31.3.09 מאת יאיר מירז/מיזיריצקי : הקריירה שלי במקהלת בית הספר בניצוח משה ביק
באחד הימים נכנס מורנו המהולל לזמרה - משה ביק –
והכריז: מקימים מקהלה בבית הספר. כל תלמיד
בתורו, יבוא אל שולחני וישיר שיר לפי בחירתו.
התלמידים באו,שרו ( חוץ מאלו שתמיד עשו בעיות ) ומשה רשם הערות בפנקסו. אהבתי מאד
את "כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום.." ושרתי אותו מכל הלב. אולי זה מה
שהטעה את משה. בסוף השיעור הופתעתי לשמוע את שמי כאחד המוזמנים למקהלה. בחזרה
הראשונה חולקנו לקבוצות הקולות השונים, וכל "קול" למד את הקטע שלו. עד
כאן עוד הסתדרתי איך שהוא, ואז הורה משה למקהלה לשיר ביחד. לאחר שתי שניות זעק:
להפסיק! וצעד שני צעדים לכוון קבוצת הקול שלי. לשיר פקד – ואחרי שנייה וחצי –
להפסיק! וצעד שלושה צעדים לכווני. לשיר אמר והניף ידו. בשנייה הבאה תפס אותי
באוזן: "החוצה" לחש וזרק אותי מהכיתה. מאז העזתי לשיר בקולי קולות רק
במקלחת המשותפת בקבוץ!
יאיר מירז
( מיזיריצקי )
מקהלת
הפועלים בקרית חיים > מקהלת הפועלים
לזכרו של
אביגדור זמיר ( ביק )
בשנת 1957, שבה התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער הדמוקרטי ,
נפגשנו באירוע קיבוצי. בפסטיבל הופיע להקת
ריקודי עם של התנועות הקיבוציות וכן בודדים שהשתתפו בתחרויות. אביגדור ייצג אותנו
בתחרות הנגינה בכינור וזכה באחת המדליות! לצערי איני זוכר באיזו ,אך את סיפורו
לעולם לא אשכח.
וזה הסיפור: לקראת התחרות הכין גם יצירה ישראלית מקורית (של
פאול בן חיים –אם איני טועה ) שהיא מסובכת וקשה לביצוע. בתנאי החיים בקבוץ: לקום
השכם בבוקר לכרם,לעבוד שמונה שעות, ושאר המטלות הקיבוציות , הותירו לו מקסימום
שעתיים של אימון בכינור ביום. במשך חודשיים שלושה נאבק ביצירה עד ששלט בה. במוסקבה , בפגישתו עם
המתחרים הרוסיים שאלו אותו אם הביא יצירה מקורית. כן, השיב. הרוסים לקחו את
התווים, שמו על המעמד, הוציאו הכינורות וניגנו את היצירה מהתחלה ועד הסוף ללא טעות
טכנית אחת!! השתגעתי, סיפר. ורק אחרי שספרו לי איך הם מנגנים מינימום שמונה שעות
ביום מגיל אפס – התחלתי להבין איך היו מסוגלים לנגן את היצירה במכה אחת. כמה
מתחרים כאלה היו, שאלתי. עשרות, ענה. אז איך הצלחת לקבל מדליה?
חוץ מטכניקה צריך עוד משהוא, ענה וחייך.
יאיר מירז (מיזיריצקי )
