21.1.07 כדת
משה בקרית החיים - מאת משה ברק
משפחתי לא הייתה בגרעין הפועלי בעל ההכרה החילונית שייסד בסיוע ההסתדרות את קריית
חיים. הורי הגיעו לשם, כי אחד מאותם בעלי הכרה החליט לעזוב והם קנו את ביתו במחיר
מלא, בכספי החסכונות והירושה שהביאו מחו"ל אבא גדליהו בעל השכלה עממית
ו"חדר" שמר מצוות בנעוריו, מהן התנער בהדרגה, בשרותו בצבא רומניה
ובמיוחד לאחר נישואיו לאמי רחל. רחל ידעה לקיים בית "כשר" כפי שלמדה
מאמה, אך הושפעה מאביה שלא הקפיד בקיום מצוות, ומרגע שיצא מהבית נהג בחופשיות,
להוציא "הופעה" בבית הכנסת במועדים ובעיקר בימים הנוראים.
גדלתי
במשפחה, בה אמא המשיכה לקיים בית יהודי, כדי לרצות את
אבא שהיה דתי אך לא עלה בידו לסחוף את משפחתו אחריו. בזיכרון הקדום ביותר מאבי, לא
ראיתי הנחת תפילין. היו בבית סידור תפילה,"מחזור" אמא
הדליקה וברכה על הנרות בערב שבת. הבשר היה כשר, לא בשלו מאכל בשר מעורב בחלב, אך
לא הייתה הפרדה בין כלי חלב לכלי בשר – למי היה כסף לכך?!. היה מלאי של כלי פסח
בעליה ואת היתר הכשרנו ערב החג כדת. ערכנו "סדר" כהלכתו, שאבא ניהל מראש
השולחן.
הדת ובית
הכנסת היו רכיב מוכר בביתנו, בשלשת השנים מגיל 9-6 כששהינו ברומניה לשם התאוששות
גופנית וכלכלית, זכור לי שהלכנו בחגים ל"טמפל",.בית
הכנסת הגדול. הזדהיתי עם הדת עוד יותר משום שנתנה תוכן לאומי יהודי להווייתנו בין
השכנים הגויים. במיוחד התעצמה אמונתי כשראיתי במו עיני "מעשי היושב
במרומים" ומעשה שהיה כך היה.
באחת
השנים הייתה בצורת קשה. כוהני הדת הנוצרים במדיהם ההדורים יצאו בתהלוכות דתיות
ססגוניות בתפילה לאלוהים להוריד גשם – אך ללא הועיל. סופר לי, שאז פנתה עיריית רימניק סראט, בה גרנו, לקהילה
היהודית להתפלל גם היא לאלוהיה שיוריד גשם על העיר והארץ. מלאי גאווה לעובדה
שנוצרים בקשו עזרה דתית מיהודים,.ארגנו ראשי הקהילה תהלוכת יהודים שכללה גם את
ילדי בית הספר היהודי לשדה בשולי העיר. למרות האנטישמיות הרגילה, זכתה התהלוכה
היהודית באהדה והערכה וברחובות שעברנו שפכו נשים דליי מים כסמל לתקווה לירידת
הגשם. בשדה הציבו הרבנים חופה ומתחתיה שולחן ועליו ספר תורה פתוח, ממנו קראו, חזן
התפלל. כילד בן 8 איני זוכר איזו תפילה. בתהלוכה בחזרה התקדרו השמים והחל לרדת
גשם... האמנתי, כי ראיתי את כוחו של אלוהי היהודים הגדול מזה של אלוהי הגויים,
שעמדו בפה פעור..
המשכנו
במסורת בשובנו בבית בחיפה ואחר כך בקריה. אך החברה בקרית חיים בשנות ה-30, לא
"שמרה מצוות". אלה שקיימו נחשבו חריגים אם לא מוזרים. אבא התמיד בהליכה
לבית הכנסת, בערבי חג וחגים. גבר בשנות ה-30 שלו, חריג בנוף הורי החברים הזקנים. אמא באה לפעמים לעזרת הנשים, בלי לשדר הזדהות עמוקה. אני לצד
אבא נלהב באמונה. עד גיל 13, גם צמתי ביום כיפורים. והייתי יד ימינו של אבא
ב"סדר פסח", חיים עם הדת, אף כי ללא שמירת מצוות קיצונית
היינו
חריגים בקריה, גם כי "הכשרנו" כלים לפסח לפי ההלכה, אמא
התמידה בכך לרצות את אבא, אך פעם באו אורחים רבים לחג. מספר הכוסות ה"כשרות
לפסח" לא הספיק. אמא סירבה להראות
"ענייה" ולהוסיף ספלים לכוסות. במצוקתה קראה לי כ"איש סודה"
ובקשה ממני לעלות לעלית הגג ולהוריד מספר כוסות "חמץ". כך שתו אורחינו
ב"כוסות של פסח". אבא לא ידע על "תושייתה" של אמא, אך אצלי נבקע המחסום ביני לחיי החופש מקיום מצוות.
והתהליך נמשך. פעם עמדתי בלול מוכן לקחת כרגיל תרנגולת לשוחט ידידיה. לפתע ראתה אמא, שהביצה ברחם התרנגולת נשברה. אין לרפא זאת ואין זמן
להגיע לשוחט. הברירה היתה בין פגר לשחיטה מהירה,
כדי לא להפסיד בשר תרנגולת שלמה. אמא הביטה בי כשותף
סוד, לקחה סכין, שחטה ואלוהים לא העניש אותה...אבא לא ידע על כל זאת, גם כאשר
בהעדר בשר במלחמת העולם, העזה אמא לבשל בשר גמל משחיטה
פרטית חילונית בלתי כשהרה, שהיה מצוי וזול בהרבה. בשר לא טעים, והיא הפליאה לשוות
לו טעם בקר.אבא סבר שהוא אוכל בקר. אני ידעתי שמרתי את סוד אמא
שחטאה ב"טריפה" ומרמה והשמים לא נפלו עלינו...
המסורת
המשיכה להשתחק, בהשפעת הסביבה בעיקר ע"י אמא,
כשאבא לא מצליח למנוע זאת. עד גיל 15 חגגנו ליל סדר פסח בבית, אבא ישוב על כריות,
מבצע "נטילת ידיים" קרא את "ההגדה" בהברה אשכנזית שלמד
בחו"ל, מהולה בהברה ספרדית מהארץ. רק אני הבכור יכולתי מגיל 11 לעקב אחר
קריאתו, כי גם הכרתי את ההברה האשכנזית מחו"ל. אמא
ושלשת אחי נהנו ב"סדר", בעיקר מן המעמד כי לא הבינו דבר ממה שאבא
קרא. פעם קראתי לפניה חלקים שונים בעברית שלנו ואורו עיניה, כי לראשונה
הבינה... גם ביום כיפור צמתי עד גיל 14 כשהפכתי לפעיל בתנועת הנוער העובד,
1938- לאחר שנים של חוסר עבודה מוחלט, החליטו הבריטים ואחריהם הצרפתים להרחיב את
רשת הכבישים בארץ ובסוריה כהכנה למקרה שתפרוץ מלחמה. כך זכה אבא למזלו בעבודת
סלילת כבישים, שגאלה אותנו מרעב ואבדן הבית בשל אי עמידה בתשלום המשכנתא לחברת
"ניר" של הסתדרות העובדים. אך זו חייבה הישארות למשך חודשים במחנה
הסוללים בעזה סוריה-הגולן. ולהעדר מן הבית. בינתיים חלף יום הולדתי ה-13. אף שהייתי
כבר חבר תנועה, חשתי עדין מועקה מסוימת על שלא חגגו לי בר מצווה, אך בהעדר אבא
ובמצבנו הכלכלי, לא דרשתי לחוג. בר מצווה. הדבר תסכל אותי, כי לא התנתקתי עדיין
כליל מהדת, אף כי הייתי כבר מעורה בתנועת הנוער החילונית. אז בחוצפתי נקטתי יוזמה
וניגשתי בעצמי לבית הכנסת ברח' ב' ופניתי לשמש בבקשה ללמד אותי להניח תפילין.
השמש, שנהנה מכך שיש בקריית חיים החילונית, ילד הנזקק לדת, שאל את המתפללים מי מהם
מוכן לעשות זאת. נמצא זקן אחד שהסכים. כך למדתי אצלו את דיני הנחת התפילין אחר
הצהרים 3 פעמים בשבוע משך 3 חודשים. לסיכום באתי פעם לבדי אחר הצהרים, הנחתי
תפילין והתפללתי. נקיתי את מצפוני.... שנית לא הנחתי
בחיי תפילין.
זה היה בית הכנסת הגדול שיסודותיו היו עדין גלויים, ורק אגף קטן זכה לקרוי. אני
זוכר מפי אבא שרוב חברי קרית חיים התנגדו להקמת
בית כנסת בשכונה פועלית, שלא מקיימת פולחן דתי, בלתי שכלתני. אך ככתוב בפירוט
בספרו של צבי גנין "קרית
חיים- ניסיון באוטופיה עירונית" ע' 68-65, זו הייתה יוזמת 2 חברים בס"ה
שאושרה, רק בלחץ תנועת העבודה, שחששה כי שלילת בית הכנסת תפתח בארץ חזית נוספת של
דתיים מול חילונים. ברל כצנלסון
הרועה הרוחני אף קבע שמותר להימנע משמירת מצוות הדת הגלותית אך אסור לשלול באופן
גורף את כל המצוות. יעשה כל אחד כהבנתו. כי הוא בוודאי עושה משהו מהמצוות מחתונה
ע"י רב שעושה חלק מהחברים עד "ברית מילה" שעושים כולם,
חופש מקיום מצוות (הדת) היו אורח חיים של בני קריית חיים. במיוחד חברי "הנוער
העובד" ו"השומר הצעיר". את יהדותנו יישמנו בהעמקה בספרות,
בהיסטוריה ובחגים שעוצבו עם הקשר לקרקע ולעברנו בארץ זו. השקפת התנועות הציעה להם
חלופה רוחנית לאלוהים בעלת שמות לועזיים נשגבים: קומוניזם, סוציאליים, מרכסיזם ,
מטריאליזם היסטורי, שדברו כולם על עולם סיבתי, שכלתני, מוחשי. השקפה
ש"גילתה" לפי ניתוח העבר את החוקיות הבלבדית המכוונת את הארועים וההיסטוריה. תורה שנלמדה בכובד ראש נלהב כתורת חיים שאם
גילתה את כל התשובות לגבי מאורעות העבר תוכל לקבוע בוודאות צפי לגבי העתיד.
תורה כובשת, שבמהותה דחתה היזקקות לפולחני דת תמוהים. אורח חיים שלא יכול היה
להשלים עם העובדה שהדת דוחפת את המאמין להתפלל בהכנעה לפני "הוד
קדושתו", לבקש, להתחנן אמנם בפני "ריבון העולמים", אך זו לא יותר
מתחינה העוצרת את המתפלל מלקחת את הגורל בידיים.
אך גם
התנועה נאלצה לתת לחזון שלה מסגרת, כדי להפוך אותו לממשות חווייתית רוחנית
לשם כך אימצה שורה ארוכה של חגים כאחד במאי, טקסים כחג הביכורים, המנונים וסמלים,
שזכו לכבוד, להזדהות באמונה כמעט דתית. כך הגיעו פעילי הנוער לקיצוניות גדולה
בהרבה מזו שהתוו מנהיגיהם שרצו לשלב את מסורת הדת באמונות חדשות אלה. רוב תנועות
הנוער בתנועת העבודה התקרבו לאנטי דתיות לוחמנית, עם ביסוס רעיוני מוצק
לכך."כי הדת סכנה קיומית, כרכיב משתק, כ"אופיום להמונים".
חסימת בית העם ב-1935 בקרית חיים בקורות מסומררות ערב יום הכיפורים, לבל יתפללו בו
"חסרי ההכרה הפועלית", היתה מקור להזדהות.
נהנינו להזכיר "גלותיים" אלה שחיכו שעות עד שמצאו בין הבדואים "שבעס גוי" שעקר את הקורות. מעולם לא התקרבנו לרמה זו של
אנטי דתיות גויית, אולי גם בשל קרבתה הבלתי אמצעית אלינו, בסבא שהתמיד בשמירת
מצוות, בתנ"ך שנלמד בבית הספר וכו'. מה גם שהתנועה
וראשיה טענו שיש "לשמר על קשר עם העבר הגלותי היהודי ממנו אנו באים". אך
אנחנו כנוער, קבלנו את הדברים בקיצוניות אופיינית. עד כדי כפירה במופגן
בתרי"ג מצוות. כמובן שלא הקפדנו על אוכל כשר ולא צמנו ביום הכיפורים. לטיול
הפסח לקחנו לחם מהקיבוצים. בחזרה מטיול כזה מתוך שובבות וצורך להקניט, זרקתי
מהמכונית לחם ברחוב מאה שערים, בירושלים,
רק בגיל 30 התחלתי לפקפק מאמונה המוחלטת ב"עולם המחר" המרכסיסטי ולגלות
כי בחיי יום יום ניתן למצוא מכנה משותף בין העושים ללא
קיום מצוות לבין עמיתיהם שומרי המצוות, מבלי שיפריעו זה לזה.
אך על כך בפרק נוסף..