3.4.08 מן המשלוח הקבוע של אהוד בן
עזר:
אליהו הכהן
דבורה
סלפ-גוטמכר:
משה ביק:
"ואתם שרים לי על מוטי האידיוטי!"
אודי שלום,
בעקבות העלאת דמותו של משה ביק, המוסיקאי והמורה שלנו למוסיקה
בקרית חיים, שמככב לאחרונה במדורים שונים באינטרנט, אני פונה, דרכך, בשאלה לאליהו
הכהן היקר.
אליהו שלום,
ושוב – משה ביק – שאלה, הנוגעת לשיר שלימד אותנו המורה מוישה
ביק (כך קראנו לו...) רקע התקופה – עיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, שלא פסחו גם על
חיפה, מקום מגוריו של משה ביק (ברחוב ארלוזורוב). משה ביק הגיע לקריית
חיים, בין השאר, ללמד את הצעירים מהי מולדת לעם נודד... ואנחנו, אז
ילדים בגיל 12, אהבנו לשיר שירי צ'יזבטרון ודומיהם...
זכורה לי תמונה, שמשה ביק נכנס לכיתה, באיחור מה, ושמע אותנו
שרים את השיר "מוטי, מוטי, מוטי, זה לא סתם בחור אידיוטי..." ולא
הפסקנו לשיר.
המורה רתח מזעם וצרח בקול רם: "אני מחרף נפשי, בנסיעה
מחיפה לקרית חיים, כשיורים על האוטובוס שלנו, ללמד אתכם שירי מולדת ואתם שרים לי
על מוטי האידיוטי הזה!" לחייו סמקו וכולו היה נרעש ונרגז.
הילדים השתתקו. השיר שמשה רצה לשנן היה: "מדינה,
מדינה, לעמי הנודד" וגו'.
אני זוכרת רק חלקי משפטים. את המנגינה דווקא זוכרת
במלואה. אם יהיה צורך – אקליט אותה דרך המחשב... אז – היא לא נשמעה לנו
מלודית כל כך ולכן העדיפו הילדים לפזם את "מוטי האידיוטי..."
מילות השיר שאני זוכרת:
מדינה, מדינה, לעמי הנודד
כגילוי השכינה לעינינו נגלית,
לעינינו נגלית.
אז (או עד) יקום דור חדש
עד ..................... הַמִּדְבָּר
..................................
...................................
שאלתי חברים מהכיתה – לא מצאתי תשובות.
אני בטוחה, אליהו, שיש לך תשובה מלומדה
לעניין זה, ובגילנו המופלג נוכל לכפר על עוונותינו ולשיר את השיר, בכבוד, כפי שמשה
ביק היה רוצה שנשיר אותו.
תודה,
דבוישה
דבורה סלפ-גוטמכר
תשובת אליהו הכהן
ש. שלום: "מדינת ישראל",
הלחין משה ביק
דבורה, שלום לך,
השיר שאת מתקשה להיזכר במילותיו הוא שירו של ש.שלום
"מדינת ישראל", שנכתב בימי מלחמת העצמאות לכבוד הקמת המדינה. משה ביק
הלחין אותו מיד עם הופעתו ויצא ללמדו בבתי ספר וביישובי הצפון. השיר נשכח וגם לא
כונס לאסופת שיריו של משה ביק ועל כן ראוי שנביא בזה את מילותיו במלואן:
מְדִינַת
יִשְׂרָאֵל
המילים: ש.
שלום הלחין: משה ביק
מְדִינָה,
מְדִינָה,
לְעַמִי
הַנוֹדֵד,
כְּגִלוּי
הַשְׁכִינָה
לְעֵינֵינוּ
נִגְלֵית.
בִּזְרוֹעוֹת
אַהֲבָה
תִּפְתְחִי
שַׁעֲרֵךְ
לִשְׂרִידֵי
לֶהָבָה
הַחוֹמְדִים
עֲפָרֵךְ.
מְדִינָה, מְדִינָה...
בָּךְ
יָקוּם דּוֹר חָדָש,
בָּךְ
יָנוּב הַמִדְבָּר.
כָּל
שָׂדֶה בָּךְ מִקְדָשׁ
לָעוֹבֵד
הַיָשָׁר.
מְדִינָה, מְדִינָה...
אַתְּ
תִּשְׂאִי בַּרָמָה
בְּשׂוֹרָה
לַעָמִים,
מִתְרוּעַת
מִלְחָמָה
לִשְׁלוֹם
עוֹלָמִים.
מְדִינָה, מְדִינָה...
אַתְּ
כִּנוֹר כָּל רִנָה,
אַתְּ
מִשְׁכָּן כָּל גּוֹאֵל,
מְדִינָה,
מְדִינָה,
מְדִינַת
יִשְׂרָאֵל.
מְדִינָה, מְדִינָה...
משה ביק היה בין המלחינים המעטים שהכירו בגודל השעה והלחינו
שירים לכבוד המאורע של הקמת המדינה. למרבה הצער לא זכה המיפנה ההיסטורי רב החשיבות
הזה להיות מתועד באותה עת בשירי זמר רבים כפי שהיה ראוי לו. למאורע תל חי ולהקמת
נמל תל אביב נכתבו שירים רבים פי כמה מאשר להקמת המדינה. משה ביק לא נח ולא שקט
באותם ימים. למרות הסכנה המתמדת שנשקפה בדרכים, עלה על משאיות ואוטובוסים ונדד
מיישוב ליישוב ומבית ספר אחד למשנהו ולימד את שיריו החדשים, לא לפני שהזכיר לנאספים
כי "650 אלף יהודים יושבים היום בארץ. כשהגעתי לכאן לפני 28 שנים היינו
כשבעים אלף בלבד!"
נלהב ונרגש היה ניצב בפניהם במכנסי חאקי קצרים ובכובע שעם רחב
תיתורה וקורא בהתרגשות את שירו של ש. שלום "שהחיינו" שאביא ממנו כאן את
הבית הראשון:
שֶׁהֶחֱיָינוּ
המילים: ש. שלום
שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה,
מַשְׂאַת נֶפֶשׁ כָּל נָבִיא וּכְמִיהַת לֵב כָּל חוֹזֶה,
שֶׁחֲלוֹם אֵינִי חוֹלֵם וְדִמְיוֹן אֵינִי הוֹזֶה,
שֶׁאֱמֶת הַמַחֲזֶה.
אחר כך היה מלמד את השירים החדשים על הקמת המדינה. דומני כי
רבים בארץ עדיין זוכרים את השיר "קוממיות" שהלחין באותם ימים והיה מושר
בבתי ספר ובתנועות הנוער ובפרט בהופעות של מקהלות ילדים. זמן רב לא נשמע שיר זה
במקומותינו. הנה בית אחד שלו:
קוֹמְמִיוּת
המילים: יוסף
אחאי הלחן: משה ביק
דֶּגֶל
לָנוּ
שֶׁנָּשָׂאנוּ
בַּטָּמוּן
וּבַמְקֻפָּל,
אַךְ
כֻּלָּנוּ
זֹאת
יָדַעְנוּ:
יוֹם
יָבוֹא – יוּנַף אֶל עָל!
לֹא
קִוִּינוּ
כִּי זֶה
פִּינוּ
הוּא
יִהְיֶה הַמְבַשֵּׂר,
אַךְ,
זָכִינוּ
וְהָיִינוּ
דּוֹר
כּוֹבֵשׁ וּמְשַׁחְרֵר.
לאחר מכן היו כל הנאספים מצטרפים אל ביק בשיר "נבנה
ארצנו" שאותו הלחין שנים לפני כן לקראת יום הכרזת המדינה שציפה לו (על סיפור
השיר ראה גיליון "חדשות בן עזר" 327). את מפגשי הזמר האלה נהג ביק
לסיים בשיר המעפילים המלהיב והסוחף "למפלסי נתיבות", שהלחין ועיבד
למקהלה בשני קולות, המסתיים בחזרה פעמים אחדות על המילה "שלום".
לִמְפַלְּסֵי
נְתִיבוֹת
המילים:
אפרים תלמי הלחן: משה ביק
לִמְפַלְּסֵי
נְתִיבוֹת בְּגַלִּים סוֹעֲרִים,
לַגּוֹבְרִים
עַל מִכְשׁוֹל בְּפָנִים נוֹהֲרִים,
לַבָּזִים
לַפְּחָדִים וּלְאֵימֵי הַתְּהוֹם –
שָׁלוֹם!
שָׁלוֹם!
לַחוֹתְרִים
בַּיָּמִּים בַּעֲלֶטֶת הַלֵּיל,
רְחוֹקִים
מִמְּכוֹרָה, מִקָּרוֹב, מִגּוֹאֵל,
וּלְהוּטֵי
גַּעְגּוּעִים נּוֹהֲרִים הֵם הֲלוֹם –
שָׁלוֹם!
שָׁלוֹם!
לַעוֹשִׂים
בַּמְּלָאכָה, לַנּוֹשְׂאִים בֶּעָמָל,
לַדּוֹרְכִים
בְּגָאוֹן עַל נַחְשֹׁוֹל וְעַל גַּל,
לַכּוֹבְשִׁים
אֶת הַיָם לַמּוֹלֶדֶת, לָאֹם.
שָׁלוֹם!
שָׁלוֹם!
ובאשר
לכפרת עוונות, דבורה, קראי את תשובתי לדנצ'ו ארנון.
בברכה,
אליהו הכהן
כיצד בגלל
המורה משה ביק הסתיימה
הקריירה
המוסיקלית של דנצ'ו ארנון
הי אהוד!
לאחרונה
עלתה בעיתונך, במדורו של אליהו הכהן הנערץ עליי, דמות נשכחת: המלחין והמנצח משה
ביק.משה ביק אחראי לכך שהקריירה המוסיקלית שלי נהרסה בעודי בן עשר.
אגב: משה ביק, המורה לזמרה בקריית חיים, גילם יפה את דמות
המורה הפאתטית המביאה עליה את לעג הילדים. נמוך, עגלגל, ממושקף וקרח, שכל
הזמן ניסה להשליט מרות עלינו, הילדים הפרועים. השיר הפופולארי בקריית חיים של
הימים ההם (במנגינת "חג פורים, חג פורים") היה:
"משה ביק, המצחיק
גפרורים לך נדליק
נשפשף על הקרחת
ונשרוף לך ת'תחת!"
(יש לך באוסף, אליהו?)
הייתי ילד נמוך עם קול גבוה וזכיתי, לאחר מבחני
קבלה, להתקבל למקהלת בית הספר. אחרי חזרות רבות הגיע יום המופע הגדול. כל בית
הספר התקבץ בצריף בית העם. משה ביק תיכנן יפה את עליית המקהלה לבמה, עליה עמדו שתי
שורות של כיסאות. המקהלה עלתה בסך, בשלוש שורות, וכשניתן האות עלתה השורה האחרונה
ונעמדה על הכיסאות והשורה הראשונה התיישבה. אני עמדתי במרכז השורה האמצעית, שנשארה
לעמוד, ומולי התיישבה הילדה הכי שמנה במקהלה. לא התאפקתי וגררתי את הכסא שלה
אחורנית. היא נפלה על אחוריה בחבטה ופרצה בבכי. בית הספר צהל ושוב אף אחד לא האזין
ל"עגבניה, עגבניה" בשלושה קולות. בזה הסתיימה הקריירה המוסיקלית שלי.
דנצ'ו ארנון
תשובת אליהו הכהן:
"משהו בכל זאת נטמע בך בזכותו
של מוישה ביק."
לידידי דנצ'ו ארנון, שלום.
ליבי ליבי למוישה ביק.
מכתבך ממחיש את העובדה הידועה: מורים לזמרה אף פעם לא ליקקו
דבש בארץ. הם לא ידעו רגע אחד של נחת וקורת רוח, בין אם היו נמוכים, עגלגלים,
ממושקפים וקרחים כמו מוישה ביק, ובין אם היו גבוהים, רזים, לא ממושקפים ובעלי
בלורית כדוד מערבי (שנפטר בגיל 49). קראתי מאות ספרי זיכרונות מלאי חוויות של
מורים, מחנכים ומדריכים, אך אני מתקשה להיזכר ולו בספר זיכרונות אחד של מורה לזמרה
המתגעגע אל שעותיו היפות בכיתה. על מה יתרפק ואל מה יערוג?
היה זה תפקיד כפוי טובה מאז ראשית ימי היישוב, עוד לפני
שהתפרסם שירם של עמוס אטינגר ומאיר הרניק "המורה לזמרה", שבאצטלה
הומוריסטית עשה חוכא ואיטלולא מהמקצוע הזה. עוד בימי תל אביב הקטנה מיררו
תלמידים את חייו של חנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה בגימנסיה "הרצליה" שטרף
את נפשו בכפו (בגיל 49).
רבים ממלחיני הארץ היו מוכנים לרעוב ללחם ובלבד שלא לעמוד מול
כיתת תלמידים בבית ספר. וילנסקי מצא לו פרנסה בשעת הדחק כמנגן בבתי קפה, סשה ארגוב
היה פקיד בנק ואחר כך מוכר ספרים, אברהם מינדלין היה שען, דוד זהבי – רצף וחשמלאי,
ומרדכי זעירא, שהיה כורה בורות להצבת עמודי חשמל ואחר כך בודק מוני חשמל
בבתים רק לא להיחשף לתעלולי תלמידים. המלחין והמורה יואל ולבה, שתלמידיו
בבית הספר "אחד העם" היו מזייפים במתכוון כדי להכעיסו, היה מאבד את
עשתונותיו עד שהיה מוציא מכיסו משרוקית ומצפצף בה ללא הפסק. בערוב ימיו נהג
לומר שהוא מוכן לעמוד מול כיתת יורים – אך לא מול כיתת תלמידים.
גם המורים לזימרה הזכורים לטוב, יצחק אדל ודניאל סמבורסקי,
שהתמידו בתפקידם שנים רבות וראו ברכה בעמלם, גם הם הרבו להיאנח בשובם מן
הכיתה אל חדר המורים .
ליבי ליבי למוישה ביק שנפל לידי תעלולני בית הספר בקריית
חיים. הצחוק שעוררה משיכת הכיסא לתלמידה השמנה נשכח זה מכבר, אך שיר העגבנייה
החדשני (יהודה קרני – יואל אנגל) שעליו ניצח משה ביק באותו מעמד, היה ויישאר אבן
דרך בתולדות הזמר העברי. אני מעודד מכך שגם בחלוף השנים זכרת את שמו של השיר
ואת היותו מושר בשלשה קולות.
משהו בכל זאת נטמע בך בזכותו של מוישה ביק.
בברכה,
אליהו הכהן