28.11.2009 אלי רביד,לישי לזכר המורה לזמרה משה ביק.
>>> יונה עטרי שרה על
המורה לזימרה
האיש הגוץ לבוש החליפה האפורה ,ניצב עם גבו אל תלמידי הכתה
בבית הספר "ארלוזרוב "
בקרית חיים
ומשרבט בגיר על הלוח את מילות השיר
אותו בחר ללמד הפעם. על שולחן המורה מונחים יומן הנוכחות ותיק עור גדול, כבד
ועב כרס המשמש לו להגנה ומחסום. מיהו ה"אסטרטג" שלא ינצל
מצב זה ולא יתקוף
????
וכך , כשעיניו אל לוח הכתה מקפיד על כל אות וטון,מדקלם בקול מפזם
ורושם, מושלכים אל עבר גבו הרחב שברי הגיר
ומטוסי הנייר שאגרנו בעוד מועד
לקראת שיעור הזמרה ....
קולות צהלת התלמידים וצחוקם,לא עצרו אותו ממשימתו ,ולוח הכתה המשיך
והתמלא במילות השיר ותוויו.
"הקרב" הזה היה מסתיים בדרך כלל ,כשחליפתו האפורה מלבינה
יותר ויותר ,עקבות פגיעת הגיר
ניכרים על
גבו ,וקדמת החליפה המקומטת ,ובמיוחד
סמוך לכיסי מכנסיו השמוטים , צבועה
שאריות אבקת הגיר הלבן
שניקה מכפות ידיו הרוטטות.
כאתנחתא ,לפני שפצחנו בשיר ,שמענו מפיו
הסבר טכני מפורט על מבנה מכשיר
השמיעה החדש שרכש
ותשבחות נפלאותיו. וכשאנו , ולרב רק לקראת סוף השיעור ,מתחילים סוף סוף גם לפצוח
בשיר , מתקדמים משורה לשורה ,עולים
רבע טון ויורדים שמינית,הופכים גם המינוסים שביומן הנוכחות לפלוסים..עובדה,איש לא חסר בכתה , כולם נוכחים
,גם אלה שחמקו מהכיתה ונחים.
אני מנסה לשחזר עד איזה כתה
התעללנו באיש היקר הזה, ותוהה כיצד זה שהמסורת עברה מדור לדור,
והבקיאים טוענים שמעשי הקונדס הלכו
והשתכללו. הנה אנו עומדים להתכנס לכבדו ולזוכרו,ושמא להעיז ולבקש
בכנות ובצוותא את סליחתו.
אני נובר בקופסאות העבר ותר
אחר צפצפת הטון הצורמנית ,זו שהיה
שולף מכיס מקטורנו ונעזר בה טרם נפצח בשיר
....מה נשא מורנו היקר משה ביק בתיקו הכבד והגדול ???
היו בו כתבי שירים
וזמירות עיירות יהודיות שנכחדו במלחמת העולם ועלו באש ,היו בו מילות שירי העם
היהודי הציוני החלוצי המתחדש במולדתו, היו בו טיוטות שירי שבר ויגון של הורים
ואחים שכולים , היו בו מחרוזות שירי הנוער ששאף לפרוץ דרך,לכבוש מרחבים ולזרוע
שדות. את המנגינות הללו נשמיע בקול צלול ולב פועם בערב לזכרו שיזמו תלמידיו הטובים והמסורים
הבטיח לא אחת שנגיע אם נהיה ילדים
טובים.....