21.10.07
"סיפורם " : מאת גדעון שדמי
שלא כמנהג האמהות, לא אמרה
אמא שרה על בנה הקטן עדן , ראו איזה תינוק
יפה. כן אמרה, ראו כמה חכם .
הוא יהיה מישהו כאשר יגדל. איך
היה לאמא שרה הביטחון בעתידו של בנה, איש אינו יודע. אמהות יודעות. זה כוחן.
חברות "טובות",
מאחורי גבה, לא התאפקו מלהזכיר את כעורו. היו גם כאלה שהיה להן היושר לציין את
חוכמתו וכישוריו. כבר בגן הילדים ואחר כך בבית הספר היסודי, אי אפשר היה שלא
להבחין ביכולותיו ובצמא שלו לחקור ולדעת. בלע ספרים מכל הבא ליד . עדן בלט בעושר ידיעותיו ובמגוון הנושאים שענינו אותו.
עדן מיעט להשתתף במשחקים של
כושר גופני וזריזות. משחקי כדור וריצה לא
התאימו לכישוריו וגם לא ענינו אותו. במשחקי ידע לא היה לו מתחרה. בזמנים של עכשיו,
סיכוייהם בחברה של בעלי הכושר הגופני טובים יותר. לעדן זה לא הפריע. הוא חי בעולמו כאשר הגיעו שנות ההתבגרות ואיתן החברויות וחיי
החברה, נדחק עדן יותר ויותר הצידה. לא שהבגרות והשינויים שהיא מחוללת , פסחה עליו.
הוא חש בצרכים ורצונות שגעשו בקרבו. אופיו ומצבו החברתי לא אפשרו לו לנסות ולממש
את מאויו. הוא התרחק מחברת בני גילו. גם מראהו לא סייע
בידו. הוא לא היה מודע לכיעורו עד אותו מקרה. באחד הימים, בצאתו מבית הספר בדרכו
הביתה, עבר ליד קבוצת ילדות מכיתה נמוכה יותר. הבנות התלחשו וצחקקו בינן לבין
עצמן. אחר פרצו בצחוק גדול. בתשובה לשאלתו הן פתחו במקהלה. "עדן, עדן, פני
צפרדע, לא רואה ולא שומע". אמרו ונמלטו בקול צחוק גדול.
ימים על ימים גלגל בראשו את מה
ששמע . לבסוף אזר עוז ושאל את אימו. "אמא, אני מכוער? אף פעם לא אמרת
לי". עדן, אתה הילד שלי הכי יפה בעולם.
ילדים עדיין אינם מבינים שישנם דברים הרבה יותר יפים וחשובים מיופי חיצוני.
ישנם לך כל כך הרבה יתרונות עליהם. הם יודעים זאת והם פשוט אכולי קנאה.
הזריזות הגופנית שלהם תעלם כאשר יתבגרו ואתה, חוכמתך וידיעותיך יאפשרו לך להתקדם
ולהשיג דברים שאף אחד מהם לא יוכל. תראה, כאשר הם יתבגרו, הם יבואו אליך וירצו
להיות חבריך. גם הבנים וגם הבנות הטפשונות שצחקו ממך.
אני אומרת לך, אמהות יודעות.
כמו בכל חברת ילדים וצעירים
הייתה בין בני גילו אחת, המלכה של הכיתה. יפה שמה וכשמה כן מראה. מי לא ביקש את
חברתה. היא הייתה גם חלומו של עדן. איש לא ידע על כך ואיש לא חש. הכל בליבו פנימה. אש קטנה בערה בתוכו, אך אורה לא נחשף. הנערה ידעה את יופיה. מעודדת מיחס הבנים אליה, הסתובבה באף מורם ,
כמלכה המכירה בערך עצמה. לא היה אירוע חברתי, שלא לקחה בו חלק. היא הוזמנה לכל
מסיבה. פיזרה חיוכים לכאן ולכאן. עוררה תקוות בליבות רבים. גם עדן נשאר עם
חלומותיו ותקוותיו חסרות הסיכוי.
לא, הוא לא היה לגמרי בלתי מבוקש. עירית, בת
כתתו, גילתה אליו חיבה . הוא חש בכך
בבירור.
בגילם, המראה היה כרטיס כניסה
מבטיח לכל אירוע חברתי. עירית לא הייתה בין אלה שהוזמנו לכל מסיבה בביתו של אחד
מבני הכיתה. אך הוא, אפילו להבת
הנעורים שבערה בגופו, לא הביאה אותו להיענות לחיזוריה.
הימים עוברים והשנים חולפות.
הלימודים בתיכון מתקרבים לסיומם. יום הגיוס לצהל מתקרב
והולך. המראה הנערי מתחלף בחזות בוגרת. הבנים נראים כגברים לכל דבר . הבנות , נשים
קטנות. יפה וצמתה השחורה, התלויה לה לאורך גווה, יפה עוד יותר. אישה בשלה, מושכת.
גם עדן בגר , בטחונו העצמי גבר. הוא מעז לעשות מה שלא היה מעלה בדעתו לפני שנה.
פונה ליפה ומזמינה לסרט קולנוע. יפה אינה משיבה להצעתו. עומדת רגע ומביטה בו. לא
אומרת מילה. ימים רבים הפך והפך בראשו. ניסה להבין את פשר מבטה. מה הוא אמר. האם
היה זה מבט של לעג. אולי בוז. האם רחמים
נשקפו מעיניה. מרוב אהבתו אותה, אפילו לא
כעס עליה. המבט הסתום שלה באותו הערב , ליוה אותו ימים רבים.
עדן ממשיך בלימודיו. אחרי
שמסיים את לימודיו באוניברסיטה בירושלים , יוצא להמשך לימודים באנגליה. עושה חיל
בלימודיו. חי בדירה קטנה בעיר אוקספורד ומממן את לימודיו בשעורים פרטיים לתלמידים
מתקשים. חי לבדו ובבדידות. כמו בילדותו, גם כאן, בעולם הזר, אינו מוצא לו חברה
מתאימה.הן בגלל מצבו הכלכלי והן עקב אופיו, אינו נוהג כמעט לצאת לבילוי כלשהו.
פעם, פעמיים ניסה את כוחו בכוס בירה אנגלית באחד הפאבים. זה לא היה כל כך התחום
שלו.
בחייו כבר חווה מספר הפתעות.
הפתעת חייו חכתה לו דווקא שם בארץ הרחוקה. זו גם לא תהיה כנראה ההפתעה
האחרונה. יום אחד, במסדרון של אחד מאולמות
האוניברסיטה בה השתלם, חלפה דמות על פניו. משהו מוכר היה בהילוך שלה. עצר והביט
בדמות המתרחקת. זו הייתה אישה. את שמלתה הצבעונית ראה לפני שנעלמה מעיניו. מדי
יום, כאשר חלף באותו מסדרון, סקר בקפדנות את העוברים ושבים. יום אחד, כאשר הפנה
מבטו לאחור, ראה אותה.
היא נעצרה ונתנה בו מבט חוקר. הגלגלים בראשו התחילו להסתובב במהירות. מי
היא. האם אני מכיר אותה. בעודו עומד כך ונועץ בה מבט לא כל כך מנומס, נפלטה מפיה
קריאה. "עדן"! הוא הכיר מיד את
הקול. "עירית" קרא ונפל בזרועותיה. הבדידות והמרחק עשו את שלהם. גם אצלו
ובודאי אצלה. פגישה כזו, הזדמנות כזו, קורות פעם ביובל. כל אלה יחד עם הבגרות,
הפכו את הפגישה המקרית של שני תלמידי תיכון , לציון דרך בחייהם של השניים. מערכות
השיקולים וקני המידה השתנו יחד עם השינויים שחלו בשניהם.
ישבו צמודים בקפיטריה, שתו קפה
ולא הפסיקו לשאול ולספר. כנראה שעשו, מבלי לדעת האחד על השני, מסלולים דומים. כך
הגיעו לאותו המקום ונפגשו. כל אחד מהם סיפר על עצמו ועל מה שעבר עליו. שאלו על
חבריהם לכיתה.
אתה זוכר את יפה היפה, שאלה. אתה היית מאוהב בה עד למעלה מהאוזניים. אמרה
וצחקה בקול רם. מה איתה, שאל בהתעוררות. שוב צחקה. ספרה לו שנישאה בגיל צעיר יחסית לאיזה דוגמן. אם אינה
טועה, שמעה ממישהו שנישואיה לא ארכו ימים רבים. זה כל מה שידעה.
ההמשך היה כבר צפוי וברור: חזרה
לארץ, נישואים, התחלת חיי משפחה של שני מדענים מצליחים. חיים באושר ומתכננים את
המשפחה. בערבים ארוכים של חורף
ירושלמי, יושבים ומעלים זיכרונות מימי נעוריהם. סופו של הערב בא, כאשר מגיעים ליפה היפה. מגיע תורו של הצחוק , צחוק נערי מלווה בחיבוקים
ונשיקות. זה זמנו של "לילה טוב". "הימים
חולפים, שנה עוברת".
באחד הימים, בשבתו במשרדו אשר
באוניברסיטה, צלצל הטלפון. "עדן?" נשמע קול זהיר.
"מדבר" ענה בהיסוס. "ידעתי שאמצא אותך. איפה אם לא בהיכלי
המדע. אתה מזהה אותי?". "לאאאא", אמר.
"אתה רוצה רמז?"
"כן,כן".
"החלטתי להיענות להזמנתך. אני מוכנה לצאת איתך לסרט הקולנוע".
חלפו דקות ארוכות של שתיקה.
כאשר היה מסוגל סוף,סוף להוציא הגה, אמר, "י
פ ה ?". "עדן, אני מתה לפגוש אותך".עוד באותו
היום נפגשו בפינתו של בית קפה קטן , באחד מפרברי העיר. עמדו רגע ארוך אחד מול
השנייה והביטו זו בזה. התקרב אליה מהוסס והושיט לה שתי ידיים. רצתה ליפול
בזרועותיו, אך לא הצליחה להבין את משמעות הושטת הידיים שלו. באותה הזהירות הושיטה
את שתי ידיה וכך עמדו דקה ארוכה. מה התרוצץ בראשם של השניים, רק הם יודעים. לא קשה
לנחש. כאשר ישבו האחד מול השנייה, קלחו הסיפורים.
"אתה זוכר בודאי, איך ראינו את היופי והמראה החיצוני. אלה נראו בעינינו כדבר החשוב בעולם. גם אני
נפלתי קורבן למולך היופי. מיד עם סיום הלימודים פגשתי גבר צעיר. דוגמן. נאה ומושך.
משולש גברי מושלם. שכרון היופי והאהבה נמשך שנה אחת בלבד. ה"יהלום" שלי סינוור בנות בגיל
העשרה. אני נותרתי ימים וערבים רבים לבדי בביתנו הקר. יום אחד לקחתי את עצמי בידיים. אזרתי עוז,
ארזתי את חפצי ונטשתי את הדירה. הוא אפילו לא חיפש אותי. לא התעניין. כנראה
"עסוק" עד המותניים .
"שכרתי חדר כדייר משנה
במשפחה אחת, תמורת עבודות הנקיון בבית. היה לי המון
זמן. סרקתי את חיי הלוך ושוב. שאלתי את עצמי, האם טעיתי ובמה טעיתי. העברתי נגד
עיני את כל האנשים שהכרתי וניסיתי לנתח את יחסי איתם. איני מתביישת להודות בפניך
שחשבתי עליך לא מעט. הייתה תקופה שניסיתי למצוא קצה חוט. האדם היחידי בעולם איתו
היה לי קשר, הייתה אימי הקשישה. אבא נפטר לפני מספר שנים ממחלה. קשרי עם אימי, עוד
בתקופת הנערות היו טובים.
לא תמיד הייתי "ילדה טובה" ושמעתי בקול ניסיון החיים והבגרות.
אמא ניסתה להניא אותי מלהתקשר עם אותו דוגמן. ואני, אתה מבין. לזכותה של אמא אני
יכולה להגיד שלא ניתקה את הקשר עימי. נשארה על המשמר ל"יום פקודה".
והיום הזה הגיע."
"ספרתי לאמא על כל חיי.
על חברי וחברותי. על אהבותי ואהובי בעבר.ספרתי על
ההתלבטויות. ספרתי על שובביות הנעורים , על גיל הטיפש עשרה ועל ההתבגרות, הן הגופנית והן הנפשית. ישבנו כך
ערבים על ערבים , מנסות יחד להבין וגם
לחשוב על הדרך". ערב אחד אמרה: אחרי
ששמעתי את כל סיפורי חייך. אחרי שהעברתי לנגד עיני את כל מעשייך, אני יכולה להגיד
לך מה הייתה שגיאתך הגדולה. איני
יודעת, אבל אולי היא עדיין ניתנת לתיקון. שתקה רגעים ארוכים ואמרה, אותו עדן הוא
האיש בשבילך. אמרה ושוב שתקה". "חשבתי וחשבתי על דברי אימי . אמרתי
לעצמי, קדימה ויצאתי לדרך. החלטתי למצוא אותך ויהי מה. חקרתי ודרשתי. חיפשתי את כל אלה שלמדו איתנו
ושאלתי. לא עליתי על שום קצה חוט. ספרתי לאמא . אמא אמרה, לפי מה שספרת לי על עדן,
עלייך לחפש אותו באחד ממוסדות המדע.
מצאתי. אמא זו אמא. אמא יודעת".
הניח ידו על ידה ואמר: "עדן המכוער, מצא את עירית המכוערת.
אנחנו נשואים כבר שנתיים. ילדנו, פרי אהבתנו, עומד לבוא לאויר
העולם. אנחנו משפחה מאושרת".
גדעון 2.05.02