30.7.09                           משה ברק

מה יפית צרפתית

זיכרונות "אליאנס" צרפתי,

 ביישוב העברי של השבים לציון 1935-1940

                                        סיפורו של ילד קריתי, שנסע כל יום ברכבת לחיפה כדי ללמד בבית הספר העממי - "אליאנס"

                                                                          

 

ביובל למדינה העברית, ב-1998 התקיים כנס בוגרי "חברת כל ישראל חברים" (אליאנס) לדורותיהם, באווירה של חלום שהתגשם, מעגל שנסגר, בבית ספר עברי ציוני. ראיתי לעצמי כבוד לחבור לחוגגים, היית גם כן בוגר בית ספר זה בשמו. המקורי הצרפתי: ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE אך שלא כאחרים למדתי בתקופה שבבית הספר לא היה יחס לעברית ולשיבת ציון, הגם שהמוסד שכן ברחוב הראשי של חיפה היהודית, והימים היו ימי מאבק הדמים כנגד הכנופיות הערביות, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

סיימתי במוסד חי"ת כיתות לימודים עממיים, בית ספר זה לא הציע יותר, ולא ראה אז את הצורך בכך, אף שהיו כבר בתי ספר תיכוניים עבריים ציוניים בעלי רמה. הלימודים תמו בבחינות נוקשות "תעודת סיום השכלה עממית" – אשר לשם השגתה ניפחו לנו את האגו, כשהיא הוצגה כמפתח לעולם התרבות הגדול של "פאריז" ולפריצה מהארץ הלבנטינית הנבערת. אני וחבריי הננו חלק מההיסטוריה של "כל ישראל חברים" אך ליתר דיוק – "הפרה- היסטוריה", שנמשכה הרבה יותר מה"היסטוריה", שהיתה היפוכה המוחלט ולא לטובה.

הגחתי ביובל הנידון להעלות במשהו את תעתועי ההתנשאות והעמידה המתנשאת, מנגד למעשה שיבת ציון, כשאותה "כי"ח" היא ספינת הדגל בכפירה ובאנטי ציונות. לא יאומן אז זו חובתי ל"דע מאין באת."

כידוע, נבט בראשית המאה ה-20 אצל הציונים-החלוצים, חינוך חדיש חופשי עברי. יהודי הארץ הוותיקים ראו בו "חינוך חובבני מופקר," כי הם האמינו בחינוך למשטר ולמשמעת שיעצבו את אופיו של הילד. לכן שלחו רבים מהם את ילדיהם לבתי הספר של הנזירים הנוצרים, ששמרו בהקפדה על מסורת בית הספר הישועי, כשהמורה פונה לתלמידיו מעל דוכן גבוה, כדי שילמדו איפה מקומם... כאן מילאה ה"אליאנס" תפקיד חיובי, כשהביאה לקהילה בית ספר יהודי, המחנך למשמעת והמכניס את תלמידיו, כמו בתי הספר של הנזירים, לתרבות "העולם הגדול" בשפה בינלאומית, הצרפתית. רבים מההורים הוציאו את ילדיהם מבתי הספר הנוצריים והעבירו אותם ל"אליאנס" היהודי, שבניגוד לבתי הספר "הציוניים הקרתניים", העניק לתלמידיו גם ידע בארבע שפות: צרפתית, עברית, אנגלית וערבית.

הוריי הפועלים החלוצים, בוגרי 4-3 כיתות בית הספר העממי ברומניה, רצו להעניק את החינוך הטוב ביותר ל"בנם המוכשר". לכן בהמלצת מכריהם האמידים, שבתם היתה מורה ב"אליאנס", רשמו אותי לבית ספר זה חרף העלות הגבוהה.

טרום פרהיסטוריה – היתה שנתי הראשונה ב"כי"ח". בית מגורים ערבי בעל קירות אבן בן ארבע-חמש קומות, ליד רחוב חסן שוקרי ובית מפלגת העבודה. כיתה ד'. אך ערפל הזמן לא סילק עדיין את רגש החלחלה שאחזה בי כאשר תוך משחקינו בהפסקת הבוקר, נהג המנהל נהון לפרוץ אל מרפסת דירתו בקומת הגג, ולקרוא בצרפתית בקול זועף משתק: "הפסיקו לשחק קחו ספר ולימדו!"

זה הזיכרון הראשון שלי מראש מחנכיי, שוודאי הצליח במידה מסוימת, לעצב גם אותי – על הילד לנצל את הזמן ללימודים, "משחק זה הוללות" זו היתה משנתו החינוכית...

פרהיסטוריה – תקופת לימודיי באליאנס 1940-1936. עברנו לבניין חדיש, גדול ונוח, עם גינה, מסעדה ומגרש ספורט גדול רצוף זפת, כל זה בהדר הכרמל – בין רחוב יל"ג לרחוב הרצל, מול בית הכנסת הגדול. המנהל הזועם נעלם (גימלאות כנראה) במקומו הוצב "אדון ששון", חייכן ונעים הליכות... אך גם בהנהלתו התמידו בביסוס הניכור הצרפתי במסגרותיו החינוכיות הכפייתיות, כשיפי הבניין ונוחיותו מסווים ולמעשה מסתירים את האמת.

להלן זיכרונות קטועים מימי לימודיי בסוף שנות ה-30 וראשית ה-40. אין זה תחקיר מדעי, אלא עדויות אישית לאופי ההוויה ששררה אז ב"אליאנס".

יום הלימודים החל במיסדר, בשורות שורות, של מאות הילדים לפי הכיתות כ-12 במיספר, והסתיים בשיר כללי קבוע לפתיחת היום. בימי א' שרנו את "אדון עולם אשר ברא..." בימי ב' את "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.." השאר שכחתי. לאחר מכן עלינו בסך במדרגות אל הכיתות שבקומה השנייה והשלישית.

כשהמורה נכנס לכיתה ובירך, קמנו כולנו וכאחד השבנו על ברכתו. הברכות היו בצרפתית, מכיוון שהמחנכים ברובם היו מורי הצרפתית ודיברו אלינו אף ורק בשפה זו. כמובן שעמדנו בדומייה עד שהמורה הורה לנו לשבת.

המורה נקרא "אדון פלוני" והמורה "גברת פלונית" – בשמות המשפחה בלבד. השם הפרטי היה סוד כמוס לתלמידים. בפנייה ישירה היה עלינו לומר "מורי/מורתי".

שולחן המורה על דוכן גבוה, כמסורת דוכן ההטפה הישועי, מעליו פונים אל הילדים היושבים בשורות זה מאחורי זה.

יחס המורה לתלמיד לא חרג מתשובות בעת השיעור ובנושאיו, אם בכלל. לא זכור לי גילוי עניין בחיי הילד ובאישיותו.

היחס להורים התמצה בהזמנתם לבית הספר כשהילד "הפריע, נאשם ונענש." לא היה מורה אשם, הוא תמיד צדק...

העונשים היו בעיר תקיפים. על כל ניסיון ילדותי לחרוג מהמסגרת שהוגדר כ"חוסר משמעת". הרחקה ליום ויותר מהכיתה. העתקת מקראה כלשהי פעמים רבות.

המורה גברת פיינשטיין-ז'ודץ סילקה אותי פעם משיעור על שדיברתי לרגע עם ילד אחר בכתה. כתלמיד טוב, חנון, "רודף צדק", הגבתי בבכי על העוול שעשתה לי. למרות בכיי פקדה עלי שנית לצאת מהכיתה באמצעות הביטוי העממי Prend la porte שפירושו "קח את הדלת." אני, כחובב לשון, שמעתי מפי ילדים בוגרים יותר על כך שהיא משתמשת בביטוי זה וקלטתי את ציוריותו, לכן הגבתי מיד תוך בכי: "היא כבדה מדי גבירתי!" – Elle est trop lourde Madameבמקום לחייך לבדיחה הלשונית המבריקה של תלמידה הצעיר, הזדעפה הגברת פיינשטיין וצעקה: "בגלל חוצפה זו, תשב כמו תלמיד פרוע שבוע ימים בכיתה נמוכה יותר. לא אסלח לך גם אם תביא את אימא שלך ואת אבא שלך ואפילו את הנציב העליון..."

ואכן ישבתי.

כיום אני יכול לקבוע שאז כבר הקלו במתן העונשים, שכן איני זוכר עונשי מכות שהיו שכיחים בדורות שקדמו.

עד כאן הצגתי את המסגרת האירופית הקלאסית של בית הספר, שצרמה על רקע משב הרוח הרענן, החופשי בבית הספר העברי הציוני. בית-הספר "כי"ח" שבו למדתי בחיפה היהודית, העברית, הציונית, הפועלית, היה לכל היותר בבעלות יהודית, אך צרפתי ברוחו, בנשמתו, ובייעודו. יש לזכור כי היו אלה ימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, עם גיוס לנוטרות, לפלוגות הלילה של וינגייט. עת בה לחם הישוב היהודי בערבים, שניסו בכוח למנוע את תחייתנו במולדת; ימי תקופת עליות "חומה ומגדל" בהן לקחו חלק גם בוגרי משפחות התלמידים, בנוסף לתורנויות השמירה בעמדות להגנה על השכונות.

אך מצב זה, לא עלה בשיחות בכיתה, והמחנכים לא נגעו בנושא. פעם אחת זכורה לי, בה המורה הגברת נהון-יונגרמן השמיטה במודע הזדמנות לשוחח על מאבקו של היישוב היהודי, כשהודיעה לנו בדרמטיות אנושית: ש"בן כיתתנו הילד מזרחי, הפך יתום, כי אביו נהג המונית נהרג." ו"אנחנו נפרדים ממנו כי הוא עובר לכפר היתומים שפיה." הדגש היה על היתמות, לפי המסורת הסוציאלית של "האליאנס"... אך לא הוזכרה סיבת הרצח בידי ה"כנופיות". גם ה"מאורעות" לא הוזכרו.

כך היה גם באשר ללימוד "סביבתנו", לימוד "ידיעת הארץ". במרוצת שנותיי בבית הספר העממי זכיתי רק בטיול אחד בלבד, ליער אלכסנדר (לא זייד, כי אם אלכסנדר מלך יוגוסלביה ליד שריד). בילינו ביער שעתיים-שלוש, ללא התייחסות לקרן הקימת שנטעה אותו, ללא התייחסות לסוג העצים ביער, שהמורים כנראה גם לא הכירו. כל זאת תוך התעלמות מהיישובים השכנים, מגבת הקיבוץ, מנהלל המושב וגבעת השומר אלכסנדר זייד.

זו היתה גם האווירה ביחס לחגי ישראל, כשהזמר והריקוד העברי החדש לא פרצו מבעד לחומת בית ספרנו. אותה חומה שחצתה בינו לרחוב הראשי של חיפה, שנשא את שם חוזה המדינה, בו הפגינו האחרים כנגד "הספר הלבן".

בעת הסוערת היהודית ההיא הוספנו בליבנו וברוחנו להיות ב...צרפת דימיונית, ששרדה בזיכרונם של המורים לצרפתית מהשנה שבה למדו שם הוראה. כך, בה בעת שבן יהודה, ד"ר מזי"א, אפשטיין, דוד ילין, ביאליק והדומים להם נחלצו להחיאת הלשון העברית, היינו תקועים בלב חיפה, בבית ספר צרפתי במנהגיו, בתוכנית הלימודים שלו, באווירתו ובמוריו.

שפת התכתובת של המזכירות והנהלת בית הספר, בנושאים האירגוניים והחינוכיים, היתה צרפתית בלבד. כמורים וכעובדי מינהלה העדיף המוסד את בוגריו, שהתהדרו בשיחה בצרפתית בין כתליו גם בהפסקות בחדר המורים. אך שיאו המזעזע של הניכור לסביבה העברית היה בתוכנית הלימודים שכללה אז 16 שעות לימוד בצרפתית ורק 10 שעות לימוד שבועיות בעברית, אליהן ניתן להוסיף זימרה והתעמלות שנעשו גם הן בעברית. עד כמה שאני מצליח לזכור לימדו בעברית: 3 שעות תנ"ך, 3 מקראות ספרות, 2 דברי ימי עמנו, 2 דקדוק. כמו כן למדו 4 שעות אנגלית, שעה יותר מבית הספר העברי. 3 שעות ערבית, והצרפתית היא הנותרת "החלון לעולם".

חשבון וגיאומטריה, שהתחלנו עוד מכיתה בי"ת, נלמדו אף ורק בצרפתית מספרי חשבון צרפתיים שעסקו באיכרים ובסוחרים בצרפת. חישבנו במידות ובמשקלרת של צרפת כמו ילידיה, ללא התייחסות לרוטל, ללירה, ולדונם.

פיזיקה/כימיה, כנדרש לגיל זה, למדנו מספר צרפתי אינפנטילי – LECON DE CHOSESSשכלל דוגמאות מהטבע ומהחיים בצרפת, שעה שאנו חווינו חמסין, חומוס, טחנות קמח על פלגי מים, סיתות ובנייה באבן וכדומה, שלא הוזכרו כלל בכיתה.

דברי הימים – למדנו היסטוריה של צרפת, לפרטי פרטיה, מספר הלימוד של ילדי צרפת החל מ"אבותינו הגאלים", לואי ה-14, נפוליון הגדול, ללא איזכור יחסם לעמנו ולדרייפוס כמשל [?] NOS ANCETRES LES GAULOIS.

גיאוגרפיה של העולם – בדיחה צינית, בשיאה. ילדים יהודיים בחיפה הציונית לומדים רק על "צרפת ומושבותיה" מהספר La France et ses Coloniesוכך, תוך מלחמת העולם השנייה, שסילקה את צרפת ממושבותיה, היינו מהאחרונים בעולם ששיננו בגאווה את שמן של "מושבותינו" –

בהודו: Pondicheri

באפריקה – Djibouti

באוסטרליה: Nlle Caledonie

זוכרים?!

לימוד השפה הצרפתית, נעשה על פי מיקראה "חינוכית" של ילדים צרפתים בצרפת, בה הסיפורים והשירים לווו בגודש ניתוחי דקדוק ותחביר, שעלו בשטחם על היצירות עצמן, שרק את חלקן הקטן למדנו, כולל השירים שדקלמנו למען הרושם:

Le corbeau et le renard – "השועל והעורב"

La cigale et la fourmie – "הצרעה והדבורה".

בסך הכל ציפוי תרבותי צרפתי שטחי שחיפה על ריקנות רוחנית משלנו, איתה בית הספר לימד אותנו להזדהות.

כבן לבית חסר השכלה, לא הייתי תחילה מודע לשטחיות הזו. אדרבא. בביקוריי בבתי חבריי-לכיתה, שהוריהם היו בוגרי בית הספר בדורות הקודמים, התלהבתי מגילוי הלקסיקון הגדול "לארוס", שהיה בסך הכל "פטי לארוס" (מהדורת לארוס הקטן) וזה הוצג על ידי אותם הורים כעדות להשכלתם הבינלאומית.

רק מאוחר יותר גיליתי בכך את הלבנטיניות, שגם אני ספגתי; רק כשראיתי את מאות הספרים בדירות העולים מגרמניה, וקלטתי שאותו "לארוס", בבית עמיתיי החיפאים, היה כמעט הספר היחיד באותם בתים, שלכל היותר נוספו אליו כמה כתבי עת בענייני אופנה לנשים וכלכלה לגברים.

היתה זו לבנטיניות מתנשאת של ותיקי היישוב, אלי המסחר הקמעונאי והסיטונאי, הנדל"ן, ובכירי המשרות בשירות המנדט הבריטי. את בניהם שלחו רובם לבית ספרנו, בו ינקו אותה אווירה. כבר הזכרתי במקום אחר עד כמה הזדעזענו בכיתה כששמענו שמורה מסויים היה "עגלון". התפלאנו איך הוא מעז ללמד, ולא היה מישהו מהמבוגרים סביבנו, שרצה לספר לנו שהוא היה חלוץ בארץ ועבד תקופה ניכרת בכיבוש האדמה... אך עבודה גופנית היתה בעיניהם "כתם", ורק עשרים שנה מאוחר יותר נזכרתי בסיפור והבנתי את משמעותו החיובית.

אני מניח, שמצב הדברים הציק למורים, לאור מה שהתרחש סביבם, אך הם התקשו לשנות מסורת והוראות של גולת צרפת ששלטה במוסד. עדות נוספת לפסיחת מורים על שני הסעיפים, קיבלנו ערב הטיול הקצר השני והאחרון בימי בבית ספרנו, ביקור בבית חרושת "שמן". בריגושה, בעת ההודעות על מועדי היציאה, אמרה המחנכת הגברת נהון-יונגרמן, כרגיל בצרפתית: "ילדים! בשעת הטיול, על יד אנשים זרים, דברו אליי עברית!"

היינו המומים, לראשונה זכתה העברית בהכרת המחנכת. השתעשענו להאזין לדיבורה בעברית, כי על אף שהיתה ילידת הארץ, שברה את השיניים בעברית עילגת למדי...

רק ב-1939 הוזכרה לראשונה הקק"ל, גם בכרזות קיר, והמורה העברי "אדון ייגר" החל כ"נאמן מועצת המורים למען הקק"ל".

לקראת "בחינת הגמר" (בית ספר עממי בסך-הכול) היה ספק באשר למיהות "המוסד הצרפתי" שיערוך אותה, שכן צרפת הובסה על ידי גרמניה, וחודש אחרי כן עלתה ממשלת וישי, לכן הלכו בדרך פתלתולה של בחינה בהשגחת נזירים צרפתיים מהכרמליתים בחיפה, עם תעודה מהקונסוליה בביירות. כך זכינו בתעודה צרפתית "כשרה למהדרין".

במרוצת שנות המלחמה התרחקתי כליל מבית הספר ומימשתי את מחוייבותי הנפשית להגשמה הציונית. או אז נודע לי, שבהשראת מאבק היישוב בבריטים, לקראת הקמת המדינה, התחולל מהפך נוסף בחיי בית הספר כי"ח בחיפה. בנסיבות האישיות והציבוריות בבית הספר באותה עת, נבחר אדון יונגרמן "המורה לעברית" הראשון, שינהל את בית הספר אליאנס. אדון יונגרמן היה מורה לעברית ותיק בבית הספר, לא היה מחניכי ה"אליאנס" ובתחילה לא ידע צרפתית. במרוצת השנים נשא לאישה את המורה הגברת נהון, בתו של המנהל שפרש, והוא הפך בהדרגה לדמות מרכזית בסגל בית הספר . אין על כן כל פלא, שהוא נבחר להיות מוביל הקו העברי הציוני החדש בבית הספר.

אך זאת כבר ראשית "ההיסטוריה" של "חברת כל ישראל חברים" ששינתה כיוון של הזדהות ציונית עם הקמת המדינה – וכך מוסדותיה עשו חיל, שיש כיום להתברך בו.

איך הגיעה ה"אליאנס יזראלית פרנסז" עד הלום?

"חברת כל ישראל חברים" (הכי"ח או כי"ח) נוסדה במאה הי"ט והיתה מפנה חיובי של האחווה היהודית. העזרה הסוציאלית היתה תמיד יסוד חיוני בחיי הקהילה היהודית בגולה והיא כללה מסעד לקיום החומרי ועד לחינוך לכול, עם עזרה מיוחדת לעילויים שנועדו להנהגת הקהילה החברתית והרוחנית-דתית. האליאנס יסד לראשונה אירגון יהודי על בסיס לאומי צרפת, לשם עזרה לקהילות יהודיות חלשות בארצות בלתי מפותחות. עשירים העוזרים לעניי עמם. האליאנס הכניסה מושג חדש של עזרה, לשיקום לטווח ארוך בדרכם הצרפתית להקמת תשתית חינוכית השכלתית שתפתח לדור הצעיר היהודי עתיד טוב יותר בעולם המתקדם והמתחדש. מטרה זו הכתיבה כנראה שאין טעם לבזבז את המשאבים על עזרה חומרית, שהיא פתרון לטווח קצר, ובחרו להשקיע כמעט הכול להבטחת העתיד. הרשת החינוכית שהקימה האליאנס היתה ללא תקדים בעולם היהודי, עד להקמת מדינת ישראל. פעילות חינוכית בסדרי הגודל של מערכות החינוך הנוצריות, שהסתערו על העולם השלישי. ממרוקו ועד פרס כולל חלק מהבלקן. ולמעשה הקיפה האליאנס, כמעט את כל היהדות הלא-אשכנזית.

"האליאנס" היתה החלוצה-למעשה בהחדרת בית הספר האירופי המודרני בארצות אלה. מסורה ליעדה, החלה בגילאי בית הספר העממי. בדרך זו, זכו הילדים הרכים בקהילות ישראל אלה ללמוד לקרוא, לכתוב ולשוחח בצרפתית, שפת "העולם הגדול" אז, וגם חשפה בפניהם את הבסיסים היסודיים של החשבון, הגיאומטריה ומדעי הטבע.

העברית, שהיתה עד אז מקובלת על כל היהודים, במידה כזו או אחרת, "נדחסה" לתוך שעה אחת בתוכנית הלימודים השבועית, שהוקדשה ל"דת". היתה זו כמובן הדת היהודית. כי האליאנס, שהקפידה להדגיש את ייחודה הצרפתי, נותרה נאמנה ליהדות כדת. אך זו בתוכנית הלימודים נכללה בסד של קריאה קולית בספר התפילות (ללא הפירוש) כמצווה דתית שיגרתית, ללא זמן להבנת התוכן. כך למדו התלמידים ל"התפלל" בעברית ולקרוא בתורה בבית הכנסת... ללא הבנה.

ביומרה של "משכילים" התעלמה "האליאנס" לחלוטין גם מכל העגות היהודיות המיוחדות לקהילות בהן פעלה: יהודית מרוקאית; יהודית פרסית; לאדינו (יהודית ספרדית). את אלה שללה האליאנס בתוקף החלטי בתירוץ "מדעי", שהן עגות. כלומר שעטנז שפות זרות עם מלים עבריות ולא "שפות טהורות" כמו אלה של עמי התרבות. כאילו יש שפות כאלה.

העגות המקומיות היו שגורות בפי תלמידי האליאנס, כי ינקו אותן בבית מפי הוריהם וסביהם, אך בהשפעת "התרבות הצרפתית העשירה" בה חונכו בבית הספר, חדלו מלהיזקק להן ואף בזו לנחיתותן כדי שלא ייחשבו "שמרנים" חסרי תרבות מודרנית, כלומר... תרבות צרפתית. כך נעקרו משורשיהם הלשוניים המשפחתיים ה"נחותים", ועברו להיזקק לצרפתית בסיסית רדודה שממדיה כקיבולת בית הספר העממי בן 6 עד 8 כיתותיו, ללא הפרייה ספרותית מעבר לזה.

כך היה גם עם "שפת עם הארץ" (ערבית, טורקית וכו'), הם למדו אותה ביום-יום בשכונה וביחסים עם הסוחרים, המשרתים וכו'. אך הם התעלמו ממנה כליל כשפה "בלתי מפותחת". התעלמות זו גרמה לכך שהיהודים (בוגרי האליאנס) לא לקחו חלק בתחיית הערבית והפרסית המודרניות, שהתרחשה דווקא באותן שנות המאה התשע עשרה והעשרים, בהן חלה התעוררותן התרבותית. כי בוגרי האליאנס חונכו במודעות לשייכותם ל"עילית המשכילה" במרכז העולם – צרפת.

בחינת ספרי הלימוד של "האליאנס" דאז, להוציא את ספרי התפילה היהודית, מראה על ניסיון לכתוב ספרים על צרפת נאה לתושבים "שמעבר לים", ללא כל דוגמאות מארצות מגוריהם, או מארץ האבות – ארץ ישראל. תלמידים יהודיים אלה למדו במרוקו או בפרס אך ורק "היסטוריה של צרפת", "גיאוגרפיה של צרפת ומושבותיה", כשם שתרגילי החשבון התייחסו אך ורק לאיכר באלזס או בדורדון, כאילו אין איכרים בדלתא של הנילוס... כשפריז היא חלום שיש להגשימו.

"הספרות המערבית" בביטוייה הצרפתי בלבד היתה עבור התלמידים הגשר לחיים מודרניים כזרקור באפלת המזרח. המוכשרים שבבוגרי בית ספר עממי זה, בני ה-14 עד 17, היו נשלחים לפנימייה במכון של "האליאנס" בפריז, ושם בהכשרה מוגבלת של שנה עד שנתיים, "הוסמכו" כמורים שהוחזרו לארצותיהם ללמד, ולקיים את הרצף. מבצע אירגוני יעיל, שהחזיר לקהילות שיכבה דקה של אנשים ש"ראו את פריז", וראו את עצמם כנושאי תרבות צרפת הגדולה. אף כי זכו רק בהשכלה עממית בניכר, עם שהות בת חלוף בצרפת. אולי כאן המקור לאותה תרבות "לבנטינית" שטחית שהשתמשה בחיצוניות אירופית שלא הכילה כל עומק של ממש.

עובדה היא שבמשך 150 שנות פעילות ה"אליאנס", היא העמידה דורות של יודעי קרוא וכתוב בשירות ובהנהגת הקהילות, הכלכלה והמנהל בארצות הים התיכון. חלקם של היהודים בין מנהלי החשבונות, עורכי הדין והכלכלנים היה גבוה בהרבה מחלקם של היהודים בכלל האוכלוסייה. זאת ודאי יש לזקוף גם לזכות ההשכלה הבסיסית שקיבלו באליאנס. אך אם בוגרי אליאנס הטביעו את חותמם על חיי המעשה במשך כל הדורות האחרונים, לשווא נחפש את עקבותיהם בחיי הרוח של הקהילות והארצות, להוציא מיספר עיתונאים מוגבל.

אין מנוס מן המסקנה שניתוק העילית היהודית משורשיה העבריים, שנשמרו עד לכניסת האליאנס, וניתוקם מרצון מן העגה היהודית המקומית שינקו עם חלב אימם, לצד הסתייגותם מ"התרבות הנחותה" של העם בתוכו ישבו – יצרו ניכור רוחני. היתה תלישות מוחלטת מיצירה שורשית.

כך חלפו 150 שנות עשייה השכלתית של ה"אליאנס", שלא הניבו בכל אגן הים התיכון כל יצירה ספרותית של בוגריה. קשה להשתחרר מן הרושם שדווקא ההצלחה לצקת יהדות לפי דפוסי האליאנס, דיכאה את כל העושר הרוחני היצירתי שהיה גלום בקהילות אלה. רק עתה עם הדרור שניתן במדינת ישראל, צץ ספיח כלשהו של מה שקהילות אלה חוו ויכלו להעניק ליהדות, ולא העזו להוציא לאור בתחושת הנחיתות שהקרינה הצרפתית האליאנסית המושלת.

כי דווקא באותן קהילות אשכנזיות שה"אליאנס", למזלן לדעתי, לא הצליחה או לא רצתה להיכנס, המשיכו לשמור בנאמנות את העגה השורשית שלהם, התערובת של גרמנית-עברית הקרוייה יידיש. דווקא בגלל זה שלא היתה "אליאנס" – שעקרה את היידיש כז'רגון-שעטנז מן העיירות האלה, היידיש הגיעה באותן שנים לשיאים שהעברית שלנו הגיעה אליהם רק במלאת חמישים שנה למדינה. דווקא בהיעדר "אליאנס", וכפייה של תרבות אירופית במקום תרבות הוריהם, הפכה היידיש באותן שנים לאחת הגדולות בתרבויות אירופה: עם זיגמונד טורקוב בקולנוע, גולדפאדן, אידה קמינסקא, דז'יגן ושומכר בתיאטרון, וכמובן שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ועד איציק מנגר, ובשביס זינגר עם פרס נובל בספרות.