17.9.07 סיפור השחרור : מאת גדעון שדמי.
הבוקר שוחרר ממאסר. זו הפעם
הרביעית שהוא חווה את טעם השחרור. הפעם היה זה מאסר ארוך.
שנתיים שלמות היה כלוא. בפעמים הקודמות יצא אל החופש
בש מחה
ובמצב רוח טוב. הפעם היה מדוכדך. אם
בגלל אורך תקופת
המאסר ואם מהסיבה הפשוטה, שלא היה לו לאן ללכת. אין לו אל מי ללכת ואין לו איפה
להניח את ראשו הלילה. ואולי מעוד סיבה.
התחושה שהוא הולך ומתדרדר. הרגיש שהוא הולך ומאבד את השליטה במעשיו. הוא שקוע בבור
עמוק ואפל. ההתחלה הייתה כל כך פשוטה. טעימת סם פה ושם. התחברות לקבוצות אנשים שלא
הכיר כמותם מעולם. הפיתוי הלך וגדל ואיתו
הצריכה. התחיל להרגיש ממש צורך. נתקף במצבי רוח ואף דיכאון. הסמים הפכו להיות
עבורו ממש תרופה. עבד פה ושם ונזרק ממקום למקום. כושר עבודתו ירד מיום ליום. אף
מעסיק לא רצה בו. צריכת הסם הלכה וגדלה. באין עבודה, אין כסף לרכוש את
"התרופה" היקרה. המצב הזה נתן לו את הדחיפה האחרונה. הדחיפה לגנבות והתחברות לעולם הפשע.
את ציפי פגש לראשונה באחד ממועדוני הצעירים, בו נהג לבלות בלילות שבת. נראתה שונה מהאחרות. לפחות בלבושה. לבוש מלא.
בלי חשיפות. אפילו נדמה היה לו , שאינה כל
כך מתאימה לנוף. זה היה בתקופה שכבר היה שקוע די עמוק בצריכת סמים. לפני עידן
הפשע. עדיין עבד פה ושם ובין מקום עבודה אחד למשנהו התקיים מדמי אבטלה.
ציפי משכה כמובן את תשומת ליבו. לא היה בה
יופי מיוחד, אך הייתה מאד נשית מחד וגם מרשימה מאידך. באחד
מלילות השבת, אחרי לגימה, או שתיים
ואולי גם בזכות שאריות ההשפעה של המריחואנה, סם קל שעדיין נהג לצרוך מפעם
לפעם ואולי שמשניהם יחד, אזר עוז ופנה אליה בהצעת
ריקוד. לא היה רקדן גדול בכלל ובמיוחד במצבו באותו הלילה.
ציפי הבחינה בצעדו המתנדנד בגישתו אליה. יתכן
שכל בחורה אחרת, הייתה דוחה את הצעתו במצבו. ציפי נענתה
לו. לא משום חוסר
קרבה לגבר. זה היה חלק מאופייה
וחינוכה. אהבה לעזור לאנשים. היא ראתה
בבירור שהוא זקוק לעזרה. נתנה לו יד. לאו
דווקא לצורך הריקוד. ראתה שהוא זקוק לתמיכה.
אם חלילה יפול תוך כדי הריקוד, זו תהיה בושה לא
נעימה לגברבר הזה. ניסתה לחסוך לו אותה.
התעייף מהר וביקש סליחה. מיהר לשבת.
כאשר מאוחר יותר חלפה על פניו בריקוד
אחוזה בידיו של צעיר אחר, נופפה לו בידה בידידות.
באחת מפגישותיהם הבאות, שאל לשמה. ציפי,
ענתה. ואתה, שאלה. יעקוב, אמר. רוצה לרקוד, היום אני בסדר. רקדו שעה ארוכה. שאלה
והוא סיפר. סיפר על ילדותו בבית טוב. מסלול רגיל של ילד טוב ירושלים. כך התנהלו חייו עד האסון. תאונת דרכים. אמא
נספתה בתאונה ואבא, שהיה הנהג, נפצע קשה. מהפגיעה הגופנית אבא הצליח , פחות או
יותר , להתאושש. מות אמא והמחשבה שהוא זה
שגרם למותה, דחפו אותו לתוכו של דיכאון עמוק. את דכאונו הטביע בכוס. מאותו היום, לא הייתה לו לא אמא, לא אבא ולא
בית.
באשמורת האחרונה, כאשר הגיע תור ריקודי הזוגות
הצמודים והאיטיים, כבר נחשף בפניה כמעט לגמרי. "התפשט" מכל כיסויו. חיבקה אותו בחוזקה חיבוק שהזכיר לו רק את
חיבוקה של אמא. כבר שנים לא חש את החום הזה. היה בן חמש עשרה כאשר הלך עם כל
האנשים ללוות את אימו למנוחת עולם. תחושת האובדן עם מות אמא, הפכה ללחם חוקו. כאשר
סיפר לה על כל מה שעבר עליו מאז אותו היום, נשקה לו על לחיו והידקה את חיבוקה.
פיו על לחיה, קרוב לאוזנה, המשיך לספר לה עוד ועוד. כל הזמן שתקה. רק
הקשיבה. התגובות היחידות היו נשיקה ועוד נשיקה וחיבוק חזק. בערב הזה נוצר קשר. הוא טרם ידע עליה דבר, אך היא ידעה כמעט הכל. היה ברור שיעקוב
פגש את האיש, או ליתר דיוק האישה , לה נזקק
במצבו.
הפגישות בלילות שבת המשיכו להיות חד צדדיות. הוא דיבר והיא הקשיבה.
לא שאלה שאלות. לא היה צורך. גם הוא לא שאל והיא לא ספרה. פרט לשמה, לא ידע עליה
דבר. מוזר, אך לעובדה הזו לא הייתה כל
השפעה על התפתחות והתהדקות הקשר ביניהם.
הקשר שהתחיל , אולי בעיקר מתוך רחמים, הפך
לקשר בין גבר צעיר לאישה צעירה.
הבוקר אלווה אותך הביתה, אמר. עוד לא,
בבקשה. רק עד הבית. אני תמיד חושש כאשר את
הולכת לבדך ברחובות הריקים של השחר. אפשר
להיתקל בכל מיני טיפוסים מפוקפקים. שתקה רגע, חיבקה את כתפו ואמרה, טוב, רק עד
הדלת. בדרך אמרה לו, אני רוצה לעזור
לך. אני חושבת שאני יכולה להוציא אותך מהמצב אליו
נקלעת. כאשר עמדו כבר ליד פתח ביתה, אמרה, אני צריכה את שיתוף הפעולה שלך. אפשר
לעשות את זה, אבל רק יחד. נפרדו בנשיקה.
נושא הפגישות הבאות היה תכנון מעשיהם. היה
ברור שפגישות, כמו אלה שהיו להם עד כה, אינן מאפשרות את המהלכים הדרושים ליציאה
מהמצב בו היה נתון. למרות הקשר,
המשיך להעביר את ימות השבוע ובעיקר את
הלילות , תוך שימוש בסמים. ציפי הבינה את
זה היטב.
כאשר הרגישה שהקשר
שלהם מעמיק והולך, הרשתה לעצמה להציע לו לעבור לגור יחד. יעקוב, אני רוצה שתבין,
עדיין לא מדובר על
קשר קבוע ועם עתיד. אנחנו אוהבים. טוב
לנו יחד. אתה זקוק לי. אם נגור יחד ונתראה יום, יום,
אוכל לעזור לך טוב יותר. כבר בשבועות הראשונים של המגורים המשותפים ,
חל שיפור במצבו. הצורך שלו בסמים פחת והלך.
החיים שלהם הלכו ונראו יותר ויותר כמו של זוג נאהבים מאושר. מצא לו אפילו עבודת רחיצת כלים באחת המסעדות
בעיר. עדיין ניהלו חשבונות נפרדים. שכרו מהעבודה במסעדה הספיק לו , אומנם בקושי,
לצורכי קיומו, כי הפסיק לגמרי לקנות
סמים.
יום אחד, כאשר הגיע אליה מכתב עם בול מארצות הברית, ספרה לו שסבתה
, בת התשעים חולה מאד. אני מאד קשורה
אליה. היא הייתה כמו אמא שלי. אני מאד אוהבת אותה. אני חוששת שלא אזכה עוד לראותה.
החלטתי לנסוע למספר שבועות ולהיות על ידה בימיה האחרונים. נתקף בעצב, אך לא הרשה לעצמו
אפילו לומר לה. אני מבין אותך. זו חובת כיבוד אב
ואם ועל אחת כמה וכמה, סבתא. סעי לשלום, רך זכרי, אני מחכה לך. שמור על עצמך. השמר
מלאבד חלילה את מה שכבר השגת. נשמור על
קשר בטלפון. ציפי, אני אתקשר אליך יום, יום, עד שתשובי אלי. בבית הנתיבות, נפרדו בנשיקה ארוכה. עמד והביט בה
עולה במדרגות, עד שנעלמה. כאשר הגיע לביתו, נתקף בתחושה עזה של
ריקנות. שבו אליו תחושות דומות לאלה שחש
אחרי הפרידה מאימו המתה. למרות שידע שנסעה
רק לתקופה, ידע שתחזור, למרות כך, חזרה אליו הרגשת האובדן.
בימים הקרובים היה נתון למלחמה פנימית
גדולה. לא רצה לצער אותה ובימים הראשונים
לא סיפר לה על העובר עליו. כאשר חש שהוא
עומד להתמוטט, לא התאפק וסיפר לה. יעקוב, אמרה לו בהתרגשות. תהיה חזק. אסוף את כל
כוחך. אל תוותר. זכור כל הזמן, אני איתך. אני חושבת עליך כל יום. אני מחזיקה לך
אצבעות. אל תאכזב, לא אותי ובעיקר לא את עצמך. ציפי שלי, אני מבטיח לך להשתדל.
הניח את השפופרת ונפל על המיטה ממרר בבכי כמו ילד קטן.
לפנות בוקר יצא ודפק על דלתו של חבר לשעבר.
יוסי, אני צריך מעט חומר. ברוך הבא, חזרת אלינו. יוסי, אין לי כרגע פרוטה, אחזיר
לך בקרוב. עשה טובה, לזכר הימים הטובים שלנו. כאשר בא ליוסי בפעם השלישית, סרב הלה לתת לו את
מבוקשו. נותרה רק דרך אחת, הדרך של
העבר. כבר שלושה ימים שלא טלפן
לציפי. כאשר התקשר, קראה, יעקוב, מה קורה
לך. צלצלתי מספר פעמים ולא ענית. אתה בסדר ?
אל תדאגי, הכל בסדר. הייתי אצל חברים, שיקר לה.
בלילות הבאים, בשובו מסומם, ראה שישנן
הודעות בטלפון. לא האזין. ריחף, חי בעולם אחר. איבד שליטה על מעשיו.
בוא הנה חבוב. אתה נראה מודאג, שמע קול אישה
מצד הדרך. לאור הפנס הבחין שרק חלקים קטנים מגופה מכוסים. כמעט ערומה. לא היה לו
קשה לדעת מיהי. הכיר היטב את סוג הנשים האלה. בוא מתוק שלי. אני אעשה לך טוב. מראה
גוף נשי ו"הצום" הארוך, הביאו אותו לקרבתה. כמעט נפל עליה. חמישים אמרה.
קודם הכסף. אין לי , קרא והתנפל עליה.
צעקותיה הביאו למקום את שוטר השכונה.
במהרה מצא את עצמו בחדר מעצר. שוב
נשלח למקום שהכיר כל כך טוב מהעבר.
לליבה של
ציפי התגנב חשש כבד. התלבטה בין רצונה להישאר עם סבתה בימיה האחרונים, לבין
דאגתה ליעקב. החליטה לחזור. לא מצאה אותו
בבית. מראה החדר לא השאיר מקום לספק. מהרה
למשטרה. חששה התאמת מיד. שאלה על זמני
הביקורים והגיעה בזמן. עמדו כך האחד מול השנייה ללא מילים. הביטו אחד לשני
בעיניים. סליחה, אמר. נשברתי. סליחה, סליחה! התחילה לנסות לטפל בשחרורו. חתמה על
התחייבות לקחת אותו תחת חסותה. למזלה, הקצין שטיפל בעניינו, היה פעם שכן שלהם .
הכיר את הוריה וגם אותה בילדותה. כאשר
הופיע בפתח חדר המעצר, כבר עמדה שם וחיכתה לו. ראה אותה ונעצר לרגע. נגשה אליו,
חיבקה את כתפו ומשכה אותו קדימה. צעדו אל מונית שהמתינה להם.
בבית ישבו שעה ארוכה ולא דברו. לשניהם היה הכל
ברור. הוא ידע שכשל. ידע שכילה עמל רב ,שגם הוא וגם ציפי , השקיעו. הרגיש ששנות
הסמים והפשע מהעבר, הטביעו בו חולשה. חולשת אופי. הבין שלמרות ההרגשה הטובה בתקופת
היכרותו עם ציפי, הוא טרם יצא ממצבו, טרם חזר ליעקב מתקופת נערותו בבית
ההורים. גם לה היה הדבר ברור. כל העת
נקרה בה המחשבה, האם עשתה נכון, כאשר נסעה. אפילו הרהור קטן, כזה שחושבים
רק בפנים ולא מעלים על דל השפתיים, חלף בראשה. סבתא קרובה מאד לסוף חייה, אבל יעקוב,
כל החיים לפניו. כשלון היום, משמעותו היא
כשלון כל חייו. הוא עוד אדם צעיר. כל כך הרבה שנות חיים לפניו. איזה עתיד
מזומן לו. היא הבינה שהאכפתיות שלה לגביו, נובעת מקשר עמוק אשר כבר היה ביניהם. התקופה
שכבר חיו בקרבה והחשיפה הגמורה שנחשף בפניה, יצרו את הקשר . אופייה הוא שהתאים
בדיוק ליצירת קשר עם אדם כמותו.כאשר כל
הדברים האלה היו ברורים לשניהם, רק טבעית
הייתה החלטתם המשותפת
, להתחיל הכל מחדש. חיבוק חזק, חם ונרגש, פתח את יציאתם לדרך.
מאותו היום, בכל מקום שהיו יחד ולכל מקום אליו הלכו, ידיהם היו שלובות. נתנו
ידיים. באחת הפעמים שצעדו כך יד ביד,
אמרה לו. יעקוב, אתה אינך יודע דבר על עברי. על ילדותי. על משפחתי. על שורשי. אני
רוצה לקחת אותך למחוז הולדתי וגידולי. אני רוצה לעשות לך הכרה עם האנשים והמקום
שעיצבו את אופיי, שעשו אותי למה שאני היום.
ירדו מהאוטובוס בתחנה. חצו את הכביש הראשי והחלו צועדים במעלה גבעה
מתונה. משמאלם שדה חרוש. מימינם שדרת עצי
ברושים גבוהים ומאחוריהם שורות שורות של גפנים. אחרי הכרם עוד שדרת ברושים ואחריה שורות של
עצי פרי שלא הכיר. אני מזמינה אותך לביתי,
אמרה בחיוך והידקה את אחיזתה בידו.
מימינם דרך עפר שנעלמת במעלה הגבעה
ואחריה שוב שדרת ברושים. הברושים נועדו
להגן על עצי הפרי בפני הרוחות. בעונת הפריחה הרוחות עלולות לגרום לפרחים לנשור
והיבול יפגע, אמרה , כאשר שאל מה מטרת
שדרות הברושים. השדרה הבאה הייתה כפולה.
שתי שורות ברושים ושביל צר להולכי רגל ביניהן. "שדרת הנשיקות", אמרה
והדביקה לו נשיקה. השדרה הזו, בלילות ירח, הביאה הרבה ילדים לעולם, אמרה
וצחקה בקול רם. אולי גם אני, הוריתי בשדרה
הזו. מענין, מעולם לא חשבתי על כך. אשאל את אמא כאשר
נגיע לחדר הורי.
מולם ניצב מבנה לא גדול בן קומותיים. מעט לפניו , צריף קטן . בבית הזה, בקומת הקרקע, בית התרבות שלנו. בצריף , הסנדלריה.
בבית הזה , משמאל, הבית בעל ארבע הדלתות, בבית הזה גרים היום הורי. זה בית בן
ארבעה חדרים לארבע משפחות. לפני כן גרו הורי בצריף שקיים עד היום אחרי בית התרבות
. החדר בבית הוא ממש ארמון לעומת הצריף. הורי , מותיקי הקיבוץ, היו בין הראשונים
לעבור לחדר בנוי בלוקים ומכוסה בגג רעפים.
איזו עליה ברמת החיים. פתחה את הדלת ונכנסה "הביתה". חדר אחד. ארבעה
על ארבעה מטרים מידותיו. בפינה
מיטה משפחתית. שולחן ושני כסאות. מסגרת עץ
מכוסה בוילון, ארון. גם את החלון היחיד
כיסה וילון לבן. התיישבה על המיטה
והזמינה גם אותו. אמא ואבא עדיין עובדים. אמא עוד מעט תגיע. אבא עובד בשדה. יחזור
עם חשכה.
הביט סביבו במבט מחפש. הבחינה במבטו ושאלה,
אתה בטח צריך פיפי. הניע בראשו. אם היה
עכשיו לילה, הייתי מראה לך את העץ אחרי הקיר. אחזה בידו והובילה אותו אל צריף קטן,
עשוי מפח גלי צבוע בסיד לבן. הכנס, אני מחכה לך בחוץ. לא אמר מילה, אבל קראה על פניו,ללא קושי,
את מה שלא אמר.
חזרו לחדר הוריה. ביקש לשתות. הוציאה מהארון ספל חרסינה כבד. יצאה החוצה , אל הברז וחזרה עם הספל מלא במים.
ידעה, הוא בא ממקום אחר. מאורח חיים אחר. יש
צורך בהסברים. יעקוב, אמרה, אני רואה את כל השאלות על פניך. כאן החיים והאנשים
שונים מאלה החיים בעיר שם גדלת אתה. אני מבינה שישנם כאן דברים שלא יהיו לרוחך.
שיהיה לך קשה להבינם. אני אוהבת את המקום הזה. עזבתי אחרי לבטים קשים. כמעט כל
חברי חיים כאן. ישנם לי הרבה דברים לספר
לך על החיים במקום הזה ועל האנשים כאן. הם
אנשים כמו כל האנשים בעולם, אך החליטו לחיות קצת אחרת. אני מבטיחה לך לספר לך הכל, אבל לפני שאמא חוזרת, אני רוצה לספר לך רק דבר אחד.
רציתי לספר לך אותו דווקא כאן, במקום התרחשותו. לא נוח לי להזכיר את המעשה בנוכחות
אמא. אחרי שתשמע, תבין. הביקור קצר ועלי למהר. כאשר תשמע את כל סיפורי המקום, תגלה
הרבה דברים שיהיו בעיניך מוזרים ושונים ממה שהכרת. אני יכולה להודות בפניך, שחלקם מוזרים גם בעיני
היום. קשה להבינם, אבל אני יודעת שלא נכון לשפוט היום , בעיניים של היום, תקופה
שהייתה, תקופה כל כך שונה. ישנם קיבוצים
ששותפים למעשה, שהוא ממש מצווה. מעשה קשה, אך לפעמים, שכרו בצידו.
לא שכר במובן שאתה
מכיר. מדובר בסיפוק הנובע מהצלחה.
במסגרת נסיון לשקם
אסירים, הגיע לקיבוצנו בחור צעיר. עבד כפי שחייב היה לעשות ויתר הזמן הסתגר בחדרו.
בדרכי לבית הספר וממנו עברתי ליד חדרו. לפעמים ראיתיו יושב במרפסת ומעשן .אותנו,
הצעירים, האיש וסיפורו, מאד סיקרן. הילכו
שמועות משמועות שונות, עליו, על עברו, על משפחתו ובעיקר על פשעיו. יום אחד, בעזרת סקרנות רבה וקצת חוצפה
"צברית", אמרתי שלום והמשכתי. כך עשיתי גם בפעמים הבאות כאשר ישב
במרפסת. פעם אחת עשיתי דבר , שישפיע מאד על מה שיקרה איתי. עברתי ואמרתי,"זה
לא טוב לעשן". לא ענה. באחת הפעמים, בתשובה לשלום שאמרתי, אמר לי, מדוע
את חושבת שלא טוב לעשן. לא אאריך בתיאור
כל הפרטים, כי אמא עומדת לבוא. נעצרתי וכך בעוד אני עומדת על השביל מול חדרו,
נקשרה שיחה. תשובה לשאלתי , הייתה קורות
חייו. סיפור די שגרתי בארצנו. משפחה, איך אומרים היום, הרוסה. אבא חסר עבודה, מכה
ואמא שמנסה להציל את המשפחה. הוא הצעיר מששת ילדי המשפחה. מתגלגל ברחובות. נמסר
למשפחה אומנת אחת ואחר כך לעוד אחת ועוד אחת. תמיד בורח. חי ברחוב עם חבורת עבריינים
צעירים. לומד להכיר את המוסדות לנערים עבריינים. העבירה האחרונה שביצע, הייתה כאשר
כבר היה בן שמונה עשרה. השנה בבית הסוהר עם בוגרים, גרמה לו לעשות את חשבון חייו.
הייתי מאד מופתעת הן מסגנונו והן מכושר הדיבור שלו. הם לא התאימו לאדם שגדל ברחוב
ללא חינוך ולימוד. סיפר שביקש ראיון עם
מנהל הכלא. סיפר לו את כל המוצאות אותו. אמר לו שהוא רוצה לנסות לפתוח דף חדש
בחייו. מנהל הכלא האזין, כנראה שדבריו עוררו בו אמון. אחרי מספר ימים קרא לו אליו,
אמר לו שהתייעץ עם הסוהרים שלו וסיפר על האפשרות של שיקום בקיבוץ, בתנאי חופש , אך
במגבלות חמורות. לא חשב הרבה והסכים
לתנאים. עכשיו הוא כאן. החיים החדגוניים והבדידות מאד קשים לו. אתה כבר מכיר אותי קצת, רחמנית בת
רחמנית. הפכתי לשותפה לצרותיו. לא ידעתי אם אני יכולה וגם לא איך אפשר לעזור. אני
מאמינה ששיחותינו שהפכו ליום יומיות, קצת הקלו עליו.
איני יודעת איך זה קרה. פתאום מצאתי עצמי
בתוך חדרו, בעיצומה של סערת יצרים שטרם ידעתי. עד אותו ערב, לא ידעתי טעמו של גבר. הפגישות נמשכו כך, באין רואים, מספר חודשים. מי
גילה וחשף את הסוד, לא גיליתי עד היום.
הסיפור הגיע למחנכת שלי. הבחור סולק עוד באותו הערב. מאז לא ראיתי אותו יותר וגם
לא שמעתי דבר עליו.
כאשר הבנתי מה מתחולל בקרבי, כבר היה מאוחר.
גורמי החינוך שלנו החליטו שיש להרחיקני מיד מהחברה. נשלחתי לבית סבתי הטובה. שם
שהיתי עד הלידה. לא נתנו לי אפילו לראות אותו. אני רק יודעת שהיה בן. אמרו לי
שנשלח לאימוץ. במשפחה טובה, הבטיחו לי.
נשמעו צעדים מתקרבים. אמא נכנסה. התחבקו
והתנשקו. לא ידעתי מתי תבואי, אמרה. אמא , הכירי חבר, יעקב . לחצו ידיים. בואו לארוחת ארבע בחדר האוכל. יש תה חם , לחם
וריבה. אתם ודאי רעבים. אמא, באנו לביקור קצר. רציתי רק לראותכם. חבל שאבא עדיין
איננו. אנחנו עלולים לאחר לאוטובוס. לא יכלה לומר לה את הסיבה האמיתית לביקור
היום. ירדו בדרך המוליכה לכביש הראשי. הלכו זה ליד זו. לא דברו. הלך וראשו כמרקחה.
ציפי, הרהר, הנערה הטהורה הזו שלי.
ידע שזה לא נכון ככה לראות
את הדברים, אבל משהו נפגם. היא כבר לא מה שהייתה בעיניו עד כה. הרגיש כאילו
דבק בה רבב.
לא יכול היה להירדם. שכב שעות ער על גבו
והעביר שוב ושוב, נגד עיניו , את כל מה ששמע היום. שוב הרגיש שאבד לו משהו. קם השכם בבוקר ויצא. לא הלך לעבודה. הסתובב ברחובות ללא כל
מטרה. לא יכול היה לזכור איך
עבר עליו היום.
לעת ערב מצא את עצמו באחד מאותם המקומות שהכיר כה טוב בעבר הלא רחוק.
וכך, כמו גלגל מסתובב וחוזר למקום שכבר היה בו אין ספור פעמים, מצא את עצמו
בבוקר, בבית המעצר עם עוד מספר אנשים איתם בילה אמש. נשפט על השתתפות בקטטה אלימה
ונידון לשלושה חודשי מאסר. השופט לא שכח
להזכיר את עברו בעת מתן גזר הדין.
רק פעם אחת באה ציפי לבקרו. כעסה עליו כעס רב.
הרגשת אכזבה גדולה והחמצה בליבה. מחשבות על ניתוק הקשר עם יעקוב מלאו את ראשה. כאשר תמו שלושת חודשי המאסר,
השתחרר. התלבט מאד אם ללכת אליה. לא היה בטוח שהוא רוצה בזה ועוד יותר חשש מכך שלא
תרצה לראותו יותר.
כאשר התקרב לביתה, הבחין, לאורו של פנס הרחוב
בדמות של גבר היוצא מהדלת. החשש לדפוק
בדלת רק גבר עתה, אך גם הסקרנות. דפק ונכנס. ישבה במיטתה לבושה בבגד שינה. "השתחררת?", אמרה בקול ללא גוון.
זה היה הוא ? " שאל. הנהנה בראשה. טרק את הדלת ויצא שוב אל הרחוב שלו.
גדעון 18.05.02