9.1.07 שישים לקבוצת "הסדן"

מאת גדעון שדמי

סָדָן בן שישים, הוא סָדָן שְׂבָע ימים

שחוּשל וְקָשַׁח, בדרכי החיים.

אורחים יקרים, ברוכים הבאים

לביתנו מזרע, בניחוח של קרית- חיים

שכונת עובדים, שכולה בתים קטנים

בֶחָצֵר גְדֵלִים, מלפפון, עגבניה וָחצילים

תוספת קיום, לָאנשים הָעובדים.

לא היתה אבטלה, לא היו בטלנים

כולם חזרו עם ערב לביתם, עייפים

ובכל ראשון למאי, בַּזמנים הראשונים

על כל בית וּבָיִת, דגלים אדומים

היו מחשבות, רעיונות ,ערכים

היו בני אדם, שכנים, חברים.

והיה הרבה נוער ורוב ילדים

מָלְאו הרחובות, מִשְחְקֵי שובבים

היה שם בית ספר אחד ויחיד

בין גימל לדלת, ניצב לו תמיד

היו שם מורים, אין כבר כאלה

לא תמצאו כמותם, בימינו אלה

היה שם דיין ורוזן ועין צור

היה יוסף, מורה לזמרה וציור

גם אֶרְנָה וְדולקֹ , מורי התעמלות

"פֶס" שלנו, בִּרְחוב גימל על הכביש

גמא שישים מטרים, מָהֵר וָחִיש

וּמֵאז, ביום אחד, הפך אָצָן עם ערך

בכל מקום ותחרות, צלחה עליו הדרך

ומורֶה עם זקנקן, שמו אליעזר

האיש שלימדנו, גידול חסה וגזר

שוטט לו בָארץ וּמֵעֵבֶר לגבול

סיפורי הקניון, שטפונות וּמבול

לפטרה הגיע , כשהיה עוד אפשר

לנו סיפר, כל ענין ודבר

היתה גם אחות, איזו פנינה

בְּחלוק ירוק וּמצנפת לבנה

תאוה לעיניים, כל כך יפה

טִפלה וּבדקה, כל ילדה וכל ילד

ציפורני הידיים ואת כל השלד

משה בן יוסף וחיים רובל, המורים.

לשרביטו של מוֹישֶה ביק, כולנו מזמרים

וּמוֹרִי, אריה רייניש, אדם רציני

שתמיד אזכור, בכל מאודי

עשרת חודשי כיתה ושעורים

שנמשכו לנצח, כמו אלפי ימים

חודשָים של חופש, מדוע לא עוד

חלפו ביעף, כמו שישים דקות

והיו הגבעות, חולות נודדים

שעשועים בִּשניים, בין חוף לְגָלים

חיילים ברחובות, בהירים ושחורים

את הבנות נְלָוֶה לְבתי ההורים

שיחות ארוכות, אל תוך הלילות

על הוא ועל היא וַעֲשָרה הַדִּברוֹת

פעולות הקבוצה וערב של קן

מתי כבר תאמרי לי, רוֹצָה, או כֵּן

בשעה של חצות,כוכבים נוצצים

אוחזים יד ביד ואֵי שם נבלעים

וּכְמילות השיר, אריה

"קח לך את שלוה שלך ותן את רות הררי"

קרית חיים, בית ההורים וים של זכרונות

בית הספר, המורים, לכל המקצועות

וכאן היום, גם לא נשכח, החברים לַדֶּרך

שֶבִּקְרָבוֹת העצמאות, כרעו נפלו על בֶּרֶך

עת חשו עֵזֶר לִיחיעם, בִּנְחוּשַת המצח

וּבִשְבִילנו הם נותרו ,שחורי שֵעָר לַנצח

חלפנו פְּנֵי שישים שנים, כמו היו הן רגע

הדפנו כִּילדים גדולים, כל מחלה וָפגע

על כן נשירה, נעלוז, עוד ארוכה הדרך

כי לפנינו ניצבים, עוד מעשים של ערך

רִשְמו נא לפניכם וכלל אסור לשכוח,

שלא יעז אחד מכם, חלילה לו לברוח

גם מפגש השבעים, יתקיים כאן

התכוננו, מהרו, אין הרבה זמן.

ומי שחושב, שבכלל לא יגיע

מתבקש לאריה , מיד להודיע.

להתראות.

גדעון שדמי, שבת, י'א באדר תשס'ו , 11 במרץ 2006