השלמות מארכיון
קיבוץ החותרים
קבוצת הנוער העובד "חרמש"
מקור הקבוצה
הוא סניף הנוער העובד בקרית חיים. חלק מהקבוצה יצאה ב 1944 להכשרה בעין-גב שם הצטרפו אליהם חברים מסניפי הנוער העובד ברחבי הארץ. מגמתם
הייתה "הכשרה ימית". מאוחר יותר
הצטרפה אליהם קבוצה של עלית ילדים מצ'כוסלובקיה שהגיעו
לקבוץ חפציבה ב1939 ושהו שם כ 4 שנים. לאחר שנת הכשרה בעין גב עברה הקבוצה לקבוץ נען במסגרת הפלמ"ח
כ"הכשרה מגויסת".
במאי 1945 התקיים בהחותרים כינוס הכשרות של הנוער העובד: קבוצת
"חרמש" , "שדמות" וקבוצת הכשרה מגבעת השלושה. כל אחת מהקבוצות
האלה רצתה להקים ישוב עצמאי אך בסוף הוחלט בלחץ מזכירות הקבה"מ ששלושת הגרעינים ישלימו ישובים קיימים.קבוצת
"חרמש", שמנתה אז כ40 חברים ועוד כמה חברים שהיו מגויסים לתפקידים מחוץ לקבוצה במסגרת הפלמ"ח הגיעו
להחותרים באוקטובר 1945
החותרים- פלוגת עבודה בקרית חיים
מחנה הקבוץ שכן בצד אחד סמוך לרחוב מס. 23 של קריית חיים (שם
סומנו הרחובות במספרים ולא בשמות) ובצד שני בקרבת בית הכנסת של קריית מוצקין. בצד
זה הייתה גם הכניסה של הקבוץ. חברי פלוגת הים השאירו אחריהם (למיטב זכרוני- לא
קיימת מפה מהשנים 1942-45) 4 צריפי מגורים של 4-5 חדרים שאחד מהם שימש חדר
מזכירות, הנהלת חשבונות ומחסן בגדים, ובנין דו-קומתי ששימש למגורים. הקומה התחתונה
הפכה כעבור שלוש שנים לבית תינוקות ראשון.
כמו כן היה צריף של חדר אוכל ומטבח שכלל גם "מכבסה". הייתה מקלחת
ציבורית לבנים ובנות בנפרד ושני בתי שימוש מבטון. גרנו 3-4 חברים (לפעמום חברה ו
שלושה חברים) בכל חדר. הרהוט בחדר היה חוץ ממיטות "סוכנות" ארון, שולחן
ושני שרפרפים. רוב החברים סידרו לעצמם "ארונית" ליד מיטתם, עשויות מארגז
תנובה. המזרונים היו עשויים בבד יוטה (שק) וממולא בקש או חציר. הקבוץ –ורוב קריית
חיים- היו בנוים על קרקע של חולות. ליד המחנה שלנו שכנו עוד 3 פלוגות עבודה של
קיבוצים: בצד אחד "שדות-ים" שהיו כבר אז בשלבים הראשונים של עליה
להתיישבות בקיסריה ובצד השני שני קיבוצי השומר הצעיר שכעבור זמן ייסדו את הקבוצים רוחמה בנגב ויחיעם בגליל המערבי.
בין החותרים ושדות-ים הפרידה חורשת עצים קטנה.
בשנה
הראשונה- עד נובמבר 1942-היינו קשורים כלכלית עם קודמינו במקום, קבוץ משמר הים. גם
סידור העבודה היה כידיהם. אז הוחלט סיפית שהחותרים יהיה קבוץ עצמאי ונרשמו
רשמית ב11 לנובמבר 1942 כ"החותרים
קבוצת הנוער העובד להתיישבות שיתופית בע"מ
על ידי ממשלת פלשתינה א"י.
באחד בינואר 1943 התקבלה החותרים כחברה
בקבוץ המאוחד במועצה שהתקיימה בקבוץ רמת הכובש. נבחרו ועדות ומזכירות ובין
חבריה בא-כוח חוץ וגזבר במשרה מלאה ומזכיר ששימש בתקופה הראשונה גם כחצרן. הקבוץ
מנה אז 57 חברים. עם הצטרפות הקבוצה מגבעת חיים בקייץ1943 עלה מספר החברים מעל 80
וכאשר הגיעה קבוצת "חרמש" בשלהי 1945 עלה מספר החברים זמנית אפילו ל 120
אך ירד תוך שנתיים ל92 ומהם היו למעשה רק
75 במסגרת סידור העבודה.
כקבוץ במגמה
ימית וכממלאי מקומם של קודמינו, הייתה עיקר עבודת החברים בנמל חיפה, ושני חברים
ראשונים עלו על ספינת הדייג של משמר-הים. רוב החברות –מלבד אלה שעבדו במטבח ובמחסן-הבגדים
עבדו בעבודות חוץ- במפעלי תעשיה שונים שהיו פזורים במפרץ חיפה.
כאמור-
עיקר עבודת החברים הייתה בנמל. נוכחות
יהודים בכלל וחברי קבוץ בפרט נחשבו לעבודה חלוצית ו"כיבוש עבודה
עיברית". רוב רבם של עובדי הנמל וגם המנהלים ה"רייסים" היו ערבים
מקומיים ו"חורנים", ערבים מהר חורן בסוריה שבאו לחיפה להרוויח למחייתם.
הקבלן העיקרי היה "אבו-זיית" ששלט ברוב עבודות הסוורות ( עבודת טעינה
ופריקה בתוך האוניות) והייתה גם חברה אנגלית HAIFA SHIPING להסתדרות ולשכת העבודה בחיפה הי חוזה שחייב
להעסיק אחוז מסויים של יהודים. בסוורות היו אמורים לעבוד חברי הקבוצים. בתקופה
הראשונה עבדו שם גם חברים מקבוצים אחרים, אך עם הליכתם להתיישבות, נשאר החותרים
הקבוץ היחיד בנמל. מלבד העבודה בתוך האוניות הייתה עבודה על הרציף –
"סבלות
מכס". בעבודה זאת, שהייתה קשה במיוחד, עבדו חוץ מה"חורנים"-
ה"סלוניקאים" (פועלים יהודים שמוצאם מסלוניקי שביוון שם הם היו פועלי
נמל.) הם הובאו ארצה ביזמת אבא- חושי, ראש עיריית חיפה. גם חברי קיבוצים, ובתוכם החותרים עבדו בעבודה מפרכת זאת, אך כאשר נשארנו
הקיבוץ היחידי בנמל נטשנו את "סבלות המכס" והתרכזנו בסוורות בלבד.
בסוורות
היינו מקבלים מחסן אחד לאחריותנו –מתוך
4-5 מחסנים שהיו בדרך כלל בכל אוניה.
ה"יד"- כך נקראה קבוצת עבודה אחת- הייתה מורכבת מ"קומנדו" 2 מנופאים ו6 עד 8 פועלים בתוך המחסן בבטן האוניה. השתדלנו שלכל
החברים יצא מידי פעם לעבוד בwinch (מנוף)
שהייתה כמובן עבודה יותר קלה מהעבודה בתוך המחסן.יום העבודה הרגיל היה אמור
להיות מ7 בבוקר עד 4-5 אחר הצהריים עם שעה
אחת הפסקה. אבל המלחמה שהתנהלה בשנים אלה הכתיבה לעתים קרובות "מאמץ
מלחמתי": עבודה של 10-12 שעות ולפעמים גם עבודה רצופה של משמרות לילה. תנאי העבודה היו אז
פרימיטיביים. טעינה של קונטיינרים לא
הייתה עדיין מקובלת וכל העבודה התנהלה
ידנית תוך כדי הרמת וסחיבת שקים וארגזים. בין העבודות הקשות הייתה טעינת אשלג בשקים של 100 ק"ג אותם היו סוחבים על הגב.
לעתים שקים אלה ספגו רטיבות בהיותם מונחים במחסני הרציף והתקשו לאבן. לשקים כאלה
קראנו "מצבות" ולשקים הרכים "סוכריות". ביום עבודה כזה סחבו 8 חברי החותרים כ 180-200 טון (1800-2000
שקים) ביום עבודה אחד על הגב. בשלהי המלחמה ולאחריה עבדנו בעונת החורף על פי רוב
בהטענת פרי הדר ליצוא. עבודה זאת התבצעה
בקבלנות כאשר הנורמה הייתה 2800 ארגזים ליום עבודה וכל כמות נוספת זיקתה אותנו
בתשלום נוסף. ארגזים אלה שקלו 40-50
ק"ג. והיה צריך לסדר אותם במערך עד 7
ארגזים לגובה (קרוב ל2 מטר) עבודה זאת הכניסה לנו קצת יותר כסף ובימים המעטים
שהגענו ל 5000 ארגז היינו גאים מאוד אבל גם עייפים ושבורים.
בגלל המצור הימי והמלחמה קרה לא פעם שבמשך
כמה ימים לא הגיעה אף אוניה לחיפה ואז סודרו חברים לעבודה במשקי הסביבה: בין היתר
בקטיף ידני של תירס בשדות משמר הים, כשעה
הליכה ברגל הלוך ושעה חזור. על פי רוב
סידרה לנו לשכת העבודה תעסוקה ב "NAVY" – מחסני הצי הבריטי
הפזורים בחיפה וסביבתה. בדרך כלל לא היה שם הרבה מה לעשות והמנהלים (היהודיים)
סידרו לנו עבודות מדומות למשל להזיז
ערימת פחים או עצים ממקום אחד לשני ולמחרת
– בחזרה. העיקר להיות נוכחים ולהירשם בבוקר ובערב.
מלבד העבודה בנמל עבדו 2-3 חברים במחצבת "נשר".
עבודה זאת הייתה די קשה וגם משעממת. כל אחד היה צריך למלא 11-1/2 קרוניות באדמה ובאבנים. חברים אחדים
עבדו במפעלי תעשיה או במחסני "המשביר" במפרץ חיפה.
קבלנו שטח
קרקע- כ200 דונם- באזור כפר אתא ובהם גידנו ירקות וגידולי שדה. נרכש טרקטור ראשון,
הוחלט להקים רפת ונרכשו הפרות הראשונות. ב1947 הגיעה ה"רפת" ל8 פרות.
הוקם לול שאכלס בתחילה 300 תרנגולות (ובתקופה מסוימת גם 500 ברווזים . בתוך חצר הקבוץ הייתה משתלת
פרחים קטנה.
בשנת 1946- אחרי קליטת קבוצת "חרמש"
הקמנו שני ענפי "תעשיה": מכבסת חוץ
ומפעל "בטונדה"- יציקת לוחות בטון והקמת צריפים מלוחות אלה. בנמל
החזקנו עד 1946 שתי "ידיים" אבל אחרי עזיבות רבות והצורך לקיים את
הענפים שהקמנו בינתיים ירדנו ל"יד" אחת. ב 1946 התחלנו לעבוד על ספינת
הדייג "שלנו" נקדימון. לוח
העבודה בשנת 1947 היה נראה בערך כך: ענפי חקלאות: גן ירק, פלחה,לול, רפת, משתלה-
כ10 עובדים. עבודות חוץ: נמל, מחצבה,
ומפעלים שונים באזור כ32 עובדים דייג
ובטונדה: כל אחד שבעה וחצי חברים-ס"ה 15 עובדים
הוצאות
כלליות 8 חברים ועבודות שרות כולל מטבח, מחסן בגדים ,טיפול ילדים כ24 עבדים "לא-עבודה: מחלות, חופשות, לימודים,
הכשרות,בטחון: כ21 חברים. ס"ה כ110 חברים.
כבר בדצמבר 1943 חגגנו 5 חתונות ראשונות (זוג אחד נישא עוד לפני
כן),כמו שנאמר בחרוזים שהוקראו במסיבה:
"הולך וגדל מעמד השניים, והרווקים לשווא חורקים שיניים. על השינוי המהיר שקרה
לארבעים בחור ותשעה בחורה" בחנוכה 1944 נולדה בתנו הראשונה- אדווה- ביתם של
צבי בן יעקב ומיכל ובעקבותיה נולדו ילדים נוספים והוקם בית תינוקות ראשון בטיפולה
המסור של תירצה.
לזכרם
צבי
בן-יעקב
צבי
(שם משפחתו הקודם היה גרינהוט ( GRUENHUT עלה לארץ באפריל 1939 בעלית
הנוער מצ'כוסלובקיה והיה חבר בחברת הנוער באשדות-יעקב לפני גמר ההכשרה הוטל על החברה לגייס שני חברים לפלמ"ח.
בין החברים שהתנדבו היה צבי, ואכן הוא נבחר להיות אחד משני המגויסים (השני היה הח'
יואל נתן) במשך תקופת היותו בפלמ"ח
הספיק גם לעבוד תקופת מה בדייג
בקבוץ ,ולהתחתן עם מיכל גרינבאום , חברת החותרים. ב1943 התנדב להיות בין הצנחנים
שנשלחו במסגרת הצבא הבריטי, בעיקר במשימת
שליחות והצלת יהודים. הוא צנח בקיץ 1944 בסלובקיה ופעל בין יהודי בנסקה ביסטריצה ,
שהייתה תקופת מה בידי הפרטיזנים. בסתיו
יצא עם הפרטיזנים ולחם איתם
עד נפילתו בשבי. לא קיימת עדות מוסמכת על אופן ותאריך מותו, אך נראה שהובא בסוף דצמבר
1944 למחנה ריכוז באוסטריה ושם הוצא יחד עם קצינים שבויים בריטיים להורג.
פרשת הצנחנים היהודיים לארצות הכבוש הנאצי זכתה בארץ להדים רבים.
נכתבו על כך מאמרים עדויות וספרים בהם צויו גם פועלו ואישיותו של צבי. בארכיון
החותרים קיימים מסמכים רבים, עדויות, חוברות וכ"ו, וגם מכתבים ותצלומים
אישיים, במידה שהספיק להשאיר אחריו- הוא היה רק בן 22 במותו. בתו,אדוה, הבת
הראשונה של החותרים, לא זכתה להכיר את אביה. מכתבו האחרון לאשתו מיכל,שנכתב בהיותו
בשבי, נחשב לדוגמה ומופת ושימש גם חומר
לימוד בבתי ספר בארץ. הבית, בו נמצאת הספרייה וארכיון החותרים הוקם בשנות השישים לזכרו
ועל שמו.של צבי בן יעקב.
מיכה
שוורץ
מיכה
(המכונה "למה"),יליד גרמניה, עלה גם הוא בעלית הנוער לאשדות-יעקב והיה
מבין החברים הבולטים בחברה. הוא היה אדם משכיל ותאב דעת,וגם בעל כוח פיזי ופועל
מצטיין. הערבים בנמל התייחסו אליו בכבוד
וקראו לו "דוקטור" אולי בגלל משקפיו אך גם בגלל מומחיותו בעבודה. ב1945 לשלח לקבוץ שדות-ים לעבוד בדייג חופים, ושם תוך כדי מתיחת כבל חשמל
על החוף התחשמל למוות. במאי 1945 הוא נקבר
בקבוץ יגור אך בבית הקברות של החותרים יש מצבה לזכרו. הוא לא השאיר בארץ אחריו
קרובי משפחה
במשך
כל השנים עמד על הפרק דרישתנו לתוספת חברים, בעיות קליטה ועזיבות. עם השנים גברה
דרישתנו להגיע להתיישבות קבע. בזמן שפלוגות אחרות עלו להתיישבות בזו אחר זו
להחותרים כקיבוץ ימי לא נמצא מקום ואולי היה קיים במוסדות הקבה"מ שיקול לא
לעזוב את האחיזה האחרונה בנמל חיפה. בשנת 1947 והתחלת 48 הוצע להחותרים להתאחד עם
שדות ים או מעגן מיכאל שעלו באותו הזמן להתיישבות. ניסיונות אלה התנהלו ללא תוצאות
עד פרוץ מלחמת השחרור.
במשך
7 שנים וחלקית עוד שנתיים אחרי זה החזקנו מעמד כפלוגת עבודה בקריית חיים כאשר רובה
מאמצינו הושקעו בהחזקת העמדה בנמל חיפה ותוך כדי כך ניסינו לקיים חיים קיבוציים וציפינו
בסבלנות הולכת ודועכת לעלייה להתיישבות. שלמה
קדרון