3.4.08
מאיתן הלפרין על משה ביק
(את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק)
שלום גייזי!
הרבה נכתב על משה ביק, כל אשר נכתב ,אמת כך היה. הכבוד, ההערכה, החיבה, ההערצה,
הצחוק, הלגלוג, הפרעות בשעורים, בריחה מהשעורים.... זכור לי שעור מיוחד, לא אשכח
אותו:
משה היה כבד שמיעה באוזן אחת ,הוא נזקק למכשיר שמיעה. פגם זה היה נושא
לצחוק... פעם בשיעור אחד מוישה הוריד את המכשיר
מאוזנו פתח אותו הראה לנו את חלקיו הסביר כיצד הוא פועל. ואמר: למרות החרשות שלי עם המכשיר הזה אני עובד ,יוצר
ומקדיש את חיי למוסיקה להפצתה ולחינוך.
השיעור הזה עבר בדממה הכיתה הייתה מרותקת לסיפורו האישי.
אינני זוכר
אם לאחר השיעור הזה חזרנו למוטב להיות
"ילדים טובים" .ואולי השקט
היה חד פעמי?
שעור נוסף זוכר אני שהייתה בו דממה ושיתוף פעולה, כאשר משה ביק לימד את השיר
"דודו" איתן הלפרין
שלום איתן !
אני
בטוח שהנשמה הטובה ששכנה בתוך משה ביק ,כשהייתה רואה את שפע הכבוד ההערכה והאהבה
שאנו
רוחשים
בבגרותנו למורה היקר,הוא היה סולח לנו על המרורים בהם האכלנו אותו בילדותנו
האכזרית והתמימה,
אולי
אם היה בחייו זוכה מאיתנו לכבוד ואהבה,
כמו היום, אני בטוח שהיה גם מאריך לחיות עוד כמה שנים....
אנקדוטה שנים רבות אני חוזר על הסיפור ששמעתי מאבי, כי בשנות ה-20 של
המאה הקודמת ,משה ביק
היה
ספר במספרה בהדר הכרמל...אפילו אישתי שהיא בעיניי
"האנציקלופדיה" של חיפה, אמרה להד"ם,
זה
לא יכול להיות ! לבסוף נכנעתי.....אבל היום אני מקבל מדבוישה
(זו מהסיפור עם אליהו הכהן)מכתב, בו היא מזכירה
דרך
אגב ,בעניין הפרנסות הנוספות של מורינו, כי אביה היה הולך ל"מספרה מרכזית יהודה הק", בהדר הכרמל בחיפה, שם עבד משה ביק כסַפָּר....
סוף
סוף בא לציון גואל.
גייזי