחדרי הלידה. תהיי חזקה, קראה אחריה והפריחה לה נשיקה באויר.
הנערה החזירה לה חיוך של תודה.כאשר הוחזרה למיטתה, כבר היה תינוק חמוד לידה. חייכה
אליה חיוך רפה. מה שלומך, שאלה זיוה והיא השיבה בניע ראש.
ביום המחרת, כאשר קמה ממיטתה, התקרבה לזיוה
ואמרה, תודה. יומיים אחר כך באה אמה עם
אביה לקחתה הביתה. האם נשקה לה בבואה והאב התקרב ובתנועה קצת מבוישת אחז בידה, קרב
אותה אליו ונשק לה. מבטיהן נפגשו לשניה . זיוה שנקשרה לילדה התקשתה להפרד.אני
מזמינה אותך לבקר אותנו עם משפחתך, כאשר תתחזקי. לקחה דף נייר וכתבה עליו בעברית
את שמה וכתובתה. הנערה לקחה את הניר וסימנה
שאינה יכולה לקרוא. האב לקח את הניר וקרא, זיוה ברעם, רחוב הגיבורים שתים עשרה,
גבעת האלה. הנערה קפלה את הנייר בזהירות ותחבה אותו לכיס בגדה.
חלפו ימים ואירועים חשובים דחקו את זכר
ההכרות הקצרה מליבה. הגיעה שעת הלידה. חיים בעלה, אשר נהג לבקרה מדי יום עם סיום
עבודתו, נשאר לידה ולא יצא לעבודה. הלידה התחילה מוקדם מזמנה. כל המצב במשך
ההיריון והלידה המוקדמת, הדאיגו את הרופאים. זיוה שהבינה היטב את המצב, הייתה
מודאגת גם היא כמובן. חיים ישב לידה . לא זז ממנה עד כניסתה לחדר הלידה. ישב על
הכסא בחוץ מתוח ומודאג. הוא ידע כבר שכנראה עומד להיוולד עוד בן . הוא כל כך רצה
עוד בן. אורי בא לעולם בניתוח קיסרי. השמות אורי לבן ומרים לבת, כבר היו מוכנים
מזמן. אורי נולד קטן וחלש. הרופאים אמרו שיחיה, אבל גם הוסיפו שיתכן ותהינה לו מעט
מגבלות. זיוה וחיים כל כך שמחו ולא נטו להקדיש תשומת לב רבה להערתו של הרופא.
אורי היה ילד מפותח שכלית ונראה בברור שניחן
ברמת אינטליגנציה גבוהה. היה לו קצת פיגור מוטורי. התחיל ללכת מאוחר
מהרגיל וגם אז היו קשיי יציבות. בגן הילדים
ואחר כך בבית הספר היסודי, התגלה כילד מאד מוכשר. היה לו קושי להשתתף במשחקי
הילדים בגלל מוגבלותו הגופנית. הוא לא ויתר על אף משחק. הילדים גילו הבנה לקשיים
שלו ושיתפו אותו בכל משחקיהם. כאשר מתי אחיו התגייס לצבא ובא לחופשה במדים
מגוהצים, נדבק אליו ולא הניח לו. מאותו זמן, הפך אחיו החייל למושא חלומותיו. אני אהיה צנחן , היה חוזר ואומר, למרות
חיוכי בני משפחתו.
יום אחד, כאשר ישבה זיוה וצפתה באושר בבנה
המשחק בחצר עם חבריו לכיתה, נזכרה לפתע באותה נערה שפגשה בבית החולים. מה קרה איתה
ואיפה היא, הרהרה. הייתה רוצה דווקא לפגוש אותה. הצטערה שלא התענינה אז בכתובת
הוריה. אפילו לא ידעה לא את שמה ולא את שם משפחתה. אפילו את שם הכפר לא ידעה.
דווקא מאד מסקרן לדעת איך הם חיים שם. אחרי זה, אותה פגישה שקעה אצלה בתהום הנשיה ולא שבה לעלות יותר.
אורי היה תלמיד מצטיין. נבאו לו הצלחות
גדולות בתחומי המדע. הוא עמד לסיים את חוק
לימודיו וכל מחשבותיו כבר היו על השרות בצבא.
תוצאות מבדקי הכושר, פסלו אותו מהשרות.הוא היה המום והתהלך זמן רב עצוב
ומדוכא. לא, אמר לעצמו. אני לא מוותר. אני
יודע שאפשר להתנדב. הפך עולמות . נפגש עם אנשי צבא וביקש עזרה. קרוב משפחה רחוק, אלוף משנה בקבע, הבטיח לו את
עזרתו. זיוה וחיים לא היו מרוצים. אורי
אינו כשיר ללחום ורק אורבות לו סכנות רבות בגלל מצבו הגופני.
אחרי ימים חזר הקצין הבכיר והודיע לו
ולמשפחתו, שהוא רשאי להתנדב, אבל אך ורק
לאחת מיחידות השירותים. אורי לא היסס וקפץ על ההצעה. מי שלא ראהו מופיע בפעם הראשונה במדי צהל, לא
ראה אדם מאושר , הקורן מגאווה תקופת שרותו
הראשונה עברה באפסנאות גדודית. הוא עשה מלאכתו בנאמנות ודבקות. העקר שניתן לו
לשרת. לעשות משהו חיובי וחשוב.
הגיעו ימים קשים. המתח הביטחוני גאה. פעולות
המחבלים גברו והלכו. התחילה תופעה חדשה. המתאבדים. בני אדם חגורים בחגורות עמוסות חומרי נפץ ,
ברגים , מסמרים וחלקי מתכת, החלו חודרים למסעדות ולמקומות הומי אדם ומפוצצים עצמם
עם כל הסובבים אותם. היה צורך בשוטרים וחיילים רבים כדי לאבטח את המקומות
הציבוריים. למרות מספר הצלחות במניעת פעולות המתאבדים, הטבח נמשך. המשטרה פרשה את
כל כוחה. חיילים קרביים הוסבו להיות שוטרים. הערים הגדולות מלאו חיילים. הפיגועים לא נמנעו. היה צורך בהרבה יותר
מאבטחים. כוחות הביטחון פנו ליוצאי צהל להתנדב למשימות אבטחה. הייתה הענות רבה.
אורי עשה את מלאכתו באי שקט. הוא החליט
להתנדב. הוא יכול לעמוד בפתחו של אולם כמו כל אחד אחר. זו השעה. המחסור הגדול
במאבטחים סייע בידו. הוא התקבל לשורות המאבטחים והוצב בפתחו של כלבו גדול. עמד שם
ולא גרע עיניו מהבאים. כך עבר יום ועוד
יום. המשימה קשה ומתישה. הערנות פוחתת והולכת.
העיפות השתלטה עליו והחליט לשבת מעט ליד פתח הכניסה. עיניו נעצמו ולרגע היה בעולם אחר. כאשר פקח את עיניו בבהלה הוא ראה אותו.
צעיר מגושם מראה התקרב לפתח בצעדים מהוססים. הוא היה בטוח. זה מחבל מתאבד.
צעק בקול גדול, מ ח ב ל! דרך את
הנשק וירה יריה אחת. הצעיר נפל במקומו. להתרחק, קרא בכל
כוחו, ישנה עליו חגורת נפץ. תוך שניות מעטות התרוקן האזור מאנשים. החבלנים הגיעו
במהירות ונטרלו את המטען. אמרו לו, מנעת אסון גדול.
למחרת נקרא אל המחט לקבלת ציון לשבח. המחט
הרעיף עליו מילים טובות. אמא זיוה ואבא חיים היו נוכחים במעמד. בסיום הטקס נגש המח'ט לאמא זיוה ונתן לה דף נייר . זיוה
לקחה את הנייר בידה וקראה בקול נמוך, לעצמה. רגע של דממה. מצאנו את הפתק בכיסו של המחבל, אמר המחט, כאשר
על פניו נסוך סימן שאלה גדול.
גדעון, מזרע. 20.04.02