20.5.09     גדעון שדמי :על משפחות שדמי [שמחוני],        למען הדיוק ההיסטורי

משפחת שיקין, שרה, צבי והבן יהודה, הגיעו לארץ, ביום הצהרת בלפור בשנת 1925.שורשי משפחתנו, בכפר של יהודים , עובדי אדמה, בשם העברי, "שדה מנוחה".  כל תושבי הכפר, אשר נותרו בו, נטבחו, על ידי הגרמנים  ובני בריתם האוקריינים. הכפר קיים עד היום. אין בו יהודי אחד. השם העברי, שדה מנוחה, קיים עד היום. אני נולדתי, חודשיים אחר כך בנהלל. אחרי קום המדינה, החלפנו את שמנו לשדמי,

לזכר הכפר, שדה [שדמה],מנוחה. אמי, הבכורה בין עשרה בנים ובנות, משפחת וסלניצקי, תשעה מהם,עלו לארץ,

בין 1920, לבין 1925. אח אחד נותר שם, זה ספור בפני עצמו, לא לרגע זה.  ראשון העולים, מרדכי, לימים שמחוני, היה בין מקימי נהלל. כל הבאים אחריו,  שהו תקופה מסוימת, בצריף דולף , בחצרו.  כאשר לא הייתה עבודה ופרנסה, עברנו לכפר סבא. שם הייתה עבודה רבה בפרדסים ותוצרתם. כאשר גם עבודת הפרדסים נגמרה, חזרנו לעמק. תקופה קצרה בכפר יהושע ואחר כך, שוב בנהלל.

אבא הצטרף לקבוצת הבניה של אחיה של אמא. למד את מלאכת הטייחות. בשנת 1934, הגענו לקרית חיים, כאשר ברשותנו פרה, לצרכי הבית ועגלה, בת יומה. כאשר נעצרה הבניה, הגדלנו את מספר הפרות. את החלב וגבינות שאבא ייצר, מכרנו לקיומנו.

לא יפה לדבר על מתים.... אחי יהודה ז"ל, אשר כונה עוד בבית הספר העממי בכפר סבא, "פילוסוף", לא היה איש הידיים. לא נגע בפטמת פרה, לא ידע לחלוב וכל ניסיונותיי,  ללמדו לרכב על אופניים, כדי שיעזור בחלוקת החלב, עלו בתוהו. כאשר עסקי החלב  והרפת, כבדו על הורינו המבוגרים, חוסלה הרפת ובמקומה הוקם לול סוללות, כמנהג אותם הימים. מי שראה את אחי מניף קלשון, או אוסף את הזבל, שיקום.

למען האמת ההיסטורית, בשנתו הראשונה במזרע, היה יהודה,אחראי על איסוף זבל הפרות  ואכסונו בערמה גדולה.

יהודה פנה לאקדמיה ועשה חייל בארץ ובעולם ואני אל המלאכה. בשנת 1970, הצטרפו הורינו אלינו למזרע וכאן באו אל המנוחה. אימא בגיל שמונים וארבע ואבא בן תשעים וארבע. זכרם לברכה.

                                                                 גדעון,   20.05.09

 

 

לזכר יהודה שדמי >  http://www.gshavit.net/site/wordDocs/Izkor/YehudaShadmi.htm