10/01/2007
אז איפה הם הבחורים
ההם – החלוצים פועלי הבניין ומייבשי הביצות?
רבקה עמיעד- שולדנפרי
מארכיון
קק"ל >>>
>>>
לפני 82 שנים, בחודש ינואר 1925, הגיע אבי סיני שולדנפרי לארץ ישראל. הוא
זכה לקבל סרטיפיקט בעיר הולדתו במסגרת ההקצאות של ההסתדרות הציונית, שהיו על בסיס
מפתח פוליטי, רק לאחר שנבחן ונבדק בוועדות קבלה.
היה זה כמחצית השנה מאז החל גל העלייה הרביעית לארץ ישראל, ותוך שנה וחצי
עלו ארצה קרוב ל-47000 עולים. העיר תל אביב הכפילה את עצמה. אך שלוש השנים הבאות,
1926 – 1929, היו שנות שפל, הידועות כ"משבר העלייה הרביעית". בארץ שרר
מצב של חוסר עבודה. העלייה המשיכה לזרום בקצב איטי, ואילו הירידה גברה. צריך היה
להתגבר ולשרוד. ההנהלה הציונית יצרה עבודות יזומות, וההסתדרות – דאגה לארגון
קבוצות עבודה ולחלוקה מאוזנת, יחסית, של ימי עבודה לפועלים, כדי שלרבים יותר יהיה
ממה לחיות. ובדאגתה לזכויות הסוציאליות שלהם, ארגנה גם שביתות...
ביטוי לתקופה נמצא בזיכרונותיו של אבי, שבא כדבריו לארץ כדי
"לבנות ולהיבנות בה". בבנייה האמין, והיא הייתה עיקר חייו לפני הקמת
קריית חיים וגם לאחר מכן. אולם בתוקף הנסיבות היה שותף גם לייבוש ביצות הג'ידרו. (שטח הקרקע, שאת סיפור רכישתו תיארתי
באתר זה בהקשר לקריית חיים.)
וכך כתב:
"בחודש ינואר 1925 הגעתי ארצה לחיפה. הייתי בחיפה בבת-גלים שבוע ימים
ומשם נשלחתי לפתח תקוה למחנה מעבר. שם עבדתי כחודש ימים בכל מיני עבודות בפרדס.
באחת השבתות הלכתי ברגל בפעם הראשונה לבקר בתל-אביב
ולמסור דרישת שלום לאנשי עירי הוותיקים. ידידי בתל-אביב המליצו שאעבור לתל-אביב
ואסתדר בה. לאחר שבוע באתי לתל-אביב, ואחרי כמה ימים מצאתי עבודה בבניין אצל
הקבלנים פכטהולץ-הימפלרב. אז הם היו קבלנים מהגדולים: בנו שלושה ארבעה בניינים בבת
אחת.
העבודה בבניין הייתה די קשה בהתחלה כי לא הייתי רגיל
לעבודה הזאת. סחבתי באלונקה לבני סיליקט לקומות, או שזרקנו לבנים מפיגום אחד לשני,
אבל במשך הזמן התרגלתי לזה. עשיתי הסכם עם הקבלן שאני רוצה ללמוד בנאות, והסכמנו
שאני אעבוד יומיים בשבוע בעבודה שחורה בתשלום של 35 גרוש ליום, ובשאר הימים אבנה
קירות בלי לקבל תשלום. אולם כאשר אתקדם אקבל תשלום גם עבור בניית הקירות. לא עברו
שבועיים ימים, וכשהגיע זמן התשלום, קיבלתי מהקבלן סכום כסף גם עבור בניית הקירות –
35 גרוש לכל יום בנייה.
במשך שניים עד שלושה
חודשים למדתי את מקצוע הבנאות בלבנים ובבלוקים, ונהייתי בנאי סוג א'. קיבלתי עבור
יום עבודה 60 - 70 גרוש. בזמנו זה היה כסף רב... עד שפרצה שביתה אצל הקבלנים
בתל-אביב. אמנם, הפועלים של הקבלנים פכטהולץ-הימפלרב, 30 איש במספר, החליטו לא
לרדת מן הפיגומים ולא לשבות, אבל
כשבאו פעילים מההסתדרות ועברו מבניין לבניין שבתו כל
הפועלים...
...לאחר כמה ימים ההסתדרות סידרה חלק מבעלי המקצוע
(הרווקים) של אותו קבלן בקבוצת בניין. נוצרה קבוצה קבלנית בשם "קבוצת רצון
טוב", ואני הייתי אחד מחבריה.
קיבלנו אוהלים ונשלחנו להרצליה לבנות את אזור ג'. כל
השטח היה שומם. פרט לכמה בניינים של בני האיכרים, החקלאים, לא היה דבר. בהרצליה
בנינו כמה בתים קטנים, אך אחרי שנה וחצי נעשינו מחוסרי עבודה.
מאחר שהיינו מאורגנים כקבוצת בניין המליצו שנעבור
לחיפה. בעיר בנו אז את המרכז המסחרי, והייתה שם עבודה רבה. אבל באגודת הבנאים
בחיפה לא נתנו לנו לעבוד, מאחר שלא היינו חיפאים...
...לאחר כמה שבועות של חוסר עבודה התחלנו לעבוד בייבוש
הביצות בעמק של מפרץ חיפה באדמת ג'ידרו (עמק זבולון). האדמה הייתה שחורה וכבדה,
ובביצות בוססנו במים. התחבורה לשם הייתה קשה מאוד. היו רק שני אוטומובילים קטנים.
יציאה הייתה מרחוב אלנבי על יד מטבח הפועלים. מי שבא
ראשון, הגיע קודם לעבודה. האחרונים הגיעו בשעה 8:30. מפחד של מלריה צריך היה לחזור
מהעבודה מוקדם. מים לשתייה הביאו בפחים של נפט על חמורים מכפר אתא. במים היה מורגש
ריח של נפט. ככה עבדנו, כמה חודשים בייבוש הביצות ויום יום נסענו מחיפה לעבודה...
כאשר העבודה התרחקה לכיוון עכו, קיבלנו אהלים, וגרנו
בקרבת שפת הים, במקום שהיום נמצא קיבוץ עין-המפרץ.
גמרנו לייבש את הביצות, אך עבודה בבניין לא הייתה
ונשארנו מחוסרי עבודה.
בארץ שרר אז חוסר עבודה כללי. ההנהלה הציונית יצרה אז
עבודות יזומות בעמק עבור מחוסרי העבודה במקום לחלק להם סיוע. נשלחנו לתל-עדשים.
הקבוצה שלנו קיבלה על עצמה להקים חמישה בתים למתיישבים. גרנו באוהלים – בכל חצר של
מתיישב הקימו אוהל. אחרי שסיימנו את הבנייה בתל-עדשים, נשלחנו לתל-יוסף לצקת מבטון
תעלות למעברי מים. בנינו רפת ראשונה מבטון בתל-יוסף. משם עברנו לעין-חרוד ובנינו
כמה בתים. כשסיימנו, חזרנו לחיפה. היה זה בסוף שנת 1929 לערך. (אגב, המבנה בתל יוסף נשמר
והוא משמש מוזיאון – ר.ע.)
נשלחנו אז לכביש ירושלים-יריחו לבנות גשרי אבן, ושוב
חזרנו לחיפה.
בקבוצת הבנייה שלנו,
"קבוצת רצון טוב", חל מפנה והיא התפרקה. חלק מהחברים חזרו לתל-אביב,
ואני עם כמה חברים ארגנו קבוצה קבלנית לבניין בשם "קבוצת אנך".
העבודה הראשונה
שקיבלנו בחיפה הייתה ברחוב "החלוץ" בבניין וייס. היה זה בית בן קומה
אחת. הוספנו שתי קומות לבניין, ומאז בנינו בשנה שלושה בניינים. היינו 8 חברים
בקבוצה. בהתחלה עבדנו כעצמאים, בלי עובדים שכירים. היינו חברי הסתדרות ואסור היה
להעסיק שכירים. אני זוכר איך סחבנו לבד את המדרגות לקומה השלישית. עשינו זאת לפני
גמר יום העבודה כדי שלא נהיה עייפים בזמן העבודה. בנינו את בניין קופת חולים ברחוב
"החלוץ". אז זה היה בית גדול. קיבלנו את העבודה הזאת מהמשרד הקבלני
בחיפה, שמר מילסון ז"ל היה מנהלו. התנאי של המשרד הקבלני היה שמן הקבוצה שלנו
יעבדו בו-זמנית רק 4 חברים. יתר הפועלים יישלחו אלינו מהלשכה, כל פועל למשך יומיים
בשבוע, כי היה חוסר עבודה.
כשהתחילו ליישב את קריית
חיים דרשו מאתנו המוסדות (ההסתדרות וההגנה) שנתיישב בקרית חיים..."
מזיכרונות סיני
שולדנפרי, 1972