16.1.09 

כתבה מ- 1999 בעיתון הארץ), המלצת עלי כהן.                >>>  הכתבה  מצולמת 

 

(   כתבה באתר שלנו משנת 2007-טכס השקת ספר): http://www.gshavit.net/site/wordDocs/Roots/KronzonCeremony.htm   ) 

 

זיוה  :  מאת יצחק קרונזון                      (יצחק כותב על אישתו זיוה בת קרית חיים)

 

 

 

כמעט 30 שנה היא כבר באמריקה ופתאום קיבלה הודעה להתייצב לטקס האזכרה של אביה בישראל. סיפור משפחתי

אשה ישראלית אחת גרה כבר שנים רבות בבית גדול ברחוב 86, בצד המזרחישל מנהטן, ניו יורק. משמה, זיוה, ניתן לאמוד, פחות או יותר את גילה.היא בת לדור של ארץ ישראלים שבחרו לתת לבנותיהם שמות שונים מאלה שהיו
לאמותיהם, וכינו אותן בתיאורי התחושות שהייתה ארץ ישראל אמורה לעורר אצלם - אורה, גילה, רינה, חדווה ואף תקווה, גאולה וחירות. כמעט שלושים שנה היא כבר באמריקה, ועדין קל להבחין במבטאה הזר. לפעמים,יש מי שטועה ופונה אליה בצרפתית או בספרדית ואז היא מתקנת אותו בחיוך מתנדף ובמעט מבוכה. היא עזבה את ישראל בעקבות בעלה. שניהם בעלי מקצועות הדורשים את מרבית זמנם ומרצם, אך עדין נמצא להם פנאי ולבילויים, יציאות, מסיבות ונסיעות. מצבם הכלכלי הוא, כמו שאומרים, מניח את הדעת.פעם גרו בדירה הגדולה גם שלושה ילדים. בארונות הספרים שבחדרי הספרייה אפשר עדיין למצוא אחדים מספרי הקריאה והלימוד שלהם, אבל הם אינם גרים פה כבר מזמן. הבת הבכורה נישאה לישראלי ועברה לגור איתו ועם הילדים שילדה לו ברעננה. כמה פעמים בשנה,
כשזיוה מגיעה לישראל לרגל ענייניה, היא מבקרת אותם, מביאה מתנות ולנכדים ומצרה על כך שהיא מפסידה את העונג השמור לסבתות הרואות את נכדיהן מדי יום. יש לה גם בן, איל מחשבים הגר בברוקלין, ובת, צעירה, עוזרת הפקה זוטרה בחברת סרטים שגרה בגריניץ ויליג'. הם עסוקים, כמו כל הצעירים, בענייניהם, אך פעם או פעמיים בשבוע היא מתקשרת אתם בטלפון, ופעם או פעמים בחודש הם נפגשים לשיחה או לארוחה.
לאחרונה, כשמלאו לה 59 שנים, ערכו לכבודה בעלה עם עוד כמה חברים ארוחת ערב במסעדה היפאנית שמעבר לרחוב. המלצר הראשי במסעדה הזאת מכיר אותה שנים, ושמח להגיש לה את מיטב הסושי והסשימי החביבים עליה.
כשחזרה מן המסעדה בשעת לילה מאוחרת, מצאה על המשיבון שתי הודעות. האחת הייתה מן הבת מרעננה, שזכרה את התאריך וגם שרה עם הנכדים שיר חמוד לכבוד יום ההולדת. ההודעה השנייה הייתה מישראל אף היא. אחיו הצעיר של אביה, הדוד בן 85, מסר כי בעוד שבועות אחדים ימלאו חמישים שנה לנפילתו של האב במלחמת השחרור, והיא מתבקשת לבוא לטכס האזכרה.
הם גרו בבית קטן בחולות של קרית חיים, לא רחוק מפסי הרכבת ומן "הכבישהקופץ", שנקרא כך על שום התחושה שהיה גורם לנוסעים עליו באופניים או במכונית. בקיץ הלכה יחפה לבית ספר. פעם, כשסירבה ללבש סנדלים הוא אמר
לה שיהיו לה כפות רגליים של גמל, ופעם אחרת, כשלא רצתה להכין שיעורים וברחה אל החדר הוא רץ אחריה וניפנף בחגורת עור כעומד להכותה. הוא הכין במסגריית בית החרושת חנוכייה מברזל, ושניהם נשאו אותה בליל גשם למסיבת
החנוכה של כיתה א' (ואולי היתה זו כיתה ב'). בימי שישי היה מביא לה ספרונים של ספריית "לילד" בהוצאת "עם עובד". "המסע אל האי אולי" ו"סבא אלף-בית" שמורים אתה בניו יורק עד היום. שמורות גם כמה תמונות. אחת מהן הוגדלה מתמונת הדרכון הפלשתיני שהיה לו כאשר נסע מן הארץ ב-1935 לבקר ביריד התעשייה הבינלאומי בבריסל. תמונה
אחרת הוגדלה כפרט מתוך תצלום קבוצתי של כיתת חיילים, גם התצלום המקורי, הלא מוגדל, נמצא ברשותה. הוא כורע שם, שני מימין, לראשו כובע פלדה, ובימינו רובה אנפילד אנגלי. אפשר אפילו להבחין בקרסוליות לרגליו.
ההגדלה מטשטשת את הפנים כפי שהם נראו בתצלום האחרון שלו. הוא היה אז בן 38, בגיוס חלקי, ונקרא לסוף השבוע יחד עם עוד אנשים מן השכונה. היא זוכרת את המשאית שבאה לאסוף אותו, ואותו, כמו בתמונה האחרונה, עם כובע
פלדה ורובה, מנשק אותה חזק ומהר ורץ אל המשאית. היא אפילו זוכרת כי אמה, שעמדה אתה על המרפסת אמרה "הוא אפילו לא נישק אותי".   כשנסע לבלגיה ביקשו אותו הוריו, שהיו בנים למייסדי פתח תקוה למסור דרישת שלום לקרובי משפחה בפרבר של וינה. כשהגיע לשם, התברר שלקרובים ולו אין שפה משותפת. הם דיברו רק גרמנית, והוא עברית ומעט ערבית ויידיש עילגת. למזלם, נמצא בסביבה ילד שלמד עברית בבית ספר דתי, והוא נקרא לתרגם את
דבריו של האורח מארץ ישראל. אחותו של הילד הזה, תלמידת בית ספר תיכון  מקצועי בת 16, נהייתה אמה. היא חיכתה לו עוד שבועיים עד שחזר מן היריד, נשא אותה לאישה, הביא אותה לקרית חיים ובנה לה את הבית הקטן בחולות.
בתמונה דהויה השמורה עמה הם עומדים בחוף, לפני הבית הצנוע: המסגר מ"שמן" בבגדי שבת, והיפהפייה הוינאית הצעירה הנראית כאילו הודבקה אל התפאורה העלובה על ידי רטש חובב. עכשיו היא נמצאת במחלקה הסיעודית של מוסד הנקרא "נוה שמחה" מאז ששברה את הירך לפני שנתיים אינה הולכת יותר. בחודשים האחרונים גם הכרתה הלכה
והתערפלה, וכעת היא כבר לא מדברת, לא מבינה ולא מכירה איש. כשהפסיקה גם לאכול, קדחו לה הרופאים חור בקיר הבטן, דרכו מזרימים, בעזרת  דינור, אוכל אל קיבתה.
את טקס האזכרה אמרו האחים לקיים ביום חמישי אחרי הצהרים, ולכן היא יצאה לדרך כבר ביום שלישי בלילה, על מנת להגיע לישראל למחרת, ביום רביעי. היות שהיא נוסעת מנוסה, היא למדה לארוז לדרך תיק יד אחד שבו היא נושאת
רק את הדברים ההכרחיים. היא לא מפקידה מזוודות לחסדי חברות התעופה, וחוסכת זמן ומאמץ במעבר ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת. לנסיעה הצטרפה אליה גם בתה הצעירה שרצתה לבקר בארץ, לחדש את הקשר עם האחות הבכירה ומשפחתה, ולחוות את הטקס לזכר הסבא שעבר מן העולם לפני יובל שנים. בשדה  התעופה התברר להן כי המטוס התקלקל וכי הנסיעה נדחתה בשעות רבות. הן נאלצו לבלות את הלילה במלון בשדה התעופה. היא הראתה לבתה תמונות ישנות  שלקחה אתה, וניסתה להקריא לה שירים שכתבה על אביה לפני שנים רבות, אך  התברר לה שהעברית שבפי הבת אינה מספקת בכדי להבינם.
 יום לאחר שיצא, הם הלכו לטייל ברחוב הראשי של קרית חיים. היא צעדה עם אמה בחום של אחר הצהרים, דוחפות לפניהן את עגלת התינוק שבה שכב אחיה. לפתע, מרחוק, ראתה אמה אב אחד מטייל עם ילדיו ברחוב, וזכרה כי יום קודם
הוא יצא במשאית עם בעלה. האיש, שחזר מן הקרב עוד בבוקר, הבחין בה ומיהר להסתלק משם, כדי להשאיר את הבשורות הרעות למי שלדעתו היה ממונה עליהן. למחרת, היא זוכרת, בא הדוד, אחיו הצעיר של אביה, רכוב על אופניים, וירד מהם תוך כדי הנסיעה. האופניים המשיכו לנוע, והוא אחז בהם והמשיך בריצה. משקפי השמש המוזרים שהרכיב נועדו להסתיר את הדמעות. אמה, שדיברה עברית בקושי, אמרה לה במבטא וינאי כי אביה נפל למען המולדת.
היא הייתה אז בת תשע, ולכן לא לקחו אותה להלוויה. היא נשארה בחדר של השכנים, וסקרנים מן השכונה באו להציץ בה. היא זוכרת איך נתלתה בידיה על ענף של עץ גדול והתנדנדה תוך כדי שהיא אומרת להם: "אבל אני ידעתי
כל הזמן". אחר כך, כשישבו שם "שבעה" היא הקפיצה כדור גומי על המרפסת, וסבא אברהם, האבא של אמה, אמר בגרמנית "תיכנסי כבר הביתה, זה לא הולם".
שלושים ושבע שנה עברו מאז ביקרה את הקבר לאחרונה. אז זו הייתה רק חלקה צבאית, ועכשיו צמח שם בית קברות גדול גדוש בקברים צבאיים אחידים, דמויי מיטה צבאית מוצעת. היתוספו חיילים רבים שנפלו במלחמות הרבות שהיו מאז.
בין חללי המלחמות ניתן להבחין לפי טיב האבן. הוותיקים מצהיבים או משחימים, והשמות החקוקים מיטשטשים מעט, והטריים לבנים ומבהיקים, והחריטה חדשה וחדה. היא זכרה כי כשמגיעים לזילברפרב (דניאל, בן אליעזר ופניה, נפל בקרבברמת יוחנן), יש לפנות שמאלה, ולספור תשעה קברים. שם הוא נח, בין חסין ומורדקוביץ בשורה ההולכת ומתמשכת, והמיושרת תמיד לימין לפי הסמן הימני  שלה, זילברפרב. מתוך שלושת הדודים הגיעו לטקס שניים. האחד בא מן העיר, והשני הובא מן הקיבוץ בכיסא גלגלים, ונשא בכיס חולצתו את תמונת אחיו הבכור כשהיה צעיר ממנו בשישים שנה. הדוד היחיד שעדיין לא מלאו לו שמונים לקה בשיתוק בחצי גופו השמאלי ונבצר ממנו להגיע. באו גם אחיה הצעיר, פרופסור בן 52 מן האוניברסיטה, שלא זכר את אביו, חבר ילדות ונעורים מן הבחרות הסוציאליסטית (פלג של תנועת
נוער בשנות העשרים והשלושים), ושלושה או ארבעה צעירים יותר שבאו לסייעלמבוגרים. אחד מהם, בנו של הדוד מן העיר, התקרא על שמו של הנופל. נמצא שם מי שחישב כי אילו היה הנופל חי, היו חוגגים לו בעוד כחודש אתיום

הולדתו ה-89. אחר ציין כי הוא נולד בתשעה באב, היום בו חרב בית המקדש, ונפל בי"ז בתמוז שגם הוא כידוע יום אבל, אך מכיוון שגם הוא וגם כל הנוכחים היו חילונים, לא נערך טקס דתי, ואיש לא נזקק לפירושים. בית החרושת "שמן", שאליו התקשרו הדודים, שלח נציג מוועד העובדים, שהספיד בקצרה את עובד המסגרייה שנפל שנים לפני לידתו שלו, והניח על הקבר זר פרחים מטעם המפעל. הדודים קראו מן הכתב זיכרונות והספדים, והיא קראה שיר אחד מן השירים שלה, וידעה שעכשיו כולם מבינים, חוץ מן הבת הצעירה שהייתה עסוקה בצילום הקבר והנוכחים.
על הקבר נכתב: נפל בקרב בתרשיחא, י"ז בתמוז תש"ח, אבל הדודים וגם היא יודעים שהוא נפל בכפר מכאר, כאשר כנופיות (כך קראו לזה אז) פלשתיניות תקפו משלט שעליו הגנו אנשי מילואים מבוגרים. יותר מזה אין יודעים. פעם
שמעה, כך נדמה לה, שהוא חיפה במקלע על הנסוגים. את הגופה זיהה הסבא אברהם שמת לפני שנים רבות. היא איננה יודעת באיזה חלק של הגוף פגעו בו הכדורים, וגם הדודים אינם יודעים. לרגע היא שואלת את עצמה, אם אפשר יהיה ללמוד על טיב הפגיעה משרידי השלד, אך היא יודעת שאין לזה עתה כל חשיבות. החבר מן הבחרות הסוציאליסטית, בן 90 וכבד ראייה, זכר עוד פרטים ורצה לדבר עליהם, אך לאחדים מן הנוכחים אצה הדרך והם עזבו את המקום.
 במטוס, בדרך חזרה, חילקה הדיילת עיתונים מישראל. הכותרות סיפרו על שלושה חיילים שנפלו אתמול בלבנון, עם תמונות מן ההלוויות. אחד מנוסעי המחלקה הראשונה שישב לידה שאל אותה אם שמעה שביבי קיבל את פרס נובל לחקלאות, כי הוא חרש את כל העולם עם בהמה אחת, והיא הבינה את הבדיחה וצחקה. אחר  כך ניסתה להירדם, ומשלא הצליחה בלעה כדור שינה שהספיק לה עד ניו יורק. כשחזרה בבוקר משדה התעופה פתח השוער התורן של בית הדירות את דלת המונית, וכשיצאה עם מטען היד שלה שאל אותה בנימוס "היתה לך חופשה נעימה?" היא
ענתה "כן, תודה", והוא אמר "יופי". אחר כך עלתה במעלית אל הדירה הגדולה.  מחלונות הזכוכית נשקף נוף מרהיב, והיא יכולה לראות את גורדי השחקים, את הגשרים ואחת הספינות השטות בנהר. היא פרקה את התיק. הוציאה את התמונות ואת השירים והחזירה אותם למקומם.
היה לפניה עוד יום ארוך, והרבה דברים שצריך להספיק לעשות
.

פורסם בתאריך- 02/04/1999