23.3.08 דני מלצר הקטן הבטיח- וקיים! להלן ההמשך של הכתבה על משה ביק מעיתונו של אהוד בן עזר:

שלחה לאתר נילי דיסקין

גיליון מס' 327

תל אביב, יום חמישי, י"ג באדר ב' תשס"ח, 20 במרס 2008

אליהו הכהן

"נבנה ארצנו" – השיר ויוצרו

מאות שירי זמר ביידיש, בלאדינו וביתר לשונות היהודים הגיעו לארץ מרחבי הפזורה היהודית ב-150 השנים האחרונות. רבים מהם תורגמו לעברית ועד מהרה היו לחלק מאוצר שירי הזמר העבריים. איש לא יפקפק היום בכך ששירים כגון "רקפת", "הרבי אלימלך", "חג פורים", "ימי החנוכה", "שיר הפרטיזנים", "העיירה בוערת", הם שירים עבריים לכל דבר ועניין למרות שבגלגולם הקודם היו שירי יידיש שחוברו בגולה.

שונה מכל אלה הוא השיר "נבנה ארצנו" שבו ידובר ברשימה זאת. אמנם גם הוא נכתב במקורו בשפת יידיש אך ראשיתו והורתו הייתה כאן בארץ, על חוף הים התיכון, והוא שיר ארץ ישראלי טיפוסי הן בתוכנו והן בצליליו. נוסחו המקורי ביידיש היה עלום ונסתר מן הציבור עד כה ונותר ספון באוצר גנזיו של המחבר. מעולם לא נדפס ולא הוקלט בשפה שבה נכתב. לעומת זאת בנוסחו העברי היה לאחד משירי הזמר המוכרים ביותר בארץ. הוא נישא בפי כל ואף זכה במרוצת השנים למעמד רם ביותר בהירארכיית שירי הזמר העבריים בהיותו חביב הטקסים והמצעדים הממלכתיים. מאז מצעדי צה"ל הראשונים שנערכו מדי שנה ביום העצמאות ועד לטקסי הדלקת המשואות השנתיים המתקיימים בהר הרצל, התבלט "נבנה ארצנו" כשיר מרכזי ומלהיב באוצר שירי הלכת העבריים. הוא מצטלצל באוזנינו כשיר זמר עברי ללא כל זכר או רמיזה לשפת ה"מאמע לשון" שבה נכתב ולכן איש מעולם לא אמר עליו – מה שאומרים כמעט על כל ניב ופתגם מן הגולה – ש"ביידיש הוא נשמע יותר טוב".

בעיני רבים הוא נחשב לאחד מ"שירי הקמת המדינה" שנולדו בתש"ח. בפועל, מחבר השיר ומלחינו משה ביק החל לכתוב אותו עוד בשלהי שנות השלושים למאה שעברה, בתקופת התיישבות  "חומה ומגדל". להלן נביא לראשונה את נוסחו המקורי של השיר:

מִיר

המילים והלחן: משה ביק

מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען

ווייל אייגנאונזער איז אונז די ערד.

מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען

דאָס איז פון דורות געווונטשט און בּאגערט.

מיר וועלן בּויען – אקעגען די צושטערער

מיר וועלן בּויען – מיר בּויער זענען מערער.

דורות אומגעבראכטע

קראפט דורך גוואלט פארשמאכטע

האפנונג ניט דערדאכטע

האבן אין אונז זיך צעבלענדט

מיט פרייע הענט

געניטע הענט

זיי האבן וואַגוּנג, מוט אין זיך דערקענט.

מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,

און זענען זענען מיר גאר א סך.

מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,

דער וווּט פון דורות בּאגלייט אונז אין שליאך.

מיר גייען אלע – ווייל אלע זענ'מיר פענער,

מיר זענען אלע פון פרייליד שטאלצע טענער.

לידער ניט געזינגטע

פריידן ניט דערקלינגטע

ווונטשן ניט בּאצווינגטע

יוירן אין אונזער געמיט.

מיט פרייע טריט

מיט שטאלצע טריט

צו זון פון לעבן נייעם אויפגעבּליט.

השיר "מיר" נכתב על רקע הויכוח הציבורי שניטש באותה עת על נושא ההמנון הלאומי  בין מצדדי "התקווה" ובין תומכי שירו של ביאליק "ברכת עם" ("תחזקנה"). בסופו של דבר שרו בעמידה, בסיומם של כנסי פועלים, את שני השירים גם יחד, ולא פעם גם הוסיפו שלישי – את "האינטרנציונל" בתרגומו של שלונסקי. גם אז לא שקטה הזירה והוויכוח המשיך להתלהט בשאלה מי מביניהם יושר תחילה.

הגיעו הדברים לידי כך שאחד העיתונים הסאטיריים של אותה תקופה הציע פשרה – ליצור מן השניים המנון משולב אחד:

תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים

נפש יהודי הומייה,

אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים,

עין לציון צופיה.

באחד הכנסים האלה נכח משה ביק, איש מעמד הפועלים בלב ובנפש, והיה עד להתנצחויות סביב ההמנון. הנושא לא נתן לו מנוח עד שהחליט להתיישב ולחבר שיר לאומי המנוני שיאחד את הלבבות. המילים יצאו מתוך לבו בשפת אימו, ביידיש, והשם המלכד שבחר לשיר היה "מיר" ("אנחנו").

בראשית שנות הארבעים הראה ביק את השיר לאפרים טרוכה (דרור), מי שנודע כמתרגמם של מאות שירים קלאסיים, קנונים, אריות ויצירות מאולם הקונצרטים.

תוך זמן קצר תרגם טרוכה את השיר לעברית והתאימו בהצלחה רבה ללחנו של משה ביק:

אנחנו

המילים והלחן: משה ביק

תירגם מיידיש: אפרים טרוכה (דרור)

בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

כִּי מוֹרַשְׁתֵּנוּ הָאֲדָמָה.

בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

כִּי זֶה דוֹרוֹת נִכְסָפִים אָנוּ לָה.

בָּנֹה נִבְנֶנָּה – כְּנֶגֶד מַחֲרִיבֵינוּ;

בָּנֹה נִבְנֶנָּה – בּוֹנִים רַבִּים הִנֵּנוּ!

דַּם דוֹרוֹת קוֹלֵחַ,

אוֹן דֻּכָּא בְּכֹחַ,

זִיק תִּקְוָה קוֹדֵחַ

בָּנוּ נֵעוֹרוּ פִּתְאֹם;

וְהַזְרוֹעוֹת

הַחָפְשִׁיוֹת

הִכִּירוּ עֹצֶם מִשְׁקָלָן הַיוֹם.

הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,

וְהִנְנוּ רַבִּים עַד מְאֹד.

הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,

וּמוֹבִילֵנוּ חָרוֹן שֶׁל דוֹרוֹת.

כָּל אִישׁ מִמֶּנּוּ נוֹשֵׂא דִּגְלוֹ בַּנֶּפֶשׁ

וּפִי כֻּלָּנוּ רוֹנֵן אֶת שִׁיר הַחֹפֶשׁ!

שִׁיר זֶה לֹא גָּמַרְנוּ,

גִּיל זֶה עוֹד לֹא שַׁרְנוּ,

חֵפֶץ לֵב שָׁמַרְנוּ –

בָּנוּ עֲדֶן תּוֹסְסִים.

בְּצַעַד אוֹן

מָלֵא גָּאוֹן

נֵלֵך לִקְרַאת חַיִים מְחֻדָשִׁים.

בעודו מתכנן להופיע עם השיר במקהלות הרבות שארגן והדריך ביישובי העמק והגליל, פגש ביק את פעיל התרבות אברהם לוינסון, מתרגמם של עשרות שירי יידיש ורוסית, והציג בפניו את שירו "מיר". לוינסון הבין את הרמז ומיהר להעביר לביק תרגום קצבי וקולח של השיר. זה היה הרגע שבו יצא השיר אל הציבור ונכנס לרפרטואר של מקהלות רבות בארץ.

משאלת לבו של משה ביק הייתה שהשיר "נבנה ארצנו" יהיה ההמנון של היישוב הארץ ישראלי ואילו השיר "התקווה" ימשיך לשמש כהמנון של העם היהודי כולו. הנמקתו היתה שמילות השיר "נבנה ארצנו" מתייחסות לאקטואליה ומשתמע מהן ששרים אותן יושבי הארץ, בעוד שהשרים את  "התקווה" מצטיירים כיושבים במרחקים ועינם לציון צופיה.

בפסטיבל המחולות הראשון שנערך בדליה בשנת 1944 התקבל השיר בהתלהבות רבה. אביגדור זמיר, בנו של משה ביק, העיד כי באותו מעמד עלתה לראשונה ההצעה לעשותו להמנון היישוב היהודי בארץ.

שנים אחדות לאחר כנס דליה, לקראת הקמת המדינה, עידכן לוינסון את תרגומו והחליף קטע שלם בבית השני של השיר בקטע חדש המתייחס למדינה העומדת לקום. להלן תרגומו של לוינסון בשני נוסחיו:

נִבְנֶה אַרְצֵנוּ

המילים והלחן: משה ביק

תרגם מיידיש: אברהם לוינסון

נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת.

נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,

זֶה צַו דָמֵנוּ, זֶה צַו הַדּוֹרוֹת.

נִבְנֶה אַרְצֵנוּ עַל אַף כָּל מַחֲרִיבֵינוּ,

נִבְנֶה אַרְצֵנוּ בְּכֹחַ רְצוֹנֵנוּ,

קֵץ עַבְדוּת מַמְאֶרֶת,

אֵשׁ חֵרוּת בּוֹעֶרֶת,

הוֹד תִּקְוָה מַזְהֶרֶת

בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם.

צְמֵאֵי חֵרוּת,

קוֹמְמִיוּת,

נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם!

נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,

נוֹסִיפָה כֹּח, עֹז  נַגְבִּיר!

נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,

תִּקְוַת עַם נֶצַח דַּרְכֵּנוּ תָּאִיר.

כֻּלָּנוּ אָנוּ – דִּגְלֵי מַחֲנֶה פּוֹסֵעַ,

כֻּלָּנוּ אָנוּ – צְלִילֵי שִׁיר דְּרוֹר בּוֹקֵעַ

    (בשנות המאבק)                                       (עם קום המדינה)

צְלִיל מִלֵב פָּצוּעַ                                וּמְדִינָה פּוֹרַחַת

גִּיל בִּלְתִי יָדוּעַ                                               לְאֻמָה נִצַחַת

שְׁבִיל עוֹד לֹא בָּקוּעַ                           פֹּה נָקִימָה יַחַד

בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם.                                בַּיִת לִבְנֵי עַם עוֹלָם.

וּבְצַעַד אוֹן                                        וּבְצַעַד אוֹן

וּבִטָּחוֹן                                             וּבִטָּחוֹן

נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם.           נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם.

על סף חגיגות מלאת 60 למדינה דומה כי תרומתו של משה ביק לזמר העברי ולתרבות השיר עדיין לא הוכרה כערכה. מי ימלל את פעילותו היוצרת מאז עלייתו ארצה בגיל 21 בשנת 1921? מי ימנה את המקהלות ואת התזמורות העממיות שהקים וטיפח ברחבי הארץ, במאהלי גדוד העבודה בכביש טבריה צמח ואחר כך בעמק יזרעאל, בחיפה, בנשר, בקריות, בנהרייה, בחדרה, בעפולה, ברוחמה, בעין המפרץ, באשדות יעקב, במסדה, בשער הגולן, בדן ובדפנה והיכן לא. היה לן בתנאי דחק על קרשי עץ שהונחו על פחי נפט באוהלים ובצריפים שלהטו ביום ובליל וכותב את לחניו ועיבודיו לאור העששית כשהוא מגרש מעליו יתושים וברחשים וכל מיני שרצים. בסבלנות ובשקידה הוא הדריך את חברי המקהלות והתזמורות השונות. הכול עשה בעשר אצבעותיו שלו: הוא אירגן, הוא בחר את הרפרטואר, הוא כתב את דפי השירים וחיבר את העיבודים למקהלה, הוא ערך את החזרות והוא ניצח בהופעות. את ליבו ונפשו השקיע בעבודתו. איש נדיב ותרומי היה: ניהל מקהלה בבית חולי הרוח במזרע, ובראשית ימי המדינה, בתקופת המעברות, אירגן מקהלה בשער העלייה ליד מחנה דוד.

כשניצח על מקהלת פועלי חיפה, ביקרו אותו על שהוא מתרכז בשירה פרולטארית ובמוזיקה יהודית ואינו מלמד יצירות של הינדמית, ברהמס ודביוסי. אך כי לא זלזל במוזיקה קלאסית וידע על פה אורטוריות שלמות של מנדלסון והנדל ויצירות של ורדי ודוניצטי, נהג ביק להשיב למבקריו כי את כל אלה יהיה תמיד מי שישיר, אך הוא רואה את ייעודו בטיפוח הזמר העברי והנחלת מורשת המוזיקה היהודית.

משה ביק (1980-1900), איש העלייה השלישית, מחלוצי מלחיניה של א"י, שקדם לוותיקי הותיקים זעירא, נרדי, זהבי, עמירן ושלם, היה אוטודידקט. בילדותו, בנעוריו ובבחרותו לא למד בבית ספר כלשהו. הוא היה היהודי שבמלחינים, ידע לעבור לפני התיבה, חיבר ועיבד מאות יצירות לבית הכנסת והלחין ועיבד מאות שירים עבריים. ארכיונו שבעיר חיפה מונה לא פחות מ-2447 תיקים.

בראשית צעדיו לא היה לו אפילו כלי נגינה משלו. כשנפטר אליעזר בן יהודה בסוף שנת 1922 התפרסמה מודעה בעיתונות: "למכירה מַכּוּשִׁית". כך קרא בן יהודה לפסנתר. בפרוטותיו האחרונות קנה ביק את המכושית והביאה לביתו. כששהה בפריז בשנות השלושים כדי להשתלם במוסיקה, למד כיוון פסנתרים אצל פְלַיֵיל. בשובו ארצה לא עסק בכך (במקצועו היה סַפָּר ובשותפות עם מכר ערבי פתח בחיפה מספרה), אך את הפסנתרים של ידידיו היה נוהג לכוון בחינם.

שורות אלה נכתבות בי"א באדר, וביום זה ראוי להזכיר שעוד בשנת 1932 הלחין משה ביק את שירה של אנדה "ליל י"א באדר" שהושר רבות בבתי ספר ובתנועות נוער. על סיפורו של השיר "לילה דממה" בלחנו של ביק, כתבתי באחד הגיליונות הקודמים ("חדשות בן עזר" 308). אני מקווה לשוב ולכתוב על תרומתו של איש צנוע ועתיר פעלים זה לזמרת הארץ.