8.6.08    "חרמש" זכרונות אישיים     מאת משה ברק

 

 

לאתר שלום!

עלה בדעתי להציע זאת לפרסום באתר, משום שקבוצת "חרמש" היתה מהקבוצות המגובשות ביותר בנוער העובד בקרית חיים ואולי גם בכל התנועות. בשנות ה-30 וה-40  לא תמיד היו שליחים מהקיבוץ. אך גם כשהגיעו, היו להם קבוצות רבות להדריך וכל זה למשך שנת שליחות אחת לפני שובם לקיבוצם. מדריך איש  קיבוץ שיתמסר רק לקבוצה אחת שנים אחדות היה דבר בלתי אפשרי בעליל.

אך קבוצת "חרמש" היא זכתה במקרה במדריכה המוכשרת אסתר. שראתה בהדרכה שליחות ותחביב ועל כן עשתה זאת בחשק רב ובהתלהבות. למזלם היתה אסתר כצלנסון.חברת "פלוגת הים" ששכנה משך כ-10 שנים בשולי הקריה בהצטלבות רחוב הפלוגות ורחוב הקיבוצים עם שדרות קק"ל. כך נהנתה הקבוצה מגיל 11 עד 18, ממדריכה חברת קיבוץ, עד שיצאה להכשרה בעין גב.

בקבוצה היו 25 חברים ויותר שזכרו כל חייהם את חסד נעוריהם עם אסתר. להכשרה בעין גב יצאו: ציפורה גלינברג מרחוב ב'; מאיר לינדנבוים מרחוב ב; אברהם ויינגרטן מרחוב אלכסנדר זייד; דרורה וינשטוק-גפן מרחוב ב'; אלישע גליקשטיין-עוגן מרח' ?; שולה פרידמן מקרית חשמל;

שנה ראשונה בעין גב, שם עבדו בדיג והחליטו שעתידם הוא קבוצה ימית. שנה שניה התגיסו לפלמח, וזו השנה המתוארת בכתבה זו.   

                                                                                                                         מ"ב

תמונות

  http://www.pbase.com/geyzi/image/98291017  

http://www.pbase.com/geyzi/image/98291012  

http://www.pbase.com/geyzi/image/98291016  

 

אלבום הנוער העובד של משה:

http://www.pbase.com/geyzi/moshe_baraks__album&page=all  

 

 

                              "חרמש" זכרונות אישיים     מאת משה ברק

                                                                

א. הכשרה קיבוצית לפלמ"ח

 

רשימה זו היא תיעוד אמין של זכרונותי מאותה שנה אחת בה הייתי בפלמ"ח. אך בכל זאת יש לזכור כי מדובר בזכרונות מאירועים שהתרחשו לפני 62 שנה. דברים רבים שכחתי. דברים לא מעטים ודאי שיבשתי. על כל פנים יש כאן אסופה ייחודית של עובדות, גם אם יש כמה סטיות מהאמת שהזמן גרמן.

הייתי חבר קבוצת ההכשרה "חרמש" שסיימה שנת הכשרה בחקלאות ובדיג בעין גב, שעברה למחנה בקיבוץ נען עם גויסה לפלמ"ח כמחלקה בפלוגה ב'. עובדה נעימה המזכה אותי באפשרות להיכלל ב"פנתיאון גיבורי האומה". אך כיום, ששים שנה לאחר מכן, אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם, גם אם זה מעמעם במקצת את ההילה וההוד לו אנו זוכים בגין מה ומי שנדמה שהיינו... כי מובן מאליו שהאמת היתה אפרורית יותר. 

אז מבחינה היסטורית היתה "חרמש" אחת משתי ההכשרות הקיבוציות הראשונות שהתגייסו לפלמ"ח. עם כל הכבוד לנחשוניותנו עלי לגלות לכל, כי בדיונים הרבים שחזרנו וקיימנו בעין גב, סיכמנו בהצבעה ברוב גדול לשלול את התגייסות הכשרתנו לפלמ"ח, מחשש פן תינזק הרקמה החברתית אותה גיבשנו לקראת הפיכת חברתנו לחברה קיבוצית של קבע, בעתיד. אך מזכירות הקיבוץ המאוחד, ששלטה למעשה בתנועת הנוער העובד, היתה נחושה במודעותה ההיסטורית לחשיבות הפלמ"ח (שאכן הוכחה כגורלית במלחמת השחרור) ולא ויתרה לנו. לאחר שלש אסיפות בהשתתפות חברי המזכירות הארצית אותן סיכמנו כאמור, בשלילת ההתגייסות, היא הזמינה משלחת של הכשרתנו לתל אביב. שם הוצגה למשלחת גורליות ההחלטה גם במפגש בלתי שיגרתי עם יגאל אלון סגן מפקד הפלמ"ח וישראל גלילי ראש המטה הארצי של "ההגנה". כתוצאה מכך שבה המשלחת עם הוראה מפורשת של מזכירות הקיבוץ המאוחד, שאין ברירה ועלינו להצביע רק על אפשרות אחת – התגייסות לפלמ"ח. אך כדי להקל את המעבר מהכשרה לחיי קיבוץ ליחידה מגויסת צבאית, החליטו כי שתי הקבוצות הראשונות, תשרתנה רק שנה אחת ולאחר מכן תצאנה להתישבות, שנראתה אז כראשונה במעלה כחיים של קבע שלא כמו  הפלמ"ח שהיה התגייסות לזמן קצוב בלבד.

בשל קוצר ראותנו, הסכמנו לכך כמובן בלית ברירה כהוראה מהתנועה ולא מתוך הכרה. קבוצת "חרמש" עברה לנען שם היתה למחלקה מס' 2 בפלוגה ב' של הפלמ"ח. מחנה אוהלים מסודרים בצורת מלבן באורך כ-50 מטר, בתווך צריף מועדון להתכנסויות, כשלצד מרובע האוהלים ניצב צריפון קטן שהיה "מפקדה" – מפקדת מחלקה  2 בפיקודו של מתתיהו (מתס) איש בית אורן, מפקדת כיתת הבנות ששמה פרח מזיכרוני, מפקדי כיתות  אהר'לה אז מבית קשת ושייקה שקלאר התל אביבי (אלוף ישעיהו גביש לימים) וכן המדריכים אושרקה ודוד קליין. כל כיתה אימצה שם ברוח חזון ההכשרה. לבנים כיתת ה"גדעים" (חברה'מנים בערבית) כתה שניה נקראה "הברבוטים" שמו הערבי של השפמנון, הדג השכיח בכנרת, שכן דבקנו בחלום של הקמת קבוצת דייגים; ואחרונה חביבה כיתת הבנות שנקראה "האיילות". כך התחלנו את שנת ההכשרה השניה של "חרמש", כי הובטח לנו שגם במסגרת הצבאית יישמר מערך חיינו כ"הכשרה" שהתכוננה לחיות חיי קיבוץ. זה היה כמובן הנסיון הראשון בתולדות הציונות של שילוב חברה מגובשת חברתית, המכינה את עצמה לחיי עבודה בקיבוץ, שהיא בו זמנית יחידה צבאית נתונה לפקודתם של מפקד מחלקה ומפקדי כיתות על כל המשתמע מכך. כיום אנחנו לאחר כמה הכשרות בפלמ"ח ורבות מאד בנח"ל, נראה שילוב משק חקלאי וצבא כדבר פשוט וטבעי. אבל אז רבו הספקות כי זו היתה מהפיכה של ממש. 

 

ב. חיי יום יום כמחלקת פלמ"ח

 

בתנועה ובהכשרה גרסו וקיימו יחסים ישירים בלי דקדוקים של טקס. והנה נכנס "דרג" גבוה יותר של מפקדים שעמלו קשות "לחנך" אותנו שיש דרגות ומי שנכנס למפקדה חייב לעמוד דום למפקדו. כך היו המ"כים אהר'לה ושייקה. במיוחד היתה הקפדה על כך כשנכנסו אל מפקד המחלקה. כאמור, זו היתה הדרגה הגבוהה ביותר איתה באנו במגע. היה כמובן גם מפקד פלוגה שבסיסו היה בגבעת ברנר, מוטקה פינצ'בסקי. בחור גבוה ביותר רחב כתפים שדיבר בנחת וקורטוב של הומור. על כן נסכה הופעתו ביטחון. אמנם הוא ביקר אצלנו פעמים מספר, אך אינני זוכר מה היו הנסיבות ומה נאמר. סיפרו לנו כי אנחנו שייכים לגדוד השני שמפקדו הוא אורי ברנר ממעוז חיים. היכרנו אותו מכינוסים של התנועה, אך לא זכורה לי כל פגישה איתו במסגרת הפלמ"ח.

היה לנו קושי להסתדר עם המסגרת, שברבות הזמן הפכה גם לכינוי הסודי של הפלמ"ח - "המסגרת". אך גם למפקדים היה קושי לפעול איתנו, כי גם הם היו לרוב יוצאי תנועות הנוער והקיבוצים. כי בניגוד לשאר הפלמ"ח היו לנו בו-זמנית מוסדות מאורגנים, מזכירות לה נשמענו והיתה בעיה כלשהי של כפילות במרות. לזאת נאלצו שני הצדדים להסתגל למען המטרה.

להלכה עבדנו 14 יום בחודש לשם מימון קיומנו, שאיפשרו למחלקה 10 ימי אימונים, ימי לימוד קבוצתיים, שבתות וחופשות. למעשה עבדנו יותר והתאמנו קצת פחות כדי לכסות ימי עבודה נוספים שהפלמ"ח ומפקדיו נזקקו להם לשם ניהול והכנת תכניות.

בעשרת ימי האימונים החודשיים החלו בקפיצה מהמיטה,ל"התעמלות הבוקר" שנמשכה כחצי שעה, עם ריצה כעיסוק מרכזי. קבוצתנו הגיעה לבסוף לריצת 6 ק"מ ב-25 עד 30 דקות. אחרי ההתעמלות  התרחצנו, התלבשנו ועמדנו במסדר המחלקה. אינני זוכר פרטים, זולת העובדה שמפקד המחלקה הראשון איתי – איתיאל עמיחי, מצא דרך "חלוצית" להתגבר על בעיית חוסר המדים, כשהוא משחיל את כובע הטמבל בתוך החגורה כסמל להופעה  צבאית, שהיתה אצלו מאד דרוכה ומוקפדת.

אז בא תור אימוני פיתוח הכושר. תרגילי טיפוס על קיר וקפיצה מעליו ותרגילי שיווי משקל בשולי גגות הבתים בני הקומתיים בנען, תוך זריקת ותפיסת "כדור כובד". כמו כן קפיצת חירום מגג בן קומה אחת לעבר שמיכה אותה החזיקו החברים מתוחה בידיהם במקום בו עמד החבר לנחות, לשם בלימת מכת הנפילה.זכינו למכלול רחב אימונים על חבלים: הליכה על חבל מתוח בין שני עצים תוך אחיזה בחבל עליון בגבה הראש, או הליכת/זחילת זיקית רק על החבל התחתון. פעם יהודית ציזלסקי נתקעה באמצע הדרך מפוחדת לא יכלה להמשיך. היתה סכנה שכוחותיה יאזלו והיא תיפול ותרסק את עצמותיה בקרקע. ישראל זיסקינד (בן נועם) ממעגן מיכאל מאמן הספורט החברה'מן, זחל אליה במהירות על החבל, חיבק את מותניה בשתי רגליו ויחד שבו בהליכת זיקית לנקודת המוצא.. לצד המסירות האחראית לתפקידו. יש להניח שמדרך הטבע ישראל גם נהנה מהמגע הקרוב, שכן יהודית היתה בעלת קסם נשי בלתי רגיל. זו הסיבה שהבנים לטשו אליה עינים בערגה, אך היא לא גילתה עניין ב"מקומיים" של ההכשרה, היו לה כנראה כמיהות למשהו "גדול יותר". באכזבתם התנחמו בחורי "חרמש" בפזמונון, משחק מלים של השם "ציזלסקי"   CIZELהוביל למילה "קוזל", שיוסי מרושק נהג לפזם:

"על הקוּזל (עכּוּזל) יהודית יושבת 

ובידיה מטפחת אף 

שש נשיקות על לחייה

שלש שלש על כל אחת".

העלמה אכן התאהבה בגבר נאה, עמו הקימה משפחה והבעל המוכשר גם הפך לימים אלוף בצה"ל.. 

ארוע מרגש באימוני החבלים, היתה התחרות במשיכת חבל בין שתי קבוצות שנעשתה בעיקר כשעשוע להפגת המתח. הסתדרנו בשורה לאורך החבל, שתי קבוצות שכל אחת מהן מחזיקה את מחצית החבל משני עברי קו המרכז בו עומד "השופט". כשניתן האות משכה כל קבוצה את החבל לעברה במטרה למשוך את הקבוצה היריבה אל שטחה. לכל קבוצה היה "מאמן" שעמד בצד השורה והחזיק (משום מה) מקלון קצר בידו וקרא: "רד ומשוך, רד ומשוך" כשכולם תקעו את נעליהם בעפר. במיוחד הקפידו להציב בסוף החבל חבר "בעל גוף" שהיה כורך את החבל סביב גופו פעמים מספר ליתר ביטחון, כעוגן שלא ניתן לעקור אותו. אך היה כזה גם בקבוצה היריבה... שתי הקבוצות משכו והחזיקו מעמד עד שגברו על הקבוצה היריבה או שהיא גברה עליהם. עיסוק של הבנים, שהתלהבו להפגין את כוחם, כי מן הצד עמדו הבנות שהיו אמורות להתפעל והן שיתפו פעולה....

האימונים בחבל הגיעו לשיא בגלישה ב"אומגה". קשרו חבל מראש מגדל המים לנקודה על הקרקע במרחק 20 עד 30 מטר, בזוית של 45 מעלות. הגולש עמד בראש המגדל, החזיק בידו מוט ברזל עגול בקוטר 15 מ"מ, לו עיצבו צורה של האות היוונית "אומגה". הגולש החזיק בידיו בשתי קשתות הצד של האומגה, שקשתה האמצעית מחליקה על החבל עד שרגלי הגולש נגעו בקרקע. לקשתות האומגה עיצבו מבנה של כמעט מעגל סגור, כדי שאם במקרה תשתחרר יד אחת תוכל האחרת גם לבדה, להחזיק באומגה מבלי שתיפול מהחבל.

כמובן שאינני זוכר את כל פרטי האימון שעברנו. אני זוכר שהקדשנו המון זמן ל"קרב פנים אל פנים". מסיבות לא ידועות לי, לא התאמנו בג'ודו או כל קרב האבקות אחר, אלא במקל בלבד. כך זכה האימון במקל לבלעדיות על השם קפ"פ ראשי התיבות של "קרב פנים אל פנים", שהתאים להלכה לכל סוג של האבקות. היה זה דו-קרב עם "מקל קצר", כ-70 ס"מ אורכו שהיה משום מה התשובה היהודית ל"מקל ארוך" (90 ס"מ) של הערבים. במקל התאמנו כזוגות יריבים לפקודה "ראש הך"; "ימין הך"; "שמאל הך" היכינו שעות ארוכות לעבר הראש, המותן השמאלית או הימנית של בן הזוג שהתגונן מפניהן במקלו. מכיון שהיה מדובר בחברים לקבוצה וליחידה הכינו ישר למקלו של המתגונן וכמובן רק ברגע שהציב אותו בצורה הנכונה. מכיוון שהתרכזנו בקפ"פ המקלות בלבד, זכינו בו למיומנות. שיאו של הקפ"פ היה מכת "פיזור הפגנה" בה האוחז במקל, מכה בגובה חזהו מימין לשמאל חוזר ימינה ומכה שנית עד להשגת הפיזור. כאן למדנו שניתן להתגבר בזינוק על האוחז במקל כשהמקל הגיע לצדו השמאלי בטרם יחזיר אותו ימינה, למכה הבאה. זה היה גם תרגיל סיכום אימון הקפ"פ , אך כמבחן אומץ קשרו ל"בעל המקל" מטפחת על עיניו, כדי שיכה בכל כוחו ולא יירתע מפגיעה ביריבו. כותב טורים אלה, אמור היה לזנק על יוסי מרושק (לימים, ממלווי השיירות לירושלים) שנפנף בעוצמה רבה במקלו. עקוד עינים. הוא כמובן לא הבחין שכנסער מחוויית הרגע, קפצתי לפני שהמקל הגיע לשמאלו, וחבט בפרצופי, שבר את לסתי התחתונה בשני צדיה,  אכן היה זה נס, כי אם היה פוגע 5 ס"מ גבוה יותר, הייתה קורת קפ"פ זו  מסיימת את קורותי ושמה קץ לקורת הרוח לה זכיתי בעשרות השנים שלאחר מכן. ישר למרפאת נען, משם אפילו בתנאי הימים ההם, כשבישוב היו רק כלי רכב בודדים,  הוסעתי ישר למרפאת רחובות ומשם למרפאת קופת חולים בתל אביב. הפציעה חייבה קיבוע של הלסת למשך 40 יום,  באמצעות חוטי מתכת שחיברו את הלסת התחתונה לעליונה. זאת עשה לי המומחה ד"ר מנסבך. משך הקיבוע לא יכולתי לדבר, וקיימתי תקשורת אך ורק באמצעות פתקים שכתבתי, גם בתשובה למה שאנשים אמרו לי בקול. הזנתי בוצעה ביניקה דרך הסדק הצר שבין שתי הלסתות ועל כן היתה כולה נוזלית, שהוגשה לי ב-6 עד 8 ספלי מרק, דיסה, חלב מרק פירות וכו'.אכן זכיתי לטיפול נאות ונרפאתי כליל, כי מעולם לא סבלתי מתופעות לוואי.עקב פציעה זו.

כמובן התאמנו גם בנשק. תפעול אקדח "פי בי", רובה אנגלי וקנדי ומקלע ברן. על הרובה הקנדי היתה הבדיחה ש"אם ילד קטן הוא ילדון אז קנדי קטן הוא קנדון..." לאימונינו שימש הנשק החוקי של תחנת הנוטרים, אך הדבר בוצע בסודי סודות, שכן רק הנוטרים אמורים היו להשתמש בו. התאמנו בהחזקת הרובה בעמידה ובשכיבה כשלשם כך למדנו ליפול עם הרובה על הקרקע. למדנו כמובן גם לפרק את הרובה לחלקיו ולהרכיב אותו, באור ובחושך. את אימוני הקליעה עשינו ללא כדורים, מול מפקד הכיתה, שהביט ברובה דרך חור "דיסקית" לעבר כוונות הרובה וראה את דיוק "הקליעה" ואת כיוון הסטייה. לפי זה הנחה את "היורה" לשפר את דיוק הקליעה שלו. היתה פקודה מיוחדת לזהירות לאחר שרחל שרשבסקי אמה של הסופרת דבורה עומר, מפקדת כיתה בקיבוץ מעוז חיים, נהרגה בתאונת אימון בדיסקית, בשל רובה שנשאר טעון לאחר שמירה ואיש לא בדק אפשרות כזו. הסיפור עבר מפה לאוזן כי לא יכלו לפרסם, שזה קרה באימונים בלתי לגליים בנשק רשמי של הנוטרים. שלב אחרון באימוני הרובה, ככל שזכור לי היה קרב התקפה בכידונים. רצנו עם רובים שבראשם כידון, ונעצנו אותם בשקים מלאי חול, שסימנו את "האויב".

השלמנו את האימון באמצעות הרובים החוקיים מתחנת הנוטרים שהיתה בפיקוח שלטונות המנדט. התכנסנו באחד הערבים, כנראה באסם התבואות, שם קיבלנו לידינו נשק חדש ישר מהסליק של הפלמ"ח, שעוד נראו עליו סימני הגריז שציפה אותו למניעת החלדה. נשק יהודי, לסימול נחישותנו להלחם בנשק "הבלתי חוקי" שלנו, אם ינסו להתנכל לנו. להפתעתנו הופיע למסדר מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה עצמו, שהשביע אותנו על ספר תנ"ך בטקס "קבלת הרובים שלנו", שהוחזרו לסליק מיד בתום ההשבעה לאחר דבריו הקצרים של יצחק שדה. התוכן המדויק לא זכור לי.  אך אלה היו דברים קצרים, פיוטיים במידת מה, אך בעלי מסר תועמלני ברור שכוון תמיד למטרה האחת הציונית. אלה סוגי הדברים שכתב אחר כך בעיתון "למרחב" במשבצות קטנות בשם "נוער שמע"

גם בפלמ"ח לא בלטתי כ"לוחם בכל רמח אבריו", אף כי מתוך הכרה מלאתי את כל חובותי. גם כצעיר לא הייתי מאותם נערים שידעו להשיב מכות כשהוכו... אך דוקא "שרירי לשוני" היו חזקים וגמישים והתבטאו בעוצמה. בעוצמה...לכן, כצעיר שהתעניין גם במדיניות, וחשב כמובן לשנות פני עולם, נטיתי לדבר בהקשר לאימונים על הצד ההכרתי של המאבק הציוני ולבלוט בהבעה משכנעת של תהיות וספקות... גם בנושא הערבים בשיחות עם המ"כים ובקבוצה בכלל. ויכוחים אלה העניקו לי כינוי "הפציפיסט" בפי החברה שקיבלו את הדברים ביתר טבעיות ופשטות.

"אימוני השדה" להם קראנו בראשי התיבות א"ש, אכן נערכו בשדות של המשק המשק כדברי השיר.

"עם מקלות במקום רובים" מחשש עינא בישא. התאמנו בתפיסת עמדות, הסוואה, התקפה. הא"ש כלל גם פרק א"ש לילה, שמטרתו היתה לאמן אותנו לפעול בלילה, להתנועע בחשיכה מבלי שנתגלה במיוחד בקרבת הכפרים הערביים. זאת, כדי לסגל לעצמנו יכולת להיכנס לכפר, מבלי שיבחינו בנו מרחוק. הא"ש הפך למונח מקובל בהכשרה, גם כשנושא זה בניגוד לקפ"פ ולתרגילים בחבלים לא משך ביותר את החברה, כי לא נראה מעשי. משה יעקובסון נהג לקרוא לזה בגיחוך "חור אימוני שדה", כי בגרמנית שפת הוריו, "אש" פירושו "תחת". כך "תרגם" את הקללה בגרמנית "(אתה) חור בתחת"  Arsch Loch "אש לוך" ל"חור אימוני שדה". 

צו השעה היה כידוע חיסכון בתחמושת והסתרת הפעילות מעיני השלטון הבריטי. לכן רק פעם אחת בלבד במשך שנה זו ירינו בנשק חי, לסיכום "אימון המחלקה". למטווח קליעה ברובה וזריקת הרימון החי היחיד בשנת היותנו בפלמ"ח. כדי לקלוט את עוצמת רצינות ונחישות המפקדים, אזכיר מה שקרה במטווח הרימונים. חבר אחד שהיה איטר יד ימינו, החזיק את הרימון כמובן ביד שמאל ושלף בימינו את הניצרה. או אז הבחין המ"מ מתס, שבשל כך הוא החזיק את ידית הרימון באצבעות ולא בכף היד כפי שביצעו כולם. מתס הבין את הנסיבות, אך סרב לסמוך על המזל, פן האצבעות לא יהיה בכוחן להחזיק את הידית עד לזריקת הרימון. הוא קרב מיד לחבר, לקח בימינו את הרימון חסר הניצרה הפך לו את הכיוון והחזיר אותו לחבר עם הידית מול כף היד. היתה זו פעולה שנעשתה בצל סכנה שהידית ללא ניצרה תיפתח בכל רגע והרימון יפעל...

נדמה לי שמטווח זה ביצענו לסיום מחנה אימונים בקיבוץ דורות, שנמשך אינני זוכר בדיוק, בין 5 ל-10 ימים. מקום זה נבחר כנראה בשל היותו רחוק מהדרכים הראשיות אז בארץ. הכביש הראשי היחיד באזור היה כביש רחובות עזה, שרק ממנו יכלו לפנות לעבר באר שבע. נוסף לכך היה זה אזור גבעות קטנות שמסיבות גאוגרפיות לא יצרו מערכת ניקוז וואדיות שנמשכו ממזרח למערב כמו שהיה לכל אורך רצועת החוף בישראל. זה איפשר אימון בניווט על פי מפה בלבד, שכן קשה היה להסתמך על תוואי השטח וערוצי הנחלים שפנו לכל הכיוונים... אני זוכר שמחנה זה, השלמנו לאחר "אימון הפרט" ו"אימון הכיתה" את שלב "אימון המחלקה", שלב זה הסתיים בתרגיל התקפה של מחלקת הפלמ"ח על קיבוץ דורות שהתארגן היטב, בריכוז כל חבריו וחברותיו ל"הגנה על הבית", אך אנחנו בכל זאת "כבשנו" את הקיבוץ.

 

האימונים כללו גם טיולים בארץ. אלה קיבלו בפלמ"ח אופי ייחודי במשמעתו שכללה גם משמעת מים... שנחשבה אז לשיא הכושר ויכולת העמידה במבחן. בהשפעת המושג "מסעות מלחמה" נקראו טיולים אלה "מסעות" ללא קשר עם המושג החדיש של "מסע בכלי רכב". במסע הלכנו בעקבות המ"מ, שבראש הטור, שהכתיב קצב בן 5 עד 6 ק"מ לשעה. לאחר 50 דקות הליכה, באו 10 דקות מנוחה, ואז ללא היסוס לפקודה "לקום", המשכנו.

כדי להקל על שיעמום ההליכה נהגנו לשיר בדרך שירי קצב שיצרו גם הווי עליז. כיום מכירים רבים את השיר

"עשרים ואחד עשרים ושנים" בו שרים את כל המספרים עד מאה, ואחר כך חוזרים:

"תשעים ותשע תשעים ושמונה" עד עשרים וחוזר חלילה...

שיר מספרים נוסף היה

"אחד, שתים, שלוש, ארבע" ארבעה מספרים ששרנו מבלי הרף, כשאנו מדגישים בכל פעם מספר אחד בתורו:

חת,   שתים שלש ארבע"   ואחר כך

"אחת,    שתים,    שלוש, ארבע";

"אחת, שתים,    שלוש,    ארבע";

"אחת, שתים, שלוש,     ארבע"    וחוזר חלילה

ברביעית ספרות אלה תיבלנו משך דקות ארוכות את ההליכה הכפייתית, כשכל אחד מנסה לעלות על חברו בקריאת ההברות המודגשות בקול רם יותר. שרנו גם שיר שתורגם בשלומיאליות כנראה מצ'כית ואלה המלים:

"ג'ק נורא בחל במים,

עד כדי במכנסיים.

הוא נולד בכפר צ'כי נידח,

משם שלחו אותו אל הפלמ"ח"

היה עוד בית ארוך שלחנו זכור לי אך מילותיו שכחתי. שיר זה שיעשע אותנו, מפני שהיה בתוכנו בחור תם ונעים הליכות שהגיע להכשרה עם כינויו ג'ק. יוסי יעקובסון נהג לקרוא לג'ק בהיגוי צרפתי "ז'אן ז'ק". אינני זוכר בדיוק באיזה נסיבות נשמעה נפיחה בעת שישבו יחד עם ג'ק במועדון. לא היה ברור מי עשה זאת, אך יוסי טפל זאת על BOSMET ג'ק התם ומאז הוסיף לשמו גם "כינוי אצולה צרפתי" כשקרא לו יוסי "ז'אן ז'ק בושמה"    

גם אצלנו היו כמובן כינויים לחברים שונים שנוצרו בנסיבות אישיות שונות.

"בוהאהא" - כינויו של אותו יוסי יעקובסון, שהקסים בחלילו, כי מדי פעם פרץ בקריאה רמה בקולו "בוהאהא"

"יוסקה חודשיים" היה כינויו של יוסף אחר שבא לקבוצה בשל צירוף נסיבות רק ל"חודשיים".

"שרה מטר" בחורה מאוד קצרת קומה. כי כאשר ישבה על הספסל, לא הגיעו רגליה לרצפה ונותרו "תלויות" באויר. לכן כונתה "שרה מטר" היא באה בעקבות פנייתנו לתנועה להצטרפות בנות, ועזבה לפתע כלעומת שבאה.

"טון" היה כינוי המקובל של אורי טהון. רק לימים הסתבר לנו שיש עוד אות ה"א בצליל של אותו "טון"

"ציפה" היה הקיצור הרווח לשם ציפורה וכך נקראה גם אצלנו ציפורה גלינברג

"אֵרִי שְנֵרִי", כינוי של משה קירשנר מפי אורי טהון דובר הערבית השוטפת. בערבית ניתן להגות קו"ף גם כאל"ף. לכן הפך אורי את "קירשנר" ל"אירשנר" ומכאן השתעשע בפירוק "אירשנר" ל"אֵרי שנֵרי" במיוחד משום ש"אֵרי" בערבית המדוברת, פירושו "הזין שלי". אורי החזיק בכנוי כל חייו אך זה לא הפך כל כך לנחלת הכלל

"הפציפיסט" –  כך כינו אותי לאחר שהצגתי תמיהות לגבי הערבים כאויב.

"סמיון" היה כינויו של גדעון וייסר, על שם "סמיון פריצ'אטקה" גיבור הצגה משעשעת בתיאטרון "אוהל"        "קראקול", קראו לאחת ששמה שכחתי, כי ייחסו לה ללא בסיס מוצק תכונות של "טורפת". מחוסר ידיעה שובש

שם החיה ממשפחת החתולים "קרקאל" לשם "קראקול" שהיא עיר בקירגיזיסטן...

חרמשי, כינויו של אורי כספי, לפי שיר שחיברו עליו כשהיה דייג ועבד עם פראנץ הדייג הוותיק לפי הלחן של "אהודי חמודי הוא בן אביטל שאלה ראשונה את אביו הוא שאל"        אורי חרמשי לדייג נפל,

                                                   שאלה ראשונה את פרנץ הוא שאל...

"חרמשינקה" – כינויה של מרים גולן מאז שהשתתפה כסולנית "חרמשינקה" בהצגת הפרידה בעין גב, הפרידה בנען בגירסתה השניה , ובהצגה המאולתרת ביובל ה- 40 שחגגנו בעין גב בשנת 1984.

"זחליאלי" כינויו של שייקה המתחרז עם שם משפחתו "מיכאלי"

"מורי" שם משפחתו של בנימין התימני בעל העור השחום במיוחד, ש"העיד" כי הוא באמת "מאורי"

 הבריא" כינויו של מוטקה פינצ'בסקי מפקד הפלוגה שלנו התמיר ורחב הכתפיים"

"נעמתי-לי" כינתה שולה פרידמן את בת עירה בהכשרה נעמה שניידרמן-מלמט, כינוי שרוב הבנות נזקקו לו.

"פצ'אץ" - כינויו של דן שחורי ש"סיכם" כשלא היה לו מה לומר כתשובה, במלים:"פצ'אץ' כולם".

"שח טורא" עובד משם המשפחה של "יעקב שחטר". הבחור לא בלט בגופו, אך היה משכיל ביותר וגם בעל הכרה שהבריק בויכוחים הרעיוניים. הוא כונה כך כשאמר:"בן גוריון פירק את הפלמ"ח. אני אגמור איתו לפני שאירה בעיראקי הראשון". דוגמה מוחשית לאיום על המלך בלוח השחמט שלו:"שח טורא".

היה שיר אחר ללא לחן, אותו נהגנו "לדקלם" בצוותא בעליצות, כדי להבריח את שיגרת ההליכה באלה המלים:

"חמישה דגים קטנים, יצאו לטייל מעט בים,

והם ראו שהים גדול כמו כל העולם,

והם שוחים והם שוחים והם שוחים והם שוחים

והם שוחים – לאורך כל החופים"

גם זה נעשה במשך שעה ארוכה. סיפרו לנו שהשיר הוא תרגום של שיר אמריקאי:  

Five little fish wanted to go to see the sea, and they saw that the sea is bigger than they see and they swim and they swim and they swim, as far as they seam …

שרנו עוד שיר אחד, אותו הביא זאביק אילון כשחזר מקורס (בג'וערה (?) שמקורו כנראה ביחידה בריטית של Jamba Majory good Jamba Majory very goodבני קניה או ארץ אחרת באפריקה:

"זַ'מְבָּה מָז'וֹרִי גוּד.

ז'מבּה מז'ורי ווֶרי גוד"

מסעות "צבאיים" אפילו לכמה ימים, לא העניקו תחושת מימוש, כי בהיותנו במחתרת נעדר רכיב הלוחמה חסרון זה מצא לו פורקן בשכלול ההתארגנות להפסקות האכילה ולינת הלילה. למדנו להצטייד במטבח בנען בכל מנעמי הבישול שיכול היה להציע, שהעמסנו בתרמילי חברינו: סולת, תפוחי אדמה, אבקת מרק, אבקת קפה, אבקת ביצים, ירקות ועוד. לא היתה אז עדין סכנת הרס הצומח הטבעי, כי רק מעטים טיילו בטבע. לכן עם החנייה יצאו החברה לקושש עצי בעירה, כשאחרים מצאו חיש 4-3 אבנים גדולות שהפכו ל"כיריים". חיש קל עלתה בהם אש הזרדים, אותה התעקשנו להדליק בגפרור אחד בלבד, בכל מזג אויר. בתרמילים היו  גם "כלי הבישול" (מחבת, תרווד פינג'אן ועוד) כל חבר קשר לתרמילו כוס אישית, כשבתוכו היתה גם הצלחת האלומיניום האישית. לחבר אחד תלינו מחבת על תרמילו. לשנים אחרים, תלינו שני "דליים" שהיו "סירי בישול", שהתנדנדו מאחורי התרמיל עם כל צעד שעשינו. היו אלה פחי מלפפונים מרוקנים, להם חיברנו תיל כידית, וכך התקבל."סיר" אחד למים לתה או קפה, וסיר שני לדייסת סולת בבוקר ולמרק בארוחת הצהרים.

הכנת האוכל הפכה לאתגר "הצבאי" שלנו במסעות. רצינו תמיד להשיג את הכיתות האחרות במגוון התפריט, באילתורים ותערובות של ביצים, ירקות כמרקים ודייסות. אכן זכינו להישגים, וארוחה של ארבע מנות היינו מכינים, אוכלים, שוטפים כלים ואורזים בהפסקה בת 60-55 ד'. אני זוכר ערביות בעיבורי עין כרם, שעברו בעת הארוחה ופרצו בקריאות התפעלות.

המסע מיעט לעסוק בידיעת הארץ, גם משום שהמפקדים לא התמצאו במיוחד בגיאוגרפיה ובהיסטוריה. מטרת הפלמ"ח היתה הפגנת נוכחות בשטחי הערבים, ציפו מאיתנו שנלמד את שבילי הגישה אל כפריהם, את נוף הטיול ותוואי השטח, כדי שנוכל לפעול בו בשעת הצורך. זה הוכיח את עצמו במאבק בבריטים ובמלחמת העצמאות. ניווטנו  בעזרת מפה טופוגרפית מנדטורית של 1:100000, בה לימדו אותנו מפקדינו להבחין בכל פיתול בן 2-1 מילימטר בקו הגובה, כעדות על שנוי אופי השטח. כי מפות של 1:20000 היו בחזקת חומר סודי, שגם אם היה ברשות ההגנה לא הוציאו אותו החוצה לסתם מסע, פן יתגלה לשלטונות. עובדה היא כי מתס אכן ניווט בדייקנות לפי מפה זו, וכולנו למדנו "לקרוא את השטח" לפי המפה, כפי שנהגו מדריכי הטופוגרפיה לומר. לא ציירנו מפות בדרך. תפקידנו היה בעיקר, להתמצא. כמי שמילדותו אהב גיאוגרפיה, נהגתי לרשום בפנקס את פרטי הדרכים והאתרים. אך באחת מעונות המתיחות הביטחונית, מחשש שהבריטים יזהו לפי פנקסים שכאלה את היותנו אנשי פלמ"ח, נדרשנו למסור את הפנקס למשמרת בסליק,. הבטיחו לנו שישמרו אותם והפקדנו הכל בידי המפקדים. אך הפנקסים נרקבו או סתם נעלמו וכך לא יכולתי לשחזר את המסעות כשהחלו להישכח. לכן אני מזכיר רק תמונות מספר שנחקקו בזכרוני. אפילו המסע הפלמ"חאי הגדול במדבר נעלם כלא היה.  יתכן שזה קרה, כי כבר קודם לכן הייתי במצדה  עם תנועה המחנות העולים, ולאחר השחרור מהפלמ"ח, השתתפתי בעוד לפחות כ-10 טיולי מדבר רגליים, שכללו לרוב את אותם הסיירים הידועים: שמריה גוטמן, מנשה בביוף, יוסוף, עזריה אלון עמירם שקולניק ואחרים, בעיקר מהתנועה הקטנה "המחנות העולים" שראתה בשירה היפה מחד ובטיולים מאידך את שיאי החוויה התנועתית. שם למדתי שלשה שירים שהושרו אפילו בערבית, גם במסעות שלנו בפלמ"ח. הראשון:

"יָא בִּנְת אֶל שֵיח אֶל עָרַבּ   -    "הי בת שיך הערבים

מא תטלעיש לאלג'בל       -     אל תעלי להר

לָם יאֹכּלֵךּ אֶל וָאוִי"            -       שלא יאכלך הזאב"

שיר זה היה נשמע כקריאת תרועה על ידי "סולן" שעלה על פסגה כלשהי בדרך.

השיר השני היה בעל מסר מודרני לחברה הערבית ולכן הזדהינו עם "חלוציותו":

טְַלְאָת מִן בּית אַבּוּהָ,        -     "יצאה מבית אביה

רָאחָת לִלְבֵּית גִ'ירָאן.        -      הלכה לבית השכנים.

לַבְּשת פִסְטוּן אַלְמוֹדָה      -      לבשה שמלה לפי המודה (אופנתית)

וַאלְשבָּאבּ בּוּדְרוּבּ סָלָאם"   -       והצעירים מריעים לשלום".

והשיר השלישי שהושר על ידי רוכלי משקה קר (גזוז) ושרנו אותו גם בפלמ"ח היה:

יָאללָה יאללה יָא גָזוֹז,      -     קדימה קדימה  ה ג ז ו ז

קוּבַּיְיטֶין בְּתַעָרִיפֶה,         -     כוסותיים בחצי-גרוש (תעריפה בערבית)

בִּירָה בּזַמְזָם עַלֵיהוּם"

ממסעות הפלמ"ח אני זוכר דווקא את המסע הרגלי בן 4 ימים מנען, דרך ביקור בכפר אוריה שזה עתה עלה  אז לאדמתו. חגורים ב"חגור" מלא של תרמיל גב, תרמיל צד, נעלים גבוהות ופאטס (חותלות) ומקלות ביד הצטלמנו עם המתישבים הראשונים יוצאי כורדיסטן. תמונות אלה משום מה נותרו בידי והגיעו גם לארכיון בית הפלמ"ח.

משם דרך עין כרם לירושלים-רמת רחל וחזרה דרך לטרון, גזר לנען. ממסע זה או אחר של מחלקתנו אני זוכר את יוסי מרושק פוצח מדי פעם בשיר הכרזה:

איפה שכונת מונטפיורי

ואנו ענינו "לה, לה" וגו

ויוסי המשיך: שם רוקדים קַלִּיפִיוֹרי (?!)

ואנו שוב: "לה לה" וגו' כך חזר עשרות פעמים צירוף צלילים חסר משמעות זה, שיצר הווי. 

מסע זה אולי נחרת בזכרוני גם בגלל העובדה, שעברנו את עמק איילון וצעדנו יותר משעתיים בגשם חורף סוחף, רטובים עד לשד עצמותינו, היינו חייבים להמשיך, כי ממילא לא  היה היכן להסתתר. אני זוכר ידיים קפואות בהיותן חשופות גם לרוח, ואיך קינאתי במתס המ"מ, שלקח בחשבון אפשרות כזו והכין כסיות אותן לבש על ידיו.

כמובן שלא נשאנו נשק ורק למפקד או לחבר המטפל בסליקים ה"סליקר", היה לפעמים אקדח בדופן כפולה של מימיה. באותה שנה, לפני המאבק בבריטים, הזדמנה לנו רק פעולה אחת מבצע  "הסזון". זו לא היתה בדיוק פעולה צבאית, למעשה פעולה משטרתית ומודיעינית, של עיקוב ועצירת ראשי אירגוני הפורשים האצ"ל והלח"י שלא רצו להישמע להוראות הנהלת הישוב. לפעולה גויסו ארבעה בנים ובנות מחברינו: משה קירשנר, חנה גרוס, מסיה שכחתי מי היה הרביעי. לארבעתם ניתנו בגדים אזרחיים "מגונדרים", כדי שלא יבלטו בעת מילוי תפקידם, שהתמקד בתל אביב וגוש דן .

כמובן שהם לא דיווחו לקבוצה על עלילותיהם, עליהן שמענו משהו שעבר מפה לאוזן. ידענו שהם גוייסו למאבק באצ"ל ובלח"י בפעולה שנקראה "הסזון". לשאלתנו מה משמעות השם השיב ישראל גלילי באחת השיחות הרעיוניות שקיים עם  ההכשרה שלנו בערך כך: "סזון" זהו שם יפה וגלוי לפעולה לא כל כך יפה בסתר..."

 

ג. ההכשרה בעבודה

 

כידוע מימנה "ההגנה" אך ורק את הוצאות הציוד והנשק, את השאר מימנו כאמור, בעבודתנו במשק. הוסכם עם מפקדת  הפלמ"ח שבקבוצות ההכשרה שהתגייסו, הן תטפלנה בעצמן בעניינים השוטפים כחלק מההכשרה שלהן לקראת חיי קיבוץ. לכן תחת מטרית מפקד המחלקה, קיימה ההכשרה מערכת קיבוצית של מזכירות, ועדות, אסיפות כלליות. לכן היתה גם ועדת עבודה, שקיימה את המגעים עם סדרני העבודה בנען בדאגה לשיבוץ הולם של חברינו.

בנושא העבודה היה כמובן ניגוד עניינים בין ההכשרה לקיבוץ. אנחנו רצינו לעבוד בעבודות המקצועיות, כדי להכשיר את עצמנו במקצועות שנדרשו בחיי קיבוץ ואילו נען נזקקה לנו בעבודות שירות או בעבודות ההמוניות בחקלאות, שלא נדרשה בהן מהימנות. כי לחברי נען  רובם ככולם היתה כמובן עבודה קבועה, וקשה היה להוציא אותם מעבודתם לביצוע העבודות ההמוניות. למטרה זו התאימו מאד הפלמ"חניקים חברי ההכשרה שעבדו רק 50% מהזמן, ולא יכלו לשאת באחריות למקום עבודה קבוע. לעומת זאת רצינו אנחנו מאד שגם בימים מועטים אלה יאפשרו לנו להתפתח במקצועות החשובים במשק.

מאבק מתמיד והצלחות מועטות למדי. כי לרוב עבדנו כעוזרים בעבודות השירות במטבח וחדר האוכל, בבתי הילדים. אני זוכר שעבדתי הרבה בחדר האוכל הגדול של נען. כשירות ניקיון והגשה לחברים אחרים, לא היה לעבודה זו דימוי מכובד ולכן היא נקראה "תורנות בשירותים", בניגוד ל"עבודה בענף" שנחשבה למכובדת יותר.  לכן לא היה נעים ליהנות מעבודה זאת, אף כי לא היתה קשה. ההווייה הרעיונית "חייבה" להכריז, שאני רוצה "להכנס לענף" כלומר ללמוד מיומנות מסוימת וכך גם עשינו. אך כאמור זה לא היה כל כך מציאותי, כי נען היתה זקוקה לכוח אדם זמני שיאייש את השירותים. לכן השלמתי עם המציאות,.הסתבר שהעבודה בחדר האוכל די נוחה. היא היתה קבלנית וקצרת שעות. כי מרגע שסיימנו את שטיפת הרצפה ועריכת השולחנות היינו פנויים. כך גם מרגע שסיימנו את הגשת הארוחה והעברת הכלים לשטיפה. לא רק פנויים אלא גם במרחק הליכה קצר מהמגורים במחנה. מעבודה זו בנען אני זוכר משהו ייחודי של נען, שלא מצאתי באף אחד מהקיבוצים בהם הייתי. זה היה "הפטנט" לשטיפת הרצפה. הזזנו את השולחנות הצדה ובחצי חדר האוכל הריק שפכנו מים, נעמדנו שלשה בחורים עם מגבי גומי ענקיים באורך של מטר וחצי כל אחד אותו דחפנו קדימה בהליכה מהירה לאורך כל חדר האוכל. הדחיפה המשותפת של השלושה קדימה סילקה את המים ואף ייבשה את השטח, בפס של 4 מטר כך גם בחזרה. כשסיימנו מחצית הרצפה,.העברנו את השולחנות לצד הנקי ובאותה דרך סיימנו לשטוף את החצי השני. זו היתה עבודת בחורים שחייבה השקעת מאמץ, אך היינו גאים על כך שבניגוד לבחורות, שהגומי מנגב ואיננו נזקקים גם לסמרטוט לניגוב ריצפה...

אני זוכר את עבודתי בהגשת האוכל גם מתאונה שהיתה לי. זה היה באחד מלילות השבת. הוטל עלי לצקת דיסה מסיר הקיטור במטבח אל הדייסיות ולהביאן בעגלה לשולחנות. הייתי לבוש בגדי שבת חגיגיים ונעלתי נעלים חצאיות חדשות עם סוליית קרפ. ניגשתי אל הסיר בזהירות, שלא ללכלך את "בגדי היפים". אך הריצפה ליד הסירים היתה רטובה ואני החלקתי עליה ונפלתי. בתגובה בלתי מודעת נאחזתי בדבר הקרוב ביותר שנזדמן לי וזה היה סיר הדיסה עצמו, שבנפילתי משכה אותו היד לעברי. הסיר סובב על צירו והדייסה נשפכה על בגדי היפים וחדרה מתחת לחולצה...בקיצור, נכווייתי קשות על מחצית החזה והיד ונודעתי בציבור כ"שלומיאל" של ההכשרה  כי זה קרה כבר לאחר שהחלמתי מהפציעה באימוני הקפ"פ, ושני שברי בלסת התאחו...

חברינו עבדו כמובן גם בגיוסים לעבודות המוניות בשדה. עבודה אחת "מקצועית" יותר, היתה פיזור זבל מהרפת בשדות. אך חברינו לא היו אלה שפיזרו, שכן לא ידעו עדין לנהוג טרקטור או מכונית. אנו היינו אלה שהעמיסו את הזבל בקלשונים לעגלות, אותן הסיעו חברי נען ופיזרו בשדות. אני זוכר שעבדנו כך עם משה כרמל, לימים אלוף פיקוד הצפון ושר התחבורה לאחר מכן. כן עבדנו בפיזור זבל עם שמריה גוטמן הארכיולוג איש מצדה  וגמלא, הפלח שלרשותו היה גם רכב שדה אמין שנסע ברעש גדול אולי בשל תקלה במפלט, ונקרא על כן "ספיטפייר" על שם מטוס המלחמה הידוע. היתה זו עבודה קשה וגם מלוכלכת, ממנה יצאנו מזוהמים עם בגדים מלוכלכים ונעלי עבודה מזוהמות. לכן אינני יכול לשכוח גילוי אחד של מתאם גופני-נפשי ברמה גבוהה של שייקה שקלאר (לימים האלוף ישעיהו גביש) שעבד אתי יום אחד בהעמסת הזבל לעגלות. הבחור הגיע לבוש מכנסי חאקי נקיים, נעלים חצאיות וגרבי צמר לבנים, עלה עם קלשונו לערימת הזבל ומילא את העגלות בזו אחר זו. הזעתי כהוגן, כדי לעמוד בקצב שלו וכמובן שהתלכלכתי עוד יותר... אך אז נותרתי פעור פה כשראיתי ששייקה הצליח למלא את משימתו, מבלי שנדבקה בו פיסת זבל אחת מעל לסוליות... הרמוניה של תנועות בתפקודן, שיכלו אולי גם לרמוז על התפתחותו המקצועית לעתיד. על כל פנים זכור לי, שכמפקד כיתה הוא לא היה "דובר המפקדה" בקשריה להכשרה, אך למראה ביצועיו והליכותיו השקטות ראינו דווקא בו מקור סמכות טבעי מבין המ"כים. לאסתר גרוס-רז היפהפיה, זו היתה אפילו "אהבה ממבט ראשון", אך חרף קסמה הנשי, זה לא נסתייע והיא נחלה אכזבה. במקומה הצליחה דווקא חברה מקסימה אחרת מן ההכשרה שבאה אחרינו לנען, שהתאהבה במפקד הנאה, שהיה אז כבר מפקד מחלקתה, עמה הקים שייקה את משפחתו החיה באושר עד עצם היום הזה.

לנו למסגרים בוגרי בתי הספר הטכניים, ניתנה הזכות לעבוד במסגריה באורח קבוע למדי, כי זו היתה "חרושת הממטרות" של נען הורתה של "נען – מערכות השקייה" הענקית כיום. התמזל מזלנו לעבוד שם בקביעות, כי בחרושת זו נזקקו גם כן לעבודה המונית ולכך היינו טובים... כאן עבדנו עם ישראל בן אריה לימים מנהל המפעל הגדול, שמואל דבוסקין ובנימין חוחלובקין (חכלילי) החרטים. בנימין שהיה גם מראשי מנהיגי "הנוער העובד" הרשים אותנו בקולו הרדיופוני העמוק שליווה סרט נדיר על התנועה. בתקופה בה הקולנוע היה עדין בחיתוליו. היינו מלאי התפעלות מן השילוב של פעילותו התנועתית תוך עבודת כפיים. 

עבדנו גם במחסן התבואות, שם נדרשו שרירים חזקים לסחיבת השקים, וסידור הסווארים. את מחסן התבואות ניהל אריה ז. וכולם קראו לו "אריה זין", ככינוי שהוא קיבל בבדיחות הדעת. אני זוכר מפיו, בעיקר את הסיסמה "חברה פלייצעס!" כלומר, "חברה כתפיים (גב)!" אותה היה משמיע בכל פעם שהגיעה משאית עם שקי זרעים, כוספא לעשיית "התערובת" להזנת הפרות או זבל כימי לדישון השדות, אותם היה צריך לפרוק ועל הגב לשאת אותם לתוך מחסן התבואות. שקים במשקל 80-60  ק"ג כששקי הזבל הכימי שקלו אפילו 100 ק"ג... אבל היינו רק בני 20-19, ועמוד השדרה החזיק מעמד יפה... ברוב הפריקות האלה היו מרכזים עוד פלמ"חניקים מחברינו כדי לחלק את המשימה הקשה בין חברים רבים יותר.

היתה עוד עבודה "פשוטה" אחת שאנחנו הזמניים-הפלמ"חניקים, הוצאנו לפועל, במכבסה. העבודה היתה "ניעור שמיכות". זה מול זה עמדנו 8 שעות ביום. בשניים, בזו אחר זו, ניערנו כל שמיכה היטב וגללנו אותה לגליל שהנחנו בערימה. חשבנו שזהו ניעור שמיכות שלפני הכביסה. אך כשהגיעו המשאיות הצבאיות לקחת את הכביסה ראינו את האמת המוזרה, שהשמיכות המנוערות ומגולגלות הועמסו על המשאית כשמיכות "מכובסות" שהוסעו בחזרה למחנות הצבא הבריטי... את הדבר הזה יש להבין על רקע ימי מלחמת העולם השנייה. הצבא הבריטי היה ספק גדול של עבודות שירות לשוק האזרחי, בהן גם כביסה במכבסות. בחתירה להוזלת העלות בקשו הצעות מחיר מכל המכבסות. היתה תחרות גדולה על המחיר עם השוק הפרטי, שחייבה הורדה משמעותית במחיר, כדי לקבל את העבודה. כך הגיעו לרעיון שניתן להסתפק רק בניעור ולהחזיר את השמיכות "מכובסות" לאפסנאות הצבאית. רק שמיכות בודדות שהיו מאד מטונפות הונחו בצד, אותן כיבסו באמת. אינני יודע אם זו היתה המצאה מקורית של מכבסת נען, או שלמדו זאת מהמכבסות הפרטיות שגם הן חיפשו דרך "לייעל" ולהוזיל את מחיר הכביסה כדי לקבל את העבודה. מדי פעם בפעם היה קצין האפסנאות הבריטי בא לביקורת. מובן שערכו לו סיור במכבסה כדי שיווכח בטיב העבודה. הראו לו שמיכות מכובסות לעילא ולעילא. לאחר מכן בחברת ראשי המכבסה והקיבוץ ישבו לארוחת צהרים חגיגית פרטית עם תפריט עשיר יין ובירה, שהיתה אמורה "לעזור" לקצין לאשר את העיסקה, אך זו היתה גם צ'ופר נדיר למנהלים הקיבוצניקים שלא ראו ארוחה כזאת אלא פעם בשנה ב"סדר של פסח".

אכן הרוויחו ב"כביסת" השמיכות, אך לצד זה אציין שהמכבסה ביצעה עבודה משובחת, כמקור פרנסה משמעותי לנען. במיוחד הקפידו על טיב הכביסה וגיהוץ המדים. שכן היו אלה מדים אישיים, שהטיפול בהם היה אמור לשאת חן בעיני החיילים והקצינים, אם המפעל רצה להמשיך לקבל את העבודה.

הגרביים, היו שייכים כנראה ישירות לאפסנאות הכללית, שכן כובסו לפי משקל. עלינו הפלמ"חניקים הוטלה מלאכת התליה על החבל לייבוש. החבל היה לכל אורכו פיתול של שני חבלים ובתוך הפיתולים האלה השחלנו ללא צורך באטבים את הגרביים לייבוש. היו אלה גרביים לבנים סרוגים מצמר עבה וטוב. לכן הפכו חבלי הכביסה מקור לגרביים לכל חברי הקיבוץ ובעקבותיהם גם לנו לחברי ההכשרה. רשמית היה זה אסור, אך כמות הגרביים הגדולה, יכלה לשאת "פחת" כזה של גרביים לשימוש אנשי נען, מבלי שקציני האפסנאות הבריטים יחושו בכך. אך משהושלמה "אספקה" זו, גילו נשות נען, שניתן לפרום את הגרביים ולקבל חבילות צמר מעולה, שלא ניתן היה להשגה בארץ בימי המלחמה. עם צמר זה התפתח תחביב סריגת סוודרים שהקיף את כל הנשים. החולצות הסרוגות היו לבנות תחילה ולאחר מכן נסרגו בצמר שנצבע בצבע כרצון כל אחד ואחד. חברות "חרמש" סרגו לחבריהן שאהבו, בעוד אני כאחד מאלה שלא נמנו עליהם, הבאתי את הצמר לאמא והיא עיטרה אותי בסוודר לתפארת.

 

ד. חיי יום יום כהכשרת פלמ"ח

 

אך כאמור בצד העבודה והאימונים, קיימנו חיי חברה, עם אסיפות כלליות שבועיות בצריף שבמרכז מרובע האוהלים.

יש לזכור שההתגייסות לפלמ"ח היתה רצונית באמונה פנימית עמוקה ב"צדקת הדרך". "הרפתקנים" שהצטרפו להכשרה כדרך כובשת של בילוי, היו רק מיעוט קטן. לאמונה התנועתית נתנו החברים השונים בטוי אישי שונה. היינו כמו כל ההכשרות התנועתיות שלפני ההתגייסות לפלמ"ח מונעים בחזון נועז של הקמת קיבוץ, ואפילו קיבוץ ייחודי יותר, קיבוץ ימי. דבר שקרה גם להכשרה שקדמה לנו בעין גב, שהאמינה כי היא תקים קיבוץ דייגים בשפלת הבטייחה בצפון מזרח הכינרת וביטאו זאת בשיר, שהפזמון אותו אני זוכר, היה:                      "בטייחה! בטייחה נעלה".

אך אנחנו "חרמש", לא רצינו להסתפק בסתם "קיבוץ דייגים", אלא לא פחות מאשר "קיבוץ ימי בעקבה" (היא אילת) ימאות עליה לא חדלנו להכריז למן השנה הראשונה להכשרתנו בעין גב, בה עבדנו גם בדייג. הייעוד הזה בא גם לידי ביטוי בהצגת "גמדים" המציגה "אדמירל" חבר "חרמש" השב עם אונייתו לעקבה, בשאלה: "שלום חבר אדמירל. איפה היית, ספר!" על כך משיב "האדמירל" בשיר בלחן של "דודה הגידי לנו כן" באלה המלים:

"הייתי בכל קצוות עולם,

בהודו בסין ובסיאם

בין ענקים וננסים,

בני אדם וגם סוסים הייתי בכל קצוות עולם"

ובבית השני: "סיפרתי על עקבה כיום

                כולם שמעו וגם עמדו שם דום    (בערך...)

                שבתי לכינרת האגם.

                עין גב הפכה נמל עולם...

אין ספק שהיה בכך מעוף רעיוני, שכן באותם ימים לא היה באילת כל ישוב מלבד תחנת של משטרת המדבר המנדטורית וביתו של הגיאולוג ויליאמס בשפך נחל שלמה. רק בחלק הירדני של המפרץ היתה העיירה הקטנטנה, עקבה. גם לפרידה מעין גב עם ההתגייסות לפלמ"ח בנען חיברנו אופרטה כצירוף של לחנים שונים, שהדגישה את כמיהתנו להקים קיבוץ ימי באילת – לא פחות ולא יותר. לאופרטה קראנו "חרמשינקה" כינוי חיבה שהדבקנו לצורך אינוש הקבוצה בדמות עלמת חן התוהה על דרכה בעתיד. את השם אימצנו מאופרטה בשם "שדותימינקה" שהוצגה בקבוץ הימי שדות ים, ביום הולדתו החמישי, בהשתתפות חברם אהרן מגד, הסופר לעתיד. אך כאמור עברנו לנען שהיתה קיבוץ מבוסס, גדול, עם מוניטין של קיבוץ מופת, שכלל אישי תנועה ידועים, אך ללא כל זכר לימאות, ממנה נפרדנו עם עזיבת עין גב. "המאורע הימי" היחיד, משך אותה שנה בפלמ"ח בנען, היתה הצטרפותו של אורי טהון בוגר המחנות העולים בחיפה, משום ששרצה להיות ימאי בקיבוץ ימי...

כמובן שהאמונה בחיי קיבוץ, הולידה רעיונות שיתופיים רבים הכרוכים או שחשבנו כי הם כרוכים בחזון הקיבוץ.

זה החל בכסף. החלטנו על קופה משותפת לקבוצה, בה רוכז כל הכסף שהיגיע לידינו, עם איסור מובן מאליו של כסף פרטי. הפלמ"ח הקציב סכום מזערי ככסף כיס חודשי, שחולק לכל אחד מאיתנו אישית להוצאות קטנות. אנו החלטנו "להעלות בקודש" ולמסור כסף זה לקופת הקבוצה להוצאותיה הכללית. ורק מהקופה הזו נתן הגזבר לכל אחד מאיתנו חלק קטן מהסכום לחופש, הוצאות הדרך לנסיעה להורים ולטעום משהו בדרך. הסכום היה כה פעוט, שכמובן השתדלנו לחסוך אותו ככל שיכולנו. נסענו כמובן בטרמפים במשאיות, לרוב בארגז הפתוח למעלה בעמידה. גם כאן היינו במילכוד, שכן גם אם היה להורים מסוימים די כסף לממן נסיעה מסודרת באוטובוסים (מכוניות פרטיות לא היו) הרי שמבחינה עקרונית, דחינו "תמיכה" מעין זו, כי אנחנו "מבוגרים עצמאיים חברים בקבוצה שיש לה ערכי שוויון" והמשכנו לנוע במשאיות. כמובן שלא ויתרנו על טיולים של  ימים מספר בעת החופשים, אותם הצלחנו לקיים רק בתוואי שעבר בין קיבוצים, בהם היו לנו חברים ומכרים לשם לינה ואכילה וגם להידוק הקשר ומציאת חברות וחברים חדשים... אלה קיבלו אותנו כשם שאנחנו קיבלנו אותם, כשעשו בתורם כמונו. מובן שבדרך, היינו זקוקים מאד לאותו כסף כיס שקיבלנו. אך כששבתי למחנה בנען הייתי שוב במלכוד, כי "אין כסף פרטי בקבוצה" ויש להחזיר את הנותר לגזבר. ניתן לשער שבראשית הטיול קימצתי והשתדלתי לחסוך עד כמה שניתן. אך מטבע הדברים, יצא תמיד שבדרך לרחובות ולנען גיליתי שנשאר לי כסף... היו אלה רק פרוטות, אך עוד ברחובות עשיתי מאמץ על, להוציא עד הפרוטה האחרונה. בכל זאת נשארו מדי פעם כמה "מילים" או חצי גרוש שנתתי לגזבר בתחושה שאני מקיים מצווה של יצירת עולם (שוויוני) חדש. הגזבר כאיש מציאותי יותר לא זכור לי כמי שהתרשם מנחישותי ההכרתית להעביר אליו "עד הפרוטה האחרונה". נדמה לי שראה בי תמהוני, כי יתכן שכבר אז גילה בין חברים מסויימים יתר אנוכית והבין שאין שוויון מוחלט, כפי שהסתבר גם לי שנים רבות לאחר מכן.

בשנה הראשונה בעין גב היתה לנו בהכשרה אפילו "קופת שבתות משותפת" בה נצברו ימי עבודה שעבדנו מעל למכסה, אותם נתנו לבעלי צרכים מיוחדים בשעת הדחק. אך "שיתוף" זה נמוג עוד לפני שהגענו לנען. כלומר כבר בשנה הראשונה למימוש החזון גלינו שיש גבולות... אף כי עלונינו מלאו ביטויים נמלצים לעוצמת האמונה.

"רצון לחיי חברה הופך לחברה קיימת ולהט לשמר על חברה מצמיח כמיהה וכיסופים והופך לנושא החזון ומגבש דמות יוצרת הנושאת יצירה..."

 כך במשפט אחד 5 פעמים "חברה" ו"יצירה" לצד "רצון", "כמיהה" ו"כיסופים" ועוד... כפי שכתב מוטקה טננבוים-ארד שעזב את הקיבוץ שנים ספורות אחר כך...

או במקום אחר:

"לא היה לי בר מצוה. לא אגזים באם אומר שיום כניסתנו לקיבוץ הוא בשבילי הבר מצוה" כך כתב אברהם וינגרטן שהיה לאחר השחרור מהפלמ"ח ממזכירי תנועת הנוער העובד, שעזב את הקיבוץ מיד עם סיום תפקידו ויצא ללימודים בחו"ל ולא שב.

"העתיד הוא הנותן את הדחיפה להמשיך לשאת בעול ולחלום..."  כך כתב חיים גמזו שנשאר בפלמ"ח תקופה נוספת כמפקד, אך לקיבוץ לא שב. הוא יצא ללמד משפטים והיה עד לגימלאות שופט שלום.

או בדברי רותה ברזובסקי-זיו שגם היא פרשה מהקבוצה כשהפכנו לחברי קיבוץ:                       "המשהו הנשגב המלהיבנו ומחזיקנו וממלאנו אהבה, תקוה ורצון חזק להמשיך..."  

גם בשיטת המגורים, החלטנו בהכרה על שיתופיות שוויונית התואמת לנושא, וכמסקנה מכך מגורים משותפים לבחורים ובחורות. אימצנו דרך זו במטרה לקיום חיי חברה הרמוניים. אך זה היה גם ניסיון לעידון המתח הטבעי שבין בחורים ובחורות בסוף שנות העשרה, במחנה ללא הורים ומשפחה. באוהלים יכלו לגור עד 3 חברים. בשל מיעוט הבנות, היתה לרוב בת אחת עם שני בנים. הדבר נעשה במודעות מוסרית מאד, ללא פריצות גדר אינטימיות, כשהקרבה בין המינים דווקא רככה את הסער, המתחולל בגיל זה בנפש הצעירים.

כשמישהו רצה להתפשט או להתלבש, היה מכריז "זֶקס" ובני המין השני ידעו שעליהם להסתובב ולא להציץ. אני מניח שהיו ודאי גם נסיונות לקשירת קשרי "הוא והיא". אך אלה נשארו בתחום הנסיונות החבריים ליצור אהבה אמיתית, ואינני זוכר תופעה של בחורים שנהגו "לדפוק" מישהי ואחריה לעבור לאחרת, כפי שהתיימר הפולקלור "הגברי" בארץ. פגשתי ב"גבריות" זאת כנער עובד, וכמדריך בתנועה שדגל ב"שינוי פני העולם". עם בחורים עירוניים אלה היו לי ויכוחים קשים על התנהגותם "הבלתי מוסרית" לבנות. אך טבעיות סיפורי הרפתקאותיהם (שכנראה היו רובם הזיות דמיונם) שברה גם אותי ובתת הכרתי בהנחיית "היצר הרע", נכבשתי גם אני לדרכם. כך אימצתי "השקפת עולם" מוסרית מחד גיסא, כשלצדה חתירה "לכיבוש נשים" ככל האפשר כמימוש הגבריות, מאידך גיסא. השקפה שגרסה, כי רק לאחר "הכשרה" שכזו, אהיה מוכן לחיי משפחה. כאמור, לא היתה בהכשרה אוירה של קיום יחסי אישות לשם בילוי. נוצרו זוגות מאוהבים, שרק חלקם הקטן התפרק לאחר זמן, אך רובם נותרו בני קיימא ומימשו חיי זוג עד תומם. היה זוג אחד שנידמה לי כי אפילו אפשרנו לו מגורים באוהל.נפרד. קשר רציני ביותר, כי חרף המסגרת הצבאית הורשו הורי הבחורה לבוא לביקור  במחנה ולתת את הגושפנקא שלהם לזוגיות. כבחורים "רווקים" ראינו מיסוד זה כמלכודת, עליה סיפרנו בדיחות על "נפילה בפח". למראה הבחור שנשא את מזוודת הורי חברתו לאוטובוס, הגבנו אפילו בשמץ גיחוך, שנבע מחוסר בטחון אצלנו.. אך לעומת זאת אינני יודע אם במתכוון או במקרה, שהינו ליד האוהל הסגור שלהם, בו הרקיעה כנראה ההתעלסות, כי לפתע שמענו את הבחור הנרגש: "עכשיו עכשיו, ישר..." מימרה שזכתה מדי פעם לאיזכור ההזיות הטבעיות בין הרווקים, שכמובן ... קינאו.

השקפתי על רבוי נסיונות מיניים לפני התקשרות הזוגית, לא היתה כמובן מקובלת בהכשרה, ודאי לא בין הבנות. אני מצאתי לעצמי סימוכין בסיפורים על מנהיגים מהתנועה הנוקטים בדרך כזו של "אכול ושתה..." סיפורים שעברו מפה לאוזן ולא הוכחו מעולם... אך לי הם היו תירוץ טוב.

במציאות זו, לא שפר חלקי ביחסים עם בנות. אינני בטוח בסיבה, אך יתכן מאד שזה נבע גם בשל הסתייגותי מ"קשרי אהבה, לפני שצוברים נסיון". משך זמן מה ניסיתי להגיע להבנה והסכמה בדרכי, על "בלוי" עם בלהה מטוס שגרה באוהל שלי. אך זה הסתיים בשיחה, בה ניתחנו את המצב והגענו למסקנה שאין מצדי אהבה של ממש ואם מדובר על "בילוי" הרי שהיא יכולה "לבלות" בכפר הולדתה, עם חבר שיש לה שם האוהב אותה. לו היא נישאה לאחר מכן ויחד חיו באושר כל חייהם.

מכל מקרי יצירת הזוגות, זכור לי אחד שאכן החל הכל "לפי הספר" כפי שצפינו מחברי "הנוער העובד". היו אלה ציפורה גלינברג ואלישע גליקשטיין-עוגן. שניהם בני קרית חיים, בה החלו כחברים לאהבה לבבית -רוחנית ממושכת, שרק בהדרגה התפתחה לאהבת גבר ואישה. בימי נען היו כבר קשורים שנים מספר. כך רצה המקרה שאני וראובן אסא חילקנו עם ציפה (ציפורה) אוהל אחד. הכל ידעו שאלישע ראש המזכירות הוא חבר שלה. אך איש לא העלה בדעתו שיש להפריש להם חדר נפרד, כי העיקרון הקיבוצי גרס קבלת חדר נפרד רק עם ההכרזה על הקמת משפחה. כך יצא שמאוחר בערב, כששכבנו כבר לישון, היה אלישע בא בתום, לשבת ליד ציפה על מיטתה. ראיתי בביקור כזה, צורך טבעי מובן מאליו. חבר יושב ליד חברתו (שניהם בני 19) כדי לומר לה "לילה טוב". בתומי, הייתי בטוח שזהו תוכן פגישותיהם. במיוחד נהג אלישע לבקר אצלה לאחר האסיפה הכללית במוצאי שבת יום המנוחה. מכיוון שהיה יו"ר האסיפה ואני הייתי מן המשתתפים הפעילים, נהג אלישע בעת הביקורים לשאול אותי מדי פעם לדעתי על סעיף כלשהו שעמד על סדר היום. אני קיבלתי זאת ברצינות והייתי משיב, אך לשיח לא היה המשך. רק כעבור 15-10 דקות היה אלישע עוד פעם מעלה שאלה עליה עניתי והנושא לא מוצה. זה קרה כך 4-3 פעמים בכל ביקור ובהתלהבותי הרעיונית החניפה לי העובדה שהמזכיר משתף אותי בנושאים העומדים ברומה של ההכשרה. עד שנרדמתי.

היה ידוע שאני ישן כמו בר מינן, אינני מתעורר וקשה להעיר אותי. פעם אחת העירו אותי אך לא מספיק חזק. התפשטתי ואחר כך מצאו אותי חצי עירום במיטה כי נרדמתי שנית. אלישע הכיר את תכונתי זו, וידע שאם נרדמתי אז נרדמתי. אך פעם אחת לאחר ש"שוחחנו" כרגיל ונרדמתי חוויתי כאב שיניים והתעוררתי כעבור רבע שעה, ואז ראיתי להפתעתי הבתולית, שבחושך היא הרימה את השמיכה והוא נכנס ... כך קרה שבנסיבות עירוב המינים השוויוני במגורים, הייתי עד לחוויות הרגש הכמוסות של חבר עם חברתו, חברי לדרך. כאמור זו היתה אהבה "טהורה" "לפי הספר". ואכן הם נישאו עם בואם לקיבוץ החותרים וחיו באושר עד למות ציפה כעבור כ-50 שנה.

רעיון אחר שהיה אחד מאושיות קיומנו, היה השוויון. שוויון ברכוש, בנכסים ואפילו בבילויים. ברכוש הקפדנו על כך שלא יהיה למישהו חפצים רבים יותר מאשר לחבריו. לכולם היה מספר זהה של בגדי עבודה, גם לעובדים בעבודות בהם הבגד  נקרע. שמירת השוויון במספר בגדי העבודה התאפשרה בעזרת הטלאים המרובעים בהם הטליאו קרע על קרע. בלאי הלבוש וההנעלה היה גדול, הפלמ"ח השלים פריטים אלה רק בקושי רב, בהעדר תקציב. ההכשרה חשבה על כן, שעליה גם לחשוב על צבירת מלאי משלה, לאחר ההכשרה ולקראת ההתיישבות. כאן ניתנה לנו לפתע הזדמנות לפתור חלקית בעייה זו. נען היתה בסיס "רכש" של "ההגנה". על הרכש באזור זה היה ממונה לייזר כהן. שסיכם עם מזכירות "חרמש" שחבריה יבצעו בשעות הפנאי את "הרכש" וההכשרה תתוגמל על כך. היתה זו "עבודת לילה" של בחורינו בעלי הכושר. אותי לא לקחו לכך, סברו (כנראה בצדק) שאינני מתאים. הם יצאו בלילות, התגנבו למחנות האספקה הצבאיים הבריטיים וסחבו משם נשק, ביגוד, אוהלים ועוד. את האוהלים הביאו למתפרה שהוקמה בנען (יתכן שהיתה של ה"הגנה") מבד האוהלים הרבועים הבריטים שפרמו תפרו אוהלים עגולים לפלמ"ח ול"הגנה". זאת עשו, לצרכים האמיתיים של וגם כדי שהשלטונות לא יכירו את מוצא האוהל.  בתמורה ל"עבודה" לילית זו, הפריש לייזר שמיכות, נעלים, ועוד ציוד, כתגמול להכשרת "חרמש" על חלקם של חבריה ברכישת הציוד. לאחסנת הציוד בנו מסגרינו מברזל זווית ארגז באורך 3 מ' עם קירות מפח גלי. כאן צברנו בדרך זו שמיכות, נעליים ובגדים כדי שלקראת ההתישבות, נהיה מצויידים היטב.

בינתיים היה לכל אחד מאיתנו מספר זהה של מצעים, מכנסים וחולצות לשעות אחר העבודה וכו'. מכיוון שהכל גם נתפר במתפרת הקיבוץ, היתה גם אחידות בבד ובדגם הבגד, עד כדי כך שלא נותר כל מקום לגחמה אישית. הבחורים הצליחו להעניק ללבושם טעם אישי בעזרת חגורת עור שהביאו עוד מהבית; בעזרת כובע; בהפשלה שונה של השרוולים או בלבישת הסוודר מתחת לחולצה, כמנהגו של דוד קליין המ"כ. הבנות הצליחו ליצור חזות אישית גם "בתלבושת אחידה" זו על ידי מטפחת ראש או צוואר, ריקמה אישית על חולצותיהן. הריקמה הפכה גם אופנה של הבחורים, להם רקמו חברותיהם פסי ריקמה לאורך צווארון החולצה הרוסית, להדגשת ייחודם האישי.

בתוך האוהל לא זכור לי שקיבלנו ציוד נוסף על המיטות ופנס השדה התלוי על התורן.

אך מסתבר שטבע האדם, האנוכי אם תרצו, חגג. תוך זמן קצר למדנו זה מזה שיש מקום להציב "בוקסה"  (תיבת עץ) של הדרים, בעמידה ליד כל מיטה, להנחת "ציוד אישי" שצץ מיד למרות חומרת השוויון שאימצנו. מדובר היה בחולצת השבת, בכלי הרחצה, מכתבים, עפרון, וגו'. אך שוב מטבע האדם, החל מרוץ סמוי על יפי הארונית, שנקבע על פי טוב טעמו של הוילון בחזית ה"ארונית". די מהר הופיע פה ושם בארוניות ספר שירים שקיבל חבר כלשהו כ"מזכרת", שעון מעורר "פרטי", כלי נגינה וכו'. היום זה נראה טבעי ומובן מאליו. אבל אז היתה תחילה התנגדות לוילון הראשון, לספר הראשון. אך בכל שלב כשהשלמנו עם החזקת הציוד האישי שהיתה אנושית, עד לשלב הבא שעלה מדרגה בדרך הטבעית לפרטיות אותה חלמנו לבטל בשם ה"יחד" השיתופי. דברים שהתגברו עוד יותר עם המעבר לקיבוץ לאחר הפלמח. תהליך עקשני חד כיווני שהוליך בהדרגה כתום 60 שנה, לנקודת ההתחלה, לפרטיות מוחלטת בשכר וברכוש, לשיבה לשיטה הרכושנית אותה נטשנו בבית הורינו כשעזבנו כדי להקים חברה קיבוצית.   

 היציאה להכשרה, היתה ויתור גדול על חיים "נורמליים" בעיר, לעתים ויתור על מקצוע ובכל המקרים, חיים של צנע קיצוני ומחסור מכביד ביותר. הדבר היה קשה בהרבה יותר לבנות, בגלל צרכיהן המיוחדים כאמהות בעתיד. לכן היה תמיד כאמור, רק מיעוט של בנות בהכשרה. הקבוצה עשתה מאמצים לצרף בנות באופן אישי.

היתה בחורה בשם עליזקה, שביקרה פעמים מספר בקבוצתנו בנען. אנו קיבלנו אותה בכבוד והשתדלנו מאד להנעים לה את השהות, כדי לעזור לה להיקלט ולהגדיל בכך את מספר חברי הקבוצה. עליזקה התרשמה מאד לטובה. היא נהגה לכתוב מכתבים לקבוצת "חרמש", שדנו בענייני הקבוצה הכלליים, אך נמענו לחברים שונים אישית. כי מדרך הטבע חשבה על העתיד וחתרה ליצור קשר עם אחד מבחורינו. יתכן שגם אני הייתי מהמועמדים לכך, כי כמה ממכתביה הקסומים בכתב ידה הכובש על נייר תכלת, עם חתימתה  "עליזקה" נשלחו על שמי. מתוך הזדהות עם עקרונותינו המוצהרים התנהגה עליזקה בחופשיות בחברה וקשרה קשר שיחה עם כל אחד ואחד. אך התנהגות "נועזת" זו בנוסף למכתביה לקבוצה, שנמענו לחברים מספר, היו לשיחת הכול. בנסיבות אלה שכחו בחורינו את השקפותיהם השכלתניות המתקדמות, ולבם עורר את דמיונם ל"עבוד שעות נוספות". כך לפחות כלפי חוץ, החלו ליחס לה זילות ביחסי "הוא והיא" שלא היתה לה כנראה, כל אחיזה במציאות. בלט במיוחד יוסי מרושק הגבר הנאה והחתיך המבוקש הפנוי, שהיה מדקלם ליוסי בוהאהא הגדרה לשונית זו:

"עליזקה  השורש  עי"ן, למ"ד, יו"ד ובאמצע      ז י"ן       ובסוף  קו"ף ה"א.

חדשים מספר של קשר מכתבים-ביקורים, לא יצרו כל קשר אישי ועליזקה נעלמה מנוף "חרמש". נותרו רק המכתבים. קליטת בנות הצליחה בדרך כלל, אם נקלטו בעבודה ובחברה, ובעיקר אם גם מצאו, בן זוג בהכשרה. להקמת משפחה. אך למרות השוויון, בניגוד לבנים, היה זה נדיר שבחורה תביא להכשרה חבר מהחוץ .

לבחורים לעומתן הבחורות היתה לפי המוסכמות החברתיות גם אז האפשרות להינשא בגיל מאוחר יותר והיה להם זמן להתמקד ב"חלוציות לשמה" ללא גילוי "קוצר רוח" באשר למימוש הזוגיות.

זכורה לי בחורה קצרת קומה עד מאד, שבאה אלינו אישית מאחד מסניפי הנוער העובד בארץ. קומתה היתה מקור לבדיחות, שבוודאי לא עזרו לה למצוא את מקומה בקבוצה ועזבה לפתע כשם שהצטרפה לפתע.

לבחורינו היה בינתיים זמן והזדמנות להפגין גבריות גם בשירים מדהימים של "סתם", כי היו אלה מילים סתומות ולעתים רק הברות חסרות משמעות. שיר אחד ששרנו בתחושת עוצמה של מביני דבר, היה:

ג'ינגלה ג'ינגלה ג'אי.

אליהו הכהן גילה לימים שזה שיר ארמני "אינגלה אינגלה", שזכה לתמליל עברי הידוע עד היום כ"שיר הפינג'אן"   

לצדו היה שיר אחר שמילותיו הבלתי מובנות נשארו לי סתומות עד היום. השיר נשמע כך:

מֶריזָגהדֶדֶהֶרִיאִידוּן (2)

מין נָא הָוָואִי דוחִינֶם, יוחינֶם.

יוחֶן בָּאבֶּה צֶ'כֶה טֶרֶה יו (2)

אוּם צָ'ה וָא נָא לִימָה גֶהֶנֶם

יוחֶן בָּבֶּה צֶ'כֶה טֶרֶה

אוּניס ווּניס גוּנינֶה

יוכן באבה צ'כה טרה יו (2)

"הסולן" בשיר זה היה יוסי מרושק הגבר הנאה. שיצר הילת מסתורין כשביצע את השיר, תוך הדגשה החלטית של המילה "דדהרידון" בקול הנמוך ביותר שיכול היה להפיק. על כך היינו כולנו עונים לו: "דדהרידון" בנסיון לחקות את כוח המצ'ו הבא לביטוי בחוויה זו, כשאנו הבחורים צוברים נקודות זכות אצל הבנות ש"קלטו" כי יש להתפעל מכך.... 

במציאות זו היתה כל פגישה עם נציגי מרכז הנוער העובד ומזכירות הקיבוץ המאוחד, מלווה בדרישה מפורשת לצירוף  חברים נוספים לקבוצתנו. זו היתה האמת הרעיונית "לגדול עוד ועוד..." אך זכור לי שלבסוף צצה סיבת הדחיפות של פנייה זו בדברי יוסקה שרוני, שהדגיש בכמה פגישות רצופות כי: "קבוצת חרמש" זקוקה להשלמה של   ב נ ו ת..."   כידוע היו אז "מאגרי" בנות להכשרה ולהתיישבות ב"חוות הלימוד" ומשקי הפועלות בארץ, עיינות, נהלל, ועוד. כל הכשרה שלחה את המרשימים שבגבריה, לנסות להשפיע על קבוצת הבוגרות של אותה חוות לימוד להצטרף אליה. זה היה מצליח במיוחד כאשר אחד "הנציגים" קשר קשרי אהבה עם אחת הבנות. אכן כך קרה ליוסקה שרוני, שלהלכה דיבר על צורך כולל של הקבוצה בבנות, ולמעשה היה גם כצורך אישי, שמצא את פתרונו, עם תחילת המגעים של גברינו עם בנות חוות הלימוד בנהלל, שם התאהב ברותי גבעול איתה הקים משפחה אוהבת למשך 40 שנה עד שרותי נפטרה. אין כל ספק שקשר זה עזר להצטרפות קבוצת הבנות הנהלליות ל"חרמש". כשאומרים "קבוצות", אין להתרשם שהקבוצה באמת גדלה יש לזכור שמדובר ב"קבוצה" בת 10 בנות לכל היותר, שהשלימו הכשרה חקלאית בחוות הלימוד. חלקן מסיבות שונות פנו לדרך אחרת. בין השאר בלטה דינה עם האקורדיון, שהיתה "מסמר" הפגישות המשותפות, בהן התלווינו לנגינתה בשירי אותם הימים. אך זכור לי במיוחד שירה הצ'כי שלמדנו ממנה ושרנו יחד איתה, בלי שהבנו אז את המלים.

צֶ'רוֶוני שָטֶצְ'קוּ     -    מטפחת אדומה

קוֹלֵם סֵה טוֹג' (3)   -     סובי סביב  

יינגווים שטצ'קו

קולם סה טוג' (3)           לה, ללה ללה

אהבנו מאד את השיר, עד כי בשיחות שלא בפניה כינינו אותה "דינה קולם סה טוג'". אך כאמור היא אחת מאלה שצפינו כי כבוגרת חוות הלימוד, היא תהיה בינינו. אך בנסיבות שמניתי, היא דווקא לא הצטרפה ועם המטען הציוני החלוצי מנהלל, נדמה לי שאף ירדה לחו"ל. כך שמכל הפסטיבל הגדול של "האיחוד" עם בנות החוה בנהלל. באו בסך הכל 6-5 חברות, מהן נותרו כמובן מאליו כבר לאחר שנת פלמ"ח זו שלוש או ארבע.. 

 

ה. חיי רוח והווי בהכשרה

 

נסינו לקיים חיי רוח של ההכשרה גם במסגרת הצבאית, בנוסף לכל הבעיות החברתיות. כמובן הוצאנו עלון. "יומן חרמש" הופיע אחת לחדשיים שלושה כ-4 פעמים באותה שנה בפלמ"ח. הוא הודפס בסטנסיל עם דף שער בצבע תכלת ורישומים לעיטור שנעשו בחרט, והיו על כן גסים מאד. גיליונותיו נשתמרו עד היום.ה"יומן" הגיש בקביעות דיווחים על הכניסה לעבודה והיחסים עם נען. כן סקר את הקליטה וגידול הקבוצה. גידול שהיה תמיד על סדר היום (של כל קבוצות ההכשרה מאז ומעולם) אף כי בסופו של דבר לא עברה אף הכשרה את המספר של 40 עד 50 חבר לכל היותר. כן דנו ב"יומן" בבעיות החברה, העבודה והעליה להתישבות, כמובן שלא היה דיווח על הבעיות כמחלקה בפלמ"ח, שכן זה היה מחתרתי ואסור בפרסום. החשאיות היתה חמורה במיוחד.

לצד כל אלה היתה גם התבטאות בנושאים רגשיים ורעיוניים. הדברים נכתבו כפרוזה ופה ושם גם בשיר, כמקובל בגיל זה..."משוררים" אלה נעלמו כ"בוסר קקיוני" להוציא אפרים וונדר-פלאי שבלט ביניהם ולכן נביא פה בית אחד משיריו:

...כי טבע הוא דו-פרצוף,

באחת יעמד בשנית יהלך

ופתע יסוג ופתע יחל רוץ

ערבולת של זעם חרון ורך

ואפרים אכן נותר בתחום היצירה, אך דוקא כ...פסל, שהקים גן פסלים בבית שמש.

מכיוון שלקבוצה היו חברים לא מעטים מחוצה לה, בלימודים, בגיוסים שונים לצד כל מיני מועמדים שבחנו את האפשרות להצטרף, נוצר צורך בדיווח שוטף יותר על הנעשה. כך הגענו לפרסום "איגרת לחבר" על דף סטנסיל אחד שעמרם מילנר-נבו כתב בטוב טעם וחן שובבי, מדי חודש בחודשו. "איגרות" אלה נשלחו לחברינו ומקורבינו שמחוץ לנען ועזרו לנו לשמור על קשר עם "פזורת" חברי הקבוצה ומועמדיה. .

כן קיימנו "פעולה תרבותית" במסגרת ההכשרה, שהיתה ברוח "ליל ששי" בלילות השבת בסניפי הנוער העובד מהם הגיעו רוב חברינו. הדגש היה על החגים הפועליים: חג ההסתדרות בחנוכה, יום וינה, יום תל חי, אחד במאי במקביל לחגים הציוניים: חג האסיף, חג האורים בחנוכה, ט"ו בשבט. במיוחד בלטו המסיבות שערכנו בשבתות בהן היה כינוס כללי של חברי "חרמש" ואוהדיה כשנוצר "קהל מאזינים" גדול. הכינוסים היו אמורים להיות מפגן כוח וקסם שהיו אמורים לשכנע את המהססים לחבור אלינו. ואכן זכינו להצטרפות חברים ומספרנו יחד עם אלה שהיו מחוץ לפלמ"ח נע סביב 50 חברים. הכינוסים היו מסתיימים עם קפה סביב המדורה ושירה לתוך הלילה. כשאני זוכר במיוחד את שני השירים הייחודיים של "חרמש" שירים "כמובן" רוסיים במקורם, שהבאנו עוד מההכשרה בעין גב. היה זה משה קירשנר שסחף אותנו לתוך השירה בליווי המנדולינה שלו. בשיר האחד "שיר הצועניה", היה משה "פורץ" לפתע פותח לשיר בקול רם מעין "קריאה" לכולנו להצטרף אליו באלה המלים:

היום אין פטור אני מדאגות, ואין מנוח בלילות

         הי סטפן נגן (דוואי) גיטר- וּ (גיטרה)  ונצאה במחולות

         צוענים צועניות נשמח ונגילה

         נצא יחד במחולות, נשמח ונגילה.

         היה היתה צועניה בגיל השושנים,

         הי, הי, הי, הָאי לוּלי לולי האי לוּלי לולי הי!!!

בהזדהות עם רוסיה, היינו שרים לסירוגין "דוואי" או "נגן" ונטינו לקרוא "גיטרוּ" בהשפעת ההיגוי הרוסי. 

כהמשך לשיר סוער זה היה משה מביא שיר רוסי עצוב יותר, שהיה מוכר למדי בארץ:                                         

                                                                                     "תהבהב לה האש בכירה                                                            התלכדו האודים כדמעות

מפוחית תנגן לי שיר סתו

על בת צחוק ועינים יפות

לי שיחים לחשו אהדתך

בשדות מוסקבה השלג מלבין

מה ...... שכחתי

והמות    שכחתי 

את פולחן הקפה ניהל מנחם מכפר ויתקין, אם אינני טועה. היה לו פינג'אן, כוסיות ושאר הציוד הדרוש. לאחר המסיבה כשהתכנסנו לשיר במעגל, היה הוא מצרף זה לזה את חתיכות העץ, ומדליק את המדורה. לשם כך לא ישב במעגל כי אם בפנים קרוב יותר למדורה. הוא טיפל באש ובפינג'אן בחרדת קודש של קיום פולחן, של צפייה לרגע הרתיחה, כדי להסיר ולהחזיר את הפינג'אן לאש שבע פעמים, בהתאם לפולקלור שהיה למעשה "הלכה". שאין לסטות ממנה. אינני זוכר איזה שירים עממיים שרנו בנען, אך בלט חלקם של שירי דוד זהבי. המושרים כיום בפי כל. מהם זכור לי בעל פה "שיר נען" של דוד ששרנו רבות, אף כי למרבה הפלא, לא נפוץ בארץ.

"את עולה משעולֵך נעלָה חכלילית,

טלוּלה מטללים כלילית,

ואולי בגללך אהֵבוּני רֵעַי,

שהיית לי כָּלה לתמיד.

רוח קיץ מן הגורן לך אביא,

ובלילה על הגורן נָאביב.

שיר אשיר לך, שיר העלם שאהב,

שהביא לך מן התלם את ידיו

שתי ידיים ..... בכנען,

שחרשו בין רחובות ונען.

השירה בצוותא היתה לנו החילוניים כתפילה כבר אז. אך זכור לי שלצד השירים שעלו ממעמקי הנשמה וחדרו לעמקי הלבבות, היו גם שירי פורקן שהשמיעו יחידים או שרו בקבוצות, כאתנחתא בשירי הנשמה. כך היה השיר המגחך, שיוסקה שרוני אהב להשמיע בהדגשת הפ"א הרפה שבמילת המפתח ”יתפקע" בשיר וככה זה נשמע:

עַמָּא יש לו תַבלול על העין

עמא לי זה לגמרי לא איכפת

אני יושבת עמו על הסלע-ע-ע-ים

העיקר  ש ה ה ו א   יתפקע (פ"א לא דגושה).

בנימין מורי שהגיע להכשרה מאוחר יותר, הכניס להווי שני שירים שהיה שר לנו ואנו התפקענו מהנאה. השיר הראשון היה שיר גרמני על בנות שבגיל  18-17  הן...יפות:

"לורֶה לורה לורה!  לורה, לורה, לורה!

שֵיין זינְד דִי מֵיידְשֶן פוֹן  זִיבְּצֶן אַכְצֶן יאר.        -  יפות בנות  19-17 שנים.

לורה לורה לורה שיין זינד די מיידשן אִיבֶּרָאל. לורה לורה לורה! יפות הבנות בכל מקום

אוּנְד ווָאן קוֹמְט די פְרִילִינג אִין דָס יָאר           -    וכשבא האביב מדי שנה

אונד קוֹמט די  לורֶה נוֹך אָיין מָאל                 -     ולורה באה שוב

אָדיֶיה, אדייה, אדייה,                                -     שלום, שלום, שלום...

שיר על יפי בנות, בגרמנית בהיגוי ייקי מפי בחור ממוצא תימני היה צירוף משעשע ומהנה, שאחריו המשיך בשיר על הייקים של קיבוץ כפר סאלד:

"כפה סולט יהיה קפוץ גדול מחר   (כפה=כפר - ר' בסוף מילה ייקים לא ביטאו)

חפֵרות רבים לאין מספּר           (חפרות=חברות כי האות V בגרמנית מבוטאת F)

כי מפני שפָּאנוּ לקליל         (פאנו=באנו; קפוץ=קבוץ – חילופין שלבי"ת לקו"ף)

הִשתנתה פּנֵי הקַפּוּץ כליל         (קפוץ = קיבוץ)

כי מפני שפאנו לקליל,                      (לקליל= לגליל)

אל החולה נעפיל 

אך שיר זה היה רק הקדמה לשיר ה"ארוטי" הבא שנשמע כך מפי הייקים, בפי מורי:

בַּחוּץ לָאֶרץ בְּעיר ב-לינה היה גננת יפֵה        (ב-לינה=ברלין (רי"ש בסוף ההברה)

וּבן זוגה, שטודנט צעיאֶה אהב אותה הרבה (שטודנט=סטודנט, S בראש מילה הוגים SH )  

נורא!!

ואחרי שנה, קיבלו ילד יפָה                          (שיבושי זכר ונקבה אופיינים)

אך זואוּ !!

ואחרי שתֵי שנה קיבלו עוד ילד יפָה

אך זואוּ !!. 

שירו השלישי של בנימין מורי השחום היה ברוסית אותו שר בהגוי רוסי מרשים:

אָמִי נייָא רבוטוי              -   "אנחנו לעבודה

ניֶה פוֹידיוֹם (2)                -   לא נלך (2)

אָ נָצָ'אלְניק נַזרוּ גָאיֵיט.    -   מנהל העבודה צועק עלינו

נָא רַבּוטוּי ווִיגוֹנייָאיֵֵיט.    -   לכו לעבודה

אמי נייא רבוטוי               -   "אנחנו לעבודה

ניה פוידיום. (2)                -   לא נלך (2)

שיר זה לא  רק תרם להווי העליז, אך נהנינו גם מהמסר שלו בדבר התנגדות לשיטה בה רדו בפועלים בברית המועצות. שיר אחר לתגבור מצב הרוח העליז, היה משולב בתערובת תנועות מזרחיות ואפריקאיות ונקרא "לא קונגא". הבנות הסתדרו בשורה עורפית לרוב מאחורי מסיה, מחזיקות זו בזו ושרו:

"אי אי אי אי קונגא"           3-2  פעמים ואז החלו לאנטז בישבניהן ולשיר:

"שם בארץ לימפופו

בין עצי בננה

שם יושב הכושי אוקו

ואישתו הכושיאנה 

הפוגות משמימות בעת "הפעילות התרבותית" רבת התקוות-היומרות שלנו, התמלאו לעתים בדו-שיח קבוע בין משה קירשנר ליוסקה שרוני שני בני רמת השרון בקבוצה על "מדאם קורצשלוס" (קצר חשמלי בגרמנית) אותו הגו "מדאם קוּרטשלוּס", שתוארה תמיד עם מזודה קטנה, "צ'ימדאן" בשפות אירופה. גברת מגונדרת כניגוד גמור לבנות-הנשים שבסביבתנו. אך כל נסיונותינו להביא את השנים לביצוע מערכון במלואו עלו בתוהו. אכן סביר שלא היה כלל מערכון והם נאחזו בשלש המלים כדי לעודד ביקורת (על גינדור) ולשעשע. הדמויות נשארו מסתוריות באשר ל"תוכן" שלהן, כי באשר ל"צורה" השניים "נשברו" ונדמה לי שזה היה בפורים האחרון, כשהתחפשו ל"מדאם קורטשלוס עם הצ'ימדאן", עם גרבי המשי ושאר אבזרי הנשיות שנדרשו.... 

חוויה רוחנית אחרת, אף גדולה יותר כנראה, היה יום הלימודים החודשי, אותו השלימו גם בחוגים בערבים. יום לימודים זה ניתן לנו כחלק מעיצוב הכרתנו הרעיונית, ואם תרצו "שטיפת מוח" רעיונית בתירוץ של "לימוד מדעי". כך היו הרצאותיו הרהוטות של איש הרוח הסוציאליסטי יוסקה רבינוביץ בנבכי הקומוניזם והמרקסיזם. סידרת הרצאותיו "איך היה המטריאליזם מאוטופיה למדע" נועדה לתת לנו תחושה שאנחנו לומדים מדע מדוייק, אף כי שם הסידרה  מעיד על אופייה. אך יוסקה הגיש אותה בצורה כה רהוטה ונאה, שאני השתכנעתי בכל מעמקי לבי באמינותה המדעית. עוד שנים רבות אחר כך, סברתי שיש למטריאליזם תשובה הולמת מדעית לכל בעיות העולם. תשובה שהתגלתה כנהדרת בניתוח העבר ורק במקרים מאד נדירים קלעה בתצפית לעתיד...

סידרה אחרת של  הרצאות, על "תנועת הפועלים הארץ ישראלית", הגיש משה ברסלבסקי שחקר אותה ופירסם את סיכומיו בכמה ספרים בנושא, שתוכנן עוצב כמו ספרי הגמרא, בשיטת "מקרא" במרכז וה"פירוש" מסביבו ..  

קשה להאמין כיצד התיחסתי ברצינות לדקויות אלה של התפתחות "התנועה" וכפי שקראנו לה "תנועת העבודה", שאיש כיום אינו יודע להגדיר מהי מהותה ומהו מקומה. משה ויוסקה עסקו ב"מלאכת הוראה" זו שהיתה גם להם  תבלין רוחני חיוני בתוך העבודה המשקית שלהם. אצלנו היא אמורה היתה להעמיק את הנאמנות הרעיונית והם כחברי התנועה בצעו את תפקידם גם כמילוי מצווה, שהשיגה את יעדיה במקרים רבים. ההזדהות המילולית עם הרעיון חגגה, כדברי ראובן אסא: "...תנועתנו לא קיבלה לוחות חרותים ומקודשים מסיני ולא היתה לנו תורה כתובה מלמעלה, כי אם בעצם חיינו, בכאבנו ובדמנו חצבנוה..." בין אם אלה דבריו, או דברי מנהיג ששמע, רואים את עוצמת "החינוך" שוטף המוח שמטרתו היתה להפוך אותנו לחברי קיבוץ. עובדה שחלק ניכר מאיתנו נשאר בקיבוץ... חנה גרוס-קרלינר, מאלה שהפנימו את המסר של מדריכינו, וחיה שנים רבות בקיבוץ החותרים, אמרה וכתבה: "אדם שעוזב את הקבוצה, הרי שזו נסיגה בחייו..."

אך יתכן שגם המרצים לא כל כך השלימו עם בלבדיות עיסוק זה, שכן לצד ההרצאות ה"מעמיקות את ההכרה התנועתית" הגישו בהתלהבות "פרפראות" נוספות שלא שייכות ל"ענין", אך הרנינו במקצת את חומרת מעשה הלימוד ההילכתי של תורת הציונות הסוציאליטית המרכסיסטית....

משה ברסלבסקי הכניס אותנו ביוזמתו לעובי הקורה של המקורות הקמאיים של הלשון העברית. אני זוכר איך גילה לנו שכל המושגים העבריים על אוכל קשורים במלחמה וציד: ציד- צידה; לחם – מלחמה; אוכל – מאכלת; מטבח- טבח; סכין-סכנה; בשר-בשורה (על ציד שצלח); שבר-משבר, שלא שכנע ואז "שלף" את "שיבריה" בערבית.... טבילה ראשונה שלי בים הלשון בין שורשיה, שהפכה אצלי לתחביב עד היום.

יוסקה רבינוביץ מצדו, כבש את ליבנו דווקא כאשר עשה הפוגה בבעיות "המטריאליזם" כדי להוציא לנו אלבום של הפסל רודן, כשפריז היתה תחת כיבוש נאצי, והיתה בימי המלחמה כעיר שמעבר לאופק. אך יוסקה הצליח בצורה כה כובשת להכניס אותנו לדקויות האמנותיות בפיסול של רודן, שהפך עבורי ועוד רבים אחרים כ"דגימה" של אמנות אירופה. כך מבלי דעת, נדמה לי, "הוכיח" העיון המדעי באמנות רודן, שהעיסוק ב"מטריאליזם" אינו סתם שטיפת מוח רעיונית, כי אם חלק מלימוד מדעי התרבות המערבית בכללותה. זה הושג אף כי אינני זוכר שהגענו לציירים רבים מעבר לרודן. בכך הפך רודן עבור כולנו לציון דרך, בפגישה עם האמנות. אף שחווינו אחר כך חוויות אמנותיות בארץ ובחו"ל אני חושב שאצל מאזיני הרצאותיו של יוסקה רבינוביץ, נותר אוגוסט רודן במקומו הבכיר הראשוני, שהיה כנראה גדול בהרבה מערכו האמיתי.

לימי הלימודים גוייס גם שמריה גוטמן שהתפנה ליום מהפלחה ובא להרצות לנו על היסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בכישרונו ובנועם קולו וחיוכו חיבב עלינו את ידע הארץ והשפיע לפחות עלי לראות בתחום זה את התחביב העיקרי של חיי, כפי שאכן היה.

כן השתתף החשמלאי המלחין דוד זהבי, עימו ישבנו במועדון כשהוא ליד הפסנתר מקיש באצבעותיו המיובלות מעבודת כפיים את נעימותיו המרנינות, כליווי לשירתנו. כך לימד אותנו משיריו, כי זו היתה למעשה הדרך היחידה להפצתם. כך למדנו מפיו את: "שועלים קטנים"; "ימין ושמאל"; "שתלתם הבונים” ועוד רבים משיריו הידועים כיום כבר לכל, להוציא שיר אחד הזכור לי היטב היטב ולא נקלט בארץ.

לפרי הגפן שירו שיר

לאשכול הריעו בזמר

בלהט חמה של ימות הקציר

....        עד אין גמר

העירונו בשיר לכרמים הנמים

מזמרות מזמרות בתרמיל הבאנו.

שועלים קטנים מחבלי כרמים

הישמרו הישמרו מנוטרי כרמנו

את חג הפסח באותה שנה חגגנו במשק. לראשונה חוויתי "סדר פסח" מחוץ לבית. במסגרת ליל הסדר ציבורי של קיבוץ נען, בו השתתפו למעלה מ-1000 איש. חווינו "הגדה של פסח" מקומית, שעיצב אריה פק העורך הגראפי של העלון שעבד גם כממונה על הפרסום, לוח המודעות והקישוט. היתה זו הגדה חילונית, ששמה למטרה להדגיש את הטבע והחקלאות כרקע ורכיב של החג, לצד ציון המסורות ההיסטוריות של יציאת מצריים, כשהפכנו לעם. אך כמובן שמתוך שכנוע פנימי מטריאליסטי אישי, הדגישו יוצרי ההגדה את האדם יצירתו, מעשיו, והתעלמו כליל מאלוהים, שהוא לפי המסורת אבי כל ההתרחשויות... משה רבנו שנעלם מההגדה של פסח המסורתית, הוחזר בהגדת נען, כמנהיג שבראשותו נוצרה האומה, אף כי נמנעו מאיזכור המעמד הדתי של קבלת התורה בהר סיני. אך זה היה חג מרשים שנכנס אל הלב. בו באו לכלל ביטוי הכוחות היוצרים בנען חיים קיוה ועוד בציור ועיטור האולם וההגדה, דוד זהבי ויהודה קיפר - אורן בשירה. במיוחד שב"סדר" בשנת היותנו ביצעה חיה'לה סוקלסקי הכובשת גם בקולה את השמעת הבכורה של השיר הידוע של ש. שלום בלחנו של יהודה אורן.

"בוא ואשק לך בני האדם"

היו אלה ימי השיא ל"סדר הפסח" החילוני, שצעד צעד שב למסורת והשיל מעליו את סממני לוח השנה החקלאי. ובהדרגה "חזר בתשובה" לסדר הפסח המסורתי. כך נעלם אותו ייחוד יהודי, חדשני של הפסח הקיבוצי.  השתתפנו בהרצאות בחדר האוכל של נען, שהיו רכיב די קבוע בהתכנסויות של לילות השבת. לעתים זכינו לסקירה מדינית של ישראל גלילי חבר הקיבוץ מראשי "ההגנה" ששיתף אותנו בפרטים רבים על הנעשה מאחורי הקלעים של פעילות ההנהגה הציונית, ונתן לנו הרגשה שאנו מאנשי סודם של מנהיגי האומה.

אינני זוכר פרטים על פעילות תרבותית מוזיקלית, שכנראה היתה אך בשל נטיותי האישיות לא נחקקה בזכרוני. רק פעילות מוזיקלית אחת בלתי רשמית אחת מרגשת אותי עד היום. ישיבה על הדשא, כשאילקה התארח אישית במשפחת משה מוסנזון, והרטיט את נשמותינו בקולו העמוק מאז זכורים לי צלילי השיר:

היה היתה לי אישה אשת חיל ברחה היא ממני בדמי הליל. לקחה עמה את בני הקטן....הרושם היה כה עז שלא נמוג גם כאשר אמרו עליו בצמד אילקה ואביבה, שבפן המוזיקלי היא המשמעותית...אך לי הוא נותר כאגדה

כשלושים שנה אחרי זה, הזמנתי אותו כרכז תרבות להופיע בגבת, בכמיהה להתרפק שוב על אותם צלילים. הוא התארח בדירתי, הציג לפנינו את כל קשת החלילים מעשה ידיו בהם הוא יחלל, וצפיתי לרגע שיעלה על הבמה.

אך אז קרה אסון ושעה לפני תחילה המופע, נפטר אחד מחברינו ואמרתי לו בצער שגבת בשום פנים ואופן איננה ערוכה לקיים ערב שירה ביום שנפטר חבר. נתתי לו את שכרו, אך גם הוא שב מאוכזב הביתה. 

במרוצת השנים שכחתי איזה מרצים והרצאות היו בקיבוץ. אך הרצאה אחת אינני יכול לשכוח עד עצם היום הזה. זה היה יעקב זרובבל ממנהיגיה של המפלגה הקטנה "פועלי ציון-שמאל". עליה אמרו שמספר מנהיגיה המוכשרים עולה על... מספר חבריה. אף שעמד בראש מפלגה שולית, שלא היו לה כמעט חברים גם בנען, הוזמן להרצות, כי זכה אישית להערצה. האיש בעל הזקן הארוך, שהקנה לו את התואר "זרבובל מיט דעם בורד" (זרובבל עם הזקן) היה מרצה בחסד עליון בעל קסם אישי כובש, אף שהיה אז כבר כבן 60. היו אלה הימים בהם החלו להגיע הדים של מרד גיטו ורשה. מברק ראשון משם קיבל דווקא יעקב זרובבל זה, כי השולח היה ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, איש מפלגתו בוורשה, שכתב: "אנו נלחמים עם נשק ביד, הבו לנו נשק, הצילו את הילדים". זרובבל אמר שהוא מתכוון לדבר על המרד, על גיטו וורשה וההשמדה. ושאל:"האם רוצים שאדבר עברית או יידיש?". בשתי השפות ידע להתבטא באותה מידה. אך בהתרגשות של מרד גטו ורשה, לאור ההזדהות עם המעשה הכביר של המורדים, שדיברו וניהלו את כל חייהם ביידיש, קראו החברים בהתלהבות:"ביידיש", אף כי בנען כקיבוץ של הנוער העובד בארץ היו חברים רבים מעדות המזרח. בנאום הזה שבמרכזו עמד אותו מברק מהגיטו, הצליח זרובבל לשלב דברים של תבונה, קריאות בקול שלובות באמירות מלחששות ותנועות ידיים וגוף קצביות. כל אלה חדרו עמוק ללבבות. תוך הנאום השמיע גם שירים. במיוחד זכור לי השיר "ויר וועלען אלע איבערלעבען" (אנחנו נזכה לחיות אחריהם (הנאצים). היה קשב מוחלט באולם, בלא רשרוש ושום לחשוש. יש לזכור כי הדברים נאמרו בפני 700-600 מאזינים בחדר האוכל של נען משך קרוב לשעתיים,    ללא   מיקרופון    וכולם נשארו פעורי פה. כהוכחה לעוצמה הקסם הכריזמטי של דבריו, אצטט כמה מנערי חברת הנוער הסורית שכמובן לא ידעו יידיש, שישבו לצדי באולם, שאמרו לי בסוף הופעתו:"אף שלא הבנו מילה, לא שמענו מעולם הרצאה כה יפה..."

סיפורים אלה על המרד והשואה, נודעו בישראל ממש באותה שנה שלנו בפלמ"ח. התחלנו להפנים את חשיבות

גיוסנו ואת הצורך להיות מוכן... כפי שבאו הדברים לביטוי בדברי חיים גמזו, שכאמור המשיך מתוך הכרה עוד שנתיים בפלמ"ח כמפקד מחלקה:

"נקים בית שיכון על בסיסים איתנים. בית עברי חלוצי לנו ומקום מבטחים שאנן לטרופי הסער".

על התגובה הרגשית לשואה ניתן ללמוד מבית אחד בשיר קטן שחיים כתב: 

קומה בני, קום חפש המאכלת

וצאה לקרב עם שחור השטן,

ותקע ללבו בזעם וחרון

את הלהב עד תומו עד הנדן

מסיבות ליל השבת ב"חרמש" וגם בנען היו תמיד שילוב תרבותי של מסכת רצינית במקראות פרוזה, שירים וזמרה על פי נושא, שהיו אמורים להסעיר אותנו בחוויה רוחנית-רגשית של תרבות במיטבה. זה כמובן לא כלל

הומור, אליו התייחסו כ"תרבות זולה". כהוכחה נציין את העובדה, שתיאטרון "הבימה" ו"אוהל", הוזמנו גם בימי הצנע של שנות ה-30 וה-40 לקיבוצים ולבמות האזוריות. אך לא ידועה לי הופעה כלשהי של תיאטרון ההומור והסטירה המעולה "המטאטא", שהצגותיו נחשבו בקיבוצים ב"זילות תרבותית" שאינה ראויה להשקעה... כמובן שגישה זו לא היתה נכונה, אך נבעה מהרצון של ההנהגה לנתב את ההוויה התרבותית הקיבוצית בכיוון הרציני והנלהב, תוך הימנעות מראיה ביקורתית ומגחכת המאפיינת תיאטרון סטירי. אך מתח החווייה הרוחנית-הרגשית שנוצרה בחג ובמסיבה לכבודו, חייב פורקן כלשהו. נאמנים להשקפת העולם, אולי גם שום מוצאם הפולני של מירב החלוצים (ולא גרמני למשל) שהמתח לא נפרק על ידי בדיחה ומעשה קונדס, כי אם על ידי הורה סוערת. במעגל של ידיים על הכתפים. ריקוד אכסטטי שאמור היה לפרוק מתח, בעזרת תנועות גוף קצביות, בלא להזדקק לחיוך. מעגל שהגביר את קצבו, עד קרוב לאבדן חושים, ללא צריכת משקה חריף שנחשב לבלתי הולם. לזה נוסף "דו-שיח"  קולי קצבי בין "סולן" מטעם עצמו הקורא קריאה, לרוקדים במעגל האומרים את ההיפך... 

"לא תזיע"–"כן תזיע"

"זיע זיע - פנטזיה”, נדמה לי שבשנה זו נכנסו בהורה עוד משחקי המלים

אבא-אמא; אמא-אבא; אבאִמא - אמאַבא

אבא אמא, לביבות.  דיקלום עוד בוטה יותר היה:

"אבא מגרש את אמא,(2)  הילדים קופצים  קדימה. הי!!" 

כן נולד כשיר להורה  דקלום משותף של השורה הראשונה בסיפור על "אלדין ומנורת הקסמים" מהספר המקובל הראשון: READER ONE  ללימוד האנגלית בבתי הספר העממיים באימפריה הבריטית, באלה המלים:

 "ONCE THERE WAS A WIZARD HE LIVED IN AFRICA, HE WENT TO CHINA TO GET A LAMP"  

("פעם היה מכשף, שחי באפריקה ויצא לסין למצוא מנורה...) יש להניח שפרקנו מתח בריקוד הורה זה ועייפים אך עמוסי סיפוק ירדנו לנוח. אך כנראה שרצינו יותר מזה להנאתנו. כי חכינו לרגע זה כדי לרקוד בזוגות עם בני המין האחר. תענוג אמיתי ורב צפיות, שגם הוא הותר לשם פריקת מתח והעיקר שלא יהיה צחוק מוקצה ואולי גם מסוכן. חברי נען כבוגרי תנועת הנוער  15-10 שנים מבוגרים מאיתנו.גם היו בעלי יתר נסיון בריקוד ונגינה במפוחית פה ומפוחית יד. זכורים לי איצקה, יאבא, וזאב גדול, שכגברים בני 35 ששו ליהנות מריקוד עם בנות ההכשרה הצעירות שלנו... שכן עדין עשו רושם עליהן, והן נענו בחשק לרקוד איתם ואנחנו הבנים, קינאנו...    

אחת החוויות המרגשות ביותר בחיי התרבות בשנת היותנו בנען, היתה העלאת הצגת "בגדי המלך החדשים" כאופרטה בלחנים של יהודה קיפר-אורן בבימויו של הבמאי הקולנוען גדעון אוקו. היתה זו הצגה קלילה ומלבבת, בה השתתפו רבים מחברי נען וביניהם גם דוד זהבי המלחין שהיה אחד משני "החייטים" שתפרו למלך בגדים ש"רק חכם יכול לראות אותם...".

ואני זוכר איך שהשנים שרו:

"את בגדי המלך, אנחנו מכינים,

לא היו כאלה מזה אלפי שנים"

"ההעזה" הרעיונית והעקרונית בהצגה, נעצרה בתמונה הסופית, כשהילד אמור היה לצעוק:"המלך עירום". הבמאי של אז לא העז עדין להציג את "המלך" בעירום והסתפק בתחתונים, כשהילד קורא: "המלך הוא בתחתונים!!".

מענין שאינני זוכר כמעט פגישות עם שאר מחלקות הותיקות של פלוגה ב' שהורכבו מ"בודדניקים". יוצאי תנועות הנוער וקיבוצים שהתגייסו כמקובל אישית ביוזמתם. היתה הסתייגות מתנשאת כלשהי בשני הכיוונים. הם ראו בנו פלמ"חניקים בלתי מושלמים. מפני שהראש היה נתון לעניני ההכשרה והקיבוץ, בעוד אנחנו ראינו בהם פלמ"חניקים טובים אך חסרי חזון "הגשמה" התישבותית-קיבוצית. אינני זוכר מה היו הנסיבות והסיבות למסיבה משותפת, שאינני זוכר אפילו אם התקיימה בבסיס שלנו בנען או בבסיס שלהם בגבעת ברנר. היא נותרה חקוקה בזכרוני בעיקר בזכות פזמון שהם שרו לפי הלחן של "לה דונה מובילה" מהאופרה "ריגולטו" באלה המלים:

זורק רימונו

נועץ כידונו

חופר קלשונו

שכחתי שורה   )2)ׂ

                           ועתה בא הבית החוזר:              כמה טוב כמה נעים

                                                 להיות טוראים

                                                 עזי כתפים ורחבי הגב

                                                 כי עליהם מותר לרכַּב

כבר במסיבה ההיא סיפרו שמחבר הפזמון הוא "מישהו מיוחד" ולימים כשהופיעו בעתונות תצלומי משה שמיר כסופר, גליתי שהוא דמה מאד לאותו מחבר שזימר.... ואכן, הגיאוגרף יהודה זיו, מאשר כי בעת היותו  בפלמ"ח משה שמיר היה באותה פלוגה יחד איתו והרבו לחבר פזמוני הווי. "הותיקים" הבודדניקים באותם ימים כינו אותנו בהתנשאות "צנחנים". את השם פרשו בשתי צורות. "אלה שצנחו או הוצנחו לפתע לפלמ"ח" או "פלמ"חניקים הצונחים במסעות מרוב עייפות". גם אנחנו בתורנו התיימרנו להיות גדולים. "גאוות היחידה" שלנו דחפה אותנו, ללא יסוד במציאות, לראות את הבאים אחרינו, בבדיחות הדעת, כקטנים וחלשלושים... קראנו להם "קילומטרים" שכל אחד מהם הוא "קילו-מטר", מכיוון שמשקלו "קילו" וגובהו "מטר".

ואכן, זכינו לערוך קבלת פנים בנאום ברכה לקבוצת "קילומטרים" שבאה במקומנו לנען, שם נוכחנו עד כמה יש מרחק בין פולקלור ומציאות. היתה זו קבוצה שנוצרה מאיחוד מחזור בוגרי מקווה ישראל, ובוגרות חוות הלימוד בשכונת בורכוב. במסיבת הפרידה, הציגו בנות אלה ריקוד חסידי לפני השיר "אנשי קורצ'וב" והנה קטע ממנו:

...אצל גויים אפיקורסים יין משקה ואישה

אך אצלנו אנשי קורצ'וב אחרת היא הבקשה

כוס של שרי ברנדי אישה חסידית צנועה... וגו'     

רק כעבור שנים מספר, הופיע שיר זה בתכנית של שלישיית "הגשש החיוור". תמהתי, מפני שהשיר לא היה ידוע

לחובבי הזמר החסידי. אז נפתרה התעלומה. את השיר הזה למדו בנות חוות הלימוד בשכונת בורוכוב מפי מדריכם משה נובופרוצקי שהכיר שיר זה מבית הוריו בגולה. משה זה נשלח כמדריך חברתי ורעיוני לחוה מטעם קיבוצו. הסתבר כי לאחר סיום תפקידו בחוה, שב לעין כרמל והיה מדריך חברת הנוער הארץ ישראלית בקיבוצו, שכללה גם בחור בשם שייקה, שלימים היה אחד משלישיית "הגשש החיוור" ונפתרה הבעיה... .

 

ו. מהפלמ"ח לחברות בקיבוץ

 

הזמן חלף כדרכו די מהר וכעבור חצי שנה החלו במזכירות הקיבוץ "לדבר בנו נכבדות". הקיבוץ המאוחד היה מאד תכליתי ורצה ש"חרמש" תשלים קיבוץ קיים, שהתקשה לגדול. אך אנחנו תבענו להיות ראשונים בהקמת קיבוץ חדש משלנו. כך גם קבוצת "שדמה" מגנוסר ההכשרה השניה שהתגייסה יחד איתנו, גם היא רצתה להקים ישוב חדש. אתגר יוקרתי, אך היה ידוע שהבעיה היא הבאת קבוצה נוספת לישוב חדש שהתקרב ל- 100 חברים והיה חייב לגדול. לכן נאבקה מזכירות הקיבוץ המאוחד ברעיון הבלבדיות להליכה לישוב חדש, כדי לאפשר את גידולם של הקיבוצים הקטנים שהיו גם כן חדשים, כי נוסדו רק  שנים מספר לפני כן. לצד שתי הכשרות אלה, היתה בגבעת השלושה הכשרה בת 15 חברים שהתקבצה מתוך הפלמ"ח וגם  היא רצתה להקים "ישוב עצמאי". היה ברור שלא יקום יותר מישוב חדש אחד ושתי הכשרות מן השלוש תצורפנה לקיבוץ קיים לשם חיזוקו.

לאחר חדשים של גישושים, הוחלט לערוך כינוס של שלושת ההכשרות שהתקיים אם אינני טועה, בחדר האוכל של קיבוץ החותרים בקריית חיים. נציגי כל אחת מההכשרות הציגו את נימוקיהם לכורח להטיל על קבוצתם את הקמת הישוב החדש.

"חרמש" ו"שדמה" נימקו את רצונן להקים ישוב חדש, בשל גודלן שהגיע עד 50 חבר בקירוב. לעומתן טענה הקבוצה בת 15 החברים מגבעת השלושה שהיא המתאימה יותר, דווקא משום שהצליחה להחזיק מעמד עם מספר כה קטן של חברים ועוד נימוקים שלא זכורים לי. דובר קבוצה זו היה חבר בשם ישראל גורדון-גור שהיה בעל כושר ביטוי בלתי רגיל. מכיוון שעמד מול שתי קבוצות חזקות בהרבה מקבוצתו, תימרן בין שתיהן וזכורה לי המימרה "המרכסיסטית" שהשמיע למראה הוויכוח בין השתים לזכות הבכורה:

"אתם עורכים כאן אקרובטיקה דיאלקטית על הבמה...".

אך לבסוף, למרבה הפלא, זכתה דווקא קבוצתו להיות זו שתקים את הישוב החדש, כששתי האחרות יועדו להשלמת קיבוצים קיימים. "שדמה" הופנתה לקיבוץ רביבים ואילו קבוצתנו "חרמש" יועדה לקיבוץ החותרים. יש להניח שמזכירות התנועה הגיעה למסקנה מוזרה שכזו, מכיוון שלא היתה מסוגלת להחליט מי משתי ההכשרות החזקות שוות הכוח, תזכה להקים התיישבות חדשה. בנסיבות אלה קיבלו את טיעוניו הרהוטים של ישראל גורדון-גור ובחרו באפשרות השלישית של מתן זכות זו לקבוצה החלשה ואולי הקיקיונית של גבעת השלושה. אך ההיסטוריה "נקמה" את נקמתה. לקבוצה זו הועידו את משגב עם – התיישבות בתנאים הקשים ביותר שאפשר היה אז להעלות על הדעת. תוך שנים ספורות גרעין זה התפרק. ה"חלוץ" ישראל גורדון-גור, נושא דבר חזונה התנועתי של קבוצתו, עבר העירה שם ניהל כתב עת לעניני תיאטרון, עד יום מותו.

אט אט עיכלנו את העובדה שלא נקים קיבוץ חדש משלנו, וודאי לא באילת. אך מזכירות הקיבוץ המאוחד הבטיחה כי אנו מצטרפים לקיבוץ בו נוכל ברצינות לממש את חזון הדיג והימאות, כי יש לו ספינה משלו וזה יתפתח כשיעלה להתישבות.

ברוח זו הכנו את מסיבת הפרידה בנען, שהקדשנו למשק. כשהשאור שבעיסה היתה שוב הצגת "חרמשינקה". אך בנסיבות שנוצרו, נזקקה האופרטה לשינויים שיציגו את ההצטרפות לקיבוץ קיים כבחירה של העלמה את בחיר ליבה, והוכנס הגבר "החותרים" שבאין מוצא אחר היא שודכה אליו וכך מסתיים שיר ההתקשרות שלהם

חבר החותרים         ...דיג יש שם גם נמל

                  אין כמונו עוד למפעל

                   עד חצי מלכות אתן

                   בואי שמה נתחתן

                                                                               חרמשינקה    אני אוותר על מלכות

                                                                על הלב ועל האדיבות

                   ל"החותרים" לא אלך

                   היה שלום יא אברך

חבר החותרים       חרמשינקה, אל בציניות

                  את כופרת בחלוציות

                  אם תרצי בחלוץ

                  ישלחך אלי הדוד קיבוץ

                        

..אך אותו אורי טהון שהצטרף לקבוצתנו רק בשל יעודה הימי, לא הרפה מנושא הישוב העצמאי של "חרמש". ברוח זו יזם ביטוי לכמיהתנו בטיול למפרץ אילת. בכישרונו האירגוני הצליח להשיג הסכמה שבשתיקה מכל מוסדות הישוב ומפקדת "ההגנה", כי היו אלה ימי "הספר הלבן" והנגב היה אסור לתנועה של יהודים. הסכמנו עם אורי שזו הדרך הסמלית הנכונה ביותר לסיום פרשת הכשרתנו בקיבוץ ובפלמ"ח.

 

ז. טיול הסיום לאילת

 

יש לזכור כי אז טיילו בארץ רק במשאית, אך היתה זו נסיעה לשעות מספר או ליום יומיים, 150-100 ק"מ לכל היותר, שגם אותם עשו בין ישובים בהם ניתן היה להצטייד במים, מזון, ודלק. טיולנו היה מהפך כי נועד להימשך חמישה ימים, במדבר. אמנם טיילנו בעבר במדבר, אך תמיד ברגל, עם כל הציוד על הגב, ובמקרה הנדיר הטוב, נעזרנו בגמלים. מסע כזה של מאות קילומטרים ברכב, בדרכים בלתי סלולות במדבר עד אילת, חייב לפחות שתי משאיות, למקרה של תקלה ואילוץ להסתפק רק בעזרה של זו לזו. מה גם ש"חרמש" על 50 חבריה לא יכלה להכנס למשאית אחת. שכרנו מנען משאין על נהגה איצקה עמירן איש נען, שהיה קשור להכשרתנו. בחור שאהב אתגרים ונענה ברצון למשימה זו. המשאית האחרת היתה כמדומני של עין השופט כדי למלא אותה צרפנו כ-15 תלמידי סמינר "אורנים", שנתנו את חלקם בכיסוי הוצאות הטיול. במדבר לא היה כל מקום לקניית חלקי חילוף, צמיגים, דלק למכונית ולא מזון למטיילים. גם מים היה קשה להשיג לקבוצה גדולה שכזו. לכן "המצאנו" לקראת טיול זה את המשאית המצויידת לטיולי מדבר, שהפכה אחרי הקמת המדינה לכלי הרכב "התקני" לטיול המדברי. למשאית הולחמו עוד מיכל למים ואחר לדלק. את הסולמות סביב ארגז המשא, חיזקנו כי בעזרת צפוי בד אברזין (ברזנט) הם הפכו ל"קירות", וביניהם "גג" מבד. כך התקבל "אולם" בו ניתן היה להלך זקוף קומה. מעל לגובה האנשים התקינו בין שני הקירות רצפה נוספת שיצרה מעין עליית גג בגובה חצי מטר לערך, עליה שמו החברים את תרמיליהם האישיים עם שמיכותיהם. את המזון, כלי האכילה והבישול הכניסו לפי ימים לתיבות הדרים מוצקות, שסודרו בארבע שורות: שתים לאורך קירות "האולם" ושתים צמודות באמצע. על כל "שורה" שכזו הניחו לוח עץ רחב ששימש ספסל. כך היו ארבעה ספסלים עליהם יכלו לשבת 36-32 איש, בצפיפות אפילו 40.. כן הצטיידנו בלוחות מתכת וחבלים לחילוץ משקיעה בחולות. אך כמובן שלא היה כל טלפון אלחוטי, ושום קשר לעולם מרגע שיצאנו לדרך.

כאחראי לתוכנית, להצגת הנוף בפני המטיילים וכמנווט הזמנו את שמריהו גוטמן מנען, הגיאוגרף. היחיד מבין הנוסעים שהגיע פעם לעקבה בטיול ברגל.

השמועה בדבר הטיול עשתה לה כנפיים למרות החשאיות ואני זוכר שהיו כמה חברים ממקומות שונים שרצו להצטרף, אך נדחו והם שבו הביתה ריקם. אך ברגע האחרון לפני זינוק המשאיות החוצה מנען, ראינו את את מנשקה בביוף הטייל והסייר הוותיק, המהולל, שעלה על האוטו ואמר שלא ירד, הפגין כוח רצון ועקשנות, שזו כנראה הפכה אותו לימים לפרופסור מנשה הראל. גם אורי טהון המארגן האחראי לא יכול היה לעמד בפניו ולבסוף, מפני כבודו של מנשקה המדריך שלו בתנועת "המחנות העולים" השלים עם הצטרפותו... מאותו רגע הפך מנשקה באישיותו, למוקד ההווי העליז בטיול, עם סיפוריו על סיורים שערך בארץ ומעבר לגבול, משם (כנראה מדמשק) זכר שיר שהצחיק מאד בהצגת מושגי כפרי ערבי על קולנוע:

"סינימה, סינימה, אוטונוביל,              -      סינימה, סינימה, מכונית

תעלמו אל בנאת, תעלמו אל סיתאת,    -      תכירו את הבנות, תכירו את הנשים

כיף מה תהיזזו , תהיזזו, תהיזו             -      איך שהן מאנטזות

חוד יא ליל"                                       -        הא לך לילה....

מנשקה הירבה להשמיע שירים בקולו העמוק המרגש. הוא זכור לי כראשון בארץ שהשמיע כסולן את "מה יפים הלילות בכנען" עם התוספת "הוהו", לה עדיין האזנו אז בערגה, כי רק לאחריו התהפך הגלגל וה"הוהו" הפך כמקור לבדיחה...

יצאנו בלילה וחלפנו בתוך באר שבע הקטנה דאז. יש לזכור שעל הנגב חלו חוקי "הספר הלבן", שאסרו על יהודים להימצא בו. אך מכיוון שזה היה טיול המשאיות הראשון בנגב, עדיין לא העלו השלטונות אפילו על הדעת אפשרות, שמשאיות יהודיות תעבורנה דרך באר שבע דרומה לכן לא היתה שמירה למטרת מניעת חדירות כאלה.

כך עברנו את העיירה באורות כבויים אך ללא כל בעיות. בבאר שבע שכן אז מטה "משטרת המדבר" שהורכבה משוטרים בדואים רוכבי גמלים, בפיקוד קצינים בריטיים. משטרה זו היתה אמורה להפגין נוכחות שלטונית באזור השומם שהשתרע על מחצית א"י המנדטורית. המטה היה קשור באלחוט לשלש תחנות המשטרה שלו בכורנוב (ממשית) עין חוסוב (עין חצבה) ואום רשרש (אילת). זמן מה היתה עוד תחנה רביעית בעין רדיאן (יוטבתה) ממנה נותר ביתן בנוי בלב בוסתן התמרים מדרום לקיבוץ כיום. ביציאה מבאר שבע הסתיים הכביש הסלול ועד אילת היו אלה רק דרכי עפר, חצובות בקטעים הסלעיים. כשחושבים על כך כיום מעורר כושר הניווט של שמריה גוטמן התפעלות עצומה: לנסוע עשרות קילומטרים לפי מפה של 1:250000 בדרך בלתי מסומנת, כמובן שללא כל תמרור, על פי תוואי חריצי הגלגלים של המכוניות הבריטיות הבודדות שעברו בה.

אכן הצלחנו ועוד בחסות החשיכה, עברנו ליד תחנת משטרת המדבר בכורנוב שם ראינו אפילו אור בוקע מרחוק. עם אור הבוקר הגענו ל"מעלה עקרבים" בו יורדים מהרי הנגב בגובה 400 מ' מעל פני הים לעין חצבה הנמצאת כ-150 מטר מתחת לפני הים, למפלס עמק הערבה. דרך צרה עם כ-20 עיקולים שנחצבה בסלע על ידי שלטונות המנדט, לאורך שביל הגמלים שעבר כאן. יש להניח שכמה ג'יפים וכלי רכב קטנים של הבריטים עברו כאן בשנות המלחמה בדרך לעקבה, לשם איתור מחצבים או לביקור בתחנות משטרת המדבר בעין חוסוב – חצבה, בעין רדיאן – יוטבתה ובאום רשרש – אילת.

את מעלה עקרבים עברו שני נהגינו בכישרונם המקצועי שהתגבר על העיקולים הצרים במספר רב של תמרוני "הלוך ושוב" של המשאיות והכל על פי התהום, ליתר ביטחון – ללא נוסעים. לאחר כ- 3 שעות של תמרונים, כשאנו יורדים את כל המעלה ברגל. במשאיות את המישור שלרגלי ה"מעלה" ותוך 30 דקות עצרנו בעין חוסוב, (עין חצבה) בצל עץ השיזף העבות ליד המעין. אך הגענו למקום, יצאו לעברנו השוטרים בלבוש רשמי שכלל חותלות עד לברכיים, מעל ל...סנדלים. אלה קיבלונו בחביבות גדולה, משום שהיינו גם הפתעה וגם משב רוח של התרבות בשממת היום יום שלהם.

אך אז יצא מתוך התחנה אריה אבולעפיה, המומחה לבעלי חיים מקבוצת סמינר הקיבוצים, שקידם אותנו בשמחה. מסתבר שהוא לא שקט על שמריו וכשכולם עסקו בליווי תמרוני המשאיות, הוא פרש הצידה לצפות בבעלי חיים מדבריים שזו היתה לו הזדמנות ראשונה לראותם בטבע. אריה שקע כל כך בעיקוב, עד כי לא שם לב שיצאנו לדרך, גם קבוצתו לא שמה הבחינה בהעדרו, כי חשבה שהוא במשאית השניה. כך בהליכה מהירה ואולי אפילו ריצה של חוסר ברירה, הגיע אריה לעין חוסוב לפנינו. כך נודע לנו שהוא "הלך לאיבוד", אחרי שמצאנו אותו.

אינני זוכר פרטים נוספים לאורך הדרך הארוכה עד אום רשרש, לבד מהעובדה שבואדי ג'ירפי (נחל פארן) נאלצנו לדחוף את המשאיות 6-4 פעמים לאחר ששקעו בחולות. אמרתי לדחוף, אך למעשה זה היה "למשוך" בחבל... כפי שעשינו ב"משיכת חבל" בתחרות לסיום האימונים. אני זוכר במעורפל שהיה עוד נחל אחד בו שקענו. כן זכורה לי בבירור תפלות המים של עין ווייבה (עין יהב כיום) כשעטנו עליהם להרוות את צמאוננו. המים אינם ראויים לשתיה וכיום הם מנוצלים לרחצה בריאותית .

ההגעה למפרץ אילת ולאום רשרש, היתה פסגת החוויה. סוף סוף ראינו את המקום אליו נשאנו עיניים במחשבה על הקמת ישוב דייגים וימאים. כאן חיכו לנו שוטרי התחנה, שכן הודיעו להם באלחוט על בואנו, הם לא יכלו למנוע מאיתנו מלהגיע לאום רשרש, גם מפני שלא עמד כל רכב לרשותם. המטה החליט לחכות לנו בדרך חזרה.

אני זוכר שבאום רשרש, יצאו אורי טהון עם שמריה לעיירה עקבה, לפחות לשם הצטיידות במים, ואולי לקנות עוד משהו. ראינו את ביתו של הגיאולוג ויליאמס בפתח נחל שלמה, שהיה סגור. יתכן מאד שכבר נודע לו דבר טיולנו והוא בחר לצאת בסירתו לעקבה כדי לא להתקל בנו, כי היו גם שמועות שהוא מרגל מטעם הבריטים.

בשל מיעוט המטיילים נעדרה תודעת שמירת הטבע שאז עדין לא נשקפו סכנות. לכן אני זוכר שחקקתי את שמי במעלה עקרבים. יחידי שהתפנה לכך. אך באילת בשעת הטבילה בים היינו המומים למראה האלמוגים שהיו לכל אורך החוף גם בצפון (אזור חוף הרחצה כיום) מובן מאליו שהיינו בטוחים כי הדבר הראשון זה לקחת מזכרת מתופעה יחודית זו של הטבע בישראל. כל אחד מאתנו לאושרו לקח אלמוג צבעוני למזכרת. אלא שעד הגעתו הביתה איבד האלמוג את צבעו ונותר כאבן גירית. רק לאחר הקמת המדינה הבינו שלקיחת מזכרות פרטית שכזו

מחסלת את אוצר שונית האלמוגים לבלי שוב. אך אז זה היה במקצת מאוחר.

על הדרך חזרה איני זוכר דבר. אך עשינו זאת. קבוצת "חרמש" הסיעה את המשאיות היהודיות הראשונות למפרץ אילת. עובדה משמעותית שלא מוזכרת בספרי הגיאוגרפיה של האזור. זו היתה דרך נמלצת להיפרד מחלום ההתישבות באילת, תוך עמידה באתגר מעניין הקשור למוקד חלומותינו, כשבמשאיות גם מספר חברי "החותרים", שאל קיבוצם הצטרפנו. 

 

 

ח. אחרית דבר

 

לקחנו הלוואות ממוסדות שונים, לביצוע הטיול, שהיה חופש ובילוי נעים שלנו. לכן לא יכולנו להעמיס חובות אלה על קיבוץ "החותרים". היה צורך להחזיר אותן עוד לפני ההצטרפות. בהפוגה שבין השחרור מהפלמ"ח וההצטרפות ל"החותרים", יצאנו לעבוד בשכירות במספר קיבוצים, שנזקקו לעבודה קשה שלא הצליחו לשבץ בה חברים מהקיבוץ ונזקקו לעובדים כדי לאייש ענפים אלה. את זאת עשו זאת בתמורה תוך זהירות שלא לסטות מעקרונות של "עבודה עצמית". לכן "הוסווה השכר המשותף כתמיכה לארגון, למימון מטרות חיוביות. כך קרה גם כאשר אנחנו נזקקנו לסכום כסף גדול להחזר חובות. היה עלינו למצוא מקומות עבודה מאותו סוג שבשכרנו שם נממן את חובות הטיול. כך ישבה קבוצה גדולה של חברינו בבית אורן, שם עבדו בבית ההבראה שקשה היה לאייש אותו בעובדים. עמרם נבו, ראובן אסא ואני יצאנו לבית הערבה, לעבוד בהעמסת שקי אשלג על משאיות שהובילו לתחנת הרכבת בירושלים, שהסיעה את החומר לנמל חיפה, שם הועמס על אוניות היצוא. חודש של עבודה, אך גם פגישה עם חברי המחנות העולים שהקימו קיבוץ זה וגילו תושיה ויכולת קיום, על האדמה המלוחה שהקיפה אותם על גדות הירדן.

הגענו להחותרים, כדי לגלות שאורי טהון שבא אלינו בזכות החזון הימי, עוזב לאחר שמימש את הטיול לאילת שאולי "בזכותו" התפכח מחלום הדיג והים ונתן לנו גט כריתות, על סף העליה להתישבות על שפת הים.

כאמור קבוצת "חרמש" הצטרפה כהשלמה לקיבוץ "החותרים" שהיה עדין בפלוגתו הזמנית ששכנה בין קרית חיים לקרית מוצקין. אסור לומר שבחבירה ל"החותרים", נטשנו את חלום הקיבוץ ימי. נראה שההיפך הוא הנכון. דווקא בקיבוץ זה, נכנסו חברינו לעבודת הסוורות בנמל חיפה ולדייג על הספינה "נקדימון" שהיתה בבעלותנו.

רצה הגורל שבמלחמת העצמאות התפנו חלקות קרקע לשפת הים התיכון, ובוגרי "חרמש" כחלק מ"החותרים", זכו (כמו מעגן מיכאל ועוד קיבוצים ימיים) למימוש החלום של ישוב ימי, ממש על שפת הים. אך אז הסתבר שאין לשפת הים משמעות עבור הימאות, שכן חייבים לפעול מנמל חיפה, חרף הצורך לנסוע רחוק כדי להגיע לספינה . בנמל עבדנו בדייג כ-15 שנים ולא עמדו בכך. שידרג העבודה בים מדייג לספנות נמוג כעבור 15 שנים נוספות. הקיבוץ המאוחד היה מאד עקבי בחזונו אך כאן שוב גילה דוגמה לחזון כובש עם מעוף, מול מציאות מעשית שחיסלה אותו.

כי כמו בכל חלום היה המפגש עם המציאות חווייה פחות נעימה. הדייג חייב עבודה של 4-2 ימים ולילות ברציפות, שהיו כרוכים בהעדרות מהבית ומהמשפחה. גם ההכנסות מענף זה חרף המסירות וההתמחות כיסו אך בקושי את ההוצאות. וכך בא הקץ על חלום קיבוצי עברי זה, בכל קיבוצי הדיג.

גם העבודה בנמל, עם כל ההילה של כיבוש העבודה מידי הערבים, היתה קשה בהרבה מהעבודה במשק, ונמשכה גם מחוץ לשעות העבודה בקיבוץ. לכן פרשו בהדרגה כמעט כל החברים מעבודה בנמל, בשל מציאות מבוגרת השונה מאד מחלומות נעורים.

מנקודה זו המשיכו בני "חרמש" ככל חברי "החותרים" בדרך המלך הקיבוצית שהגיעה כיום כבר לשלב ההפרטה בדרך העקבית הארוכה ל”שיבה אל המקורות".

 

נ"ב

כאמור אין אלה קורות הקבוצה כהלכתם, כי אם רק מה שזכרתי אישית מתוך מכלול ענק של אירועים שאת רובם שכחתי. יש להניח שכל אחד מחברי הקבוצה יש לו זכרונות שונים והאמת המלאה היא אך ורק בריכוז כל הזכרונות בצירוף התעודות. אך זאת יעשו אלה שיציבו לעצמם מטרה לכתוב היסטוריה. אני התכוונתי רק לתאר אירועים שמשום מה נחרתו בזכרוני. סיפורים לניתן ללמוד מהם לקח, ומעשיות המעוררות חיוך וזה ודאי נעים.

 

משה ברק - גבת