20.6.07 מאיר מירז ( מיזריצקי )    יאיר מירז כותב על אבא.

 

נולד בבאזאר , עיירה בצפון – מזרח אוקראינה בשנת 1901-2 . השתייך לחבורת הצעירים הציונים "החלוץ". אחרי המהפכה הקומוניסטית וסיום מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ . באזור השתוללה מלחמה בין ה"לבנים" ל"אדומים" . מסוכן מאד היה לנסוע בדרכים הראשיות . נדרשו שלושה חודשים של הליכה ברגל ביערות ובשבילים צדדיים כדי להגיע לפולין . בפולין היה עליו לעבוד כשנתיים בבית חרושת , להוכיח שהוא כשיר לעבודה גופנית ( בין המסמכים של אבא מצאנו  תעודת אישור מרופא של ההסתדרות הציונית ! ) ולחכות לתורו לסרטפיקט .

  בשנת  1921-2 ירד בנמל יפו . בשנים הראשונות גר בתל-אביב באוהל על שפת הים מול רחוב אלנבי . הריהוט כולו : שולחן , כסאות , מיטה – פחי נפט ריקים .

 

בשנת 1926-7 עלה לירושלים לעבוד בבנין האוניברסיטה על הר הצופים . בימים ההם העבודה לא הייתה מצויה וההסתדרות דאגה לחלק העבודה באופן שוויוני ככל האפשר – פירושו – שני ימי עבודה בשבוע לפועל שבקושי הספיקו לאוכל . אבא היה מהבודדים שהתפרנסו בכבוד . הקבלנים העריכו אותו . דרישתם האולטימטיבית הייתה לכלול את אבא בכל קבוצת עבודה . הסיפור שאמא אהבה לספר : משה חיים שפירא ( שר המישפטים בעתיד ) הצליח במאמץ אדיר לשלב עבודה בבנין בלמודים ועמד בהצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין המנדטורית . לטכס קבלת הרישיון לא יכול להופיע בבגדי עבודה . מחבורת הפועלים רק לאבא היתה חליפה חדשה אשר שימשה את שפירא בטכס . שנים לא

ידעתי אם הסיפור אמיתי או בדיחה . בתחילת שנות השלושים אבא עבר לחיפה ובנה ביתנו בקריה . מאז לא נפגשו השניים .שפירא נעשה מנהיג , שר ובעל בעמיו . 

 

ארבעים שנה מאוחר יותר הייתה לי בעיה משפטית קשה . בקשתי מאבא שיתקשר לשפירא ויבקש פגישה . להפתעתי הוא מיד זיהה את אבא והזמין אותנו אליו . כשהגענו , שאלתי על החליפה . שפירא חייך ואישר . מיד הוסיף סיפור שמימי לא שמעתי : יום אחד יצקו גג באוניברסיטה . אותו יום הגיע תורו של שפירא לעבודה . לאסונו חלה בשפעת . להפסיד יום עבודה – לא יכול להרשות לעצמו . תפקידו , אחד מעשרה , להוביל את הבטון במריצות לנקודת היציקה . אבא היה הממונה על המכונה ומלוי המריצות . אבא ראה מיד ששפירא בקושי עומד על הרגליים . כל פעם ששפירא הגיע עם המריצה למכונה , אבא היה צועק עליו : הי אתה אל תידחף ! חכה בשקט לתורך ! על כול 3-4 מריצות של עובד רגיל – שפירא סחב רק מריצה  אחת וגם היא לא מלאה לגמרי . מנהל העבודה לא הבחין בתרגיל ושפירא הצליח לצלוח את היום . אבא לא זכר את האירוע , אך שפירא לא שכח אותו עד יומו האחרון !

 

גם את הסיפור הבא מעולם לא סיפר מיוזמתו - עד שמישה אלפרשטיין נפטר . בהלויה נכחו כל ראשי ה"הגנה" מירושלים דאז . התפלאנו מאד . בדרך כלל זילזלו כולם בז"ל . הבדיחה המפורסמת היתה שבימי מלחמת השחרור , ניתנה בקריה פקודה : כאשר מופיעים מטוסי אויב , יש לירות בהם בכל כלי הנשק שברשותך . למישה היה אקדח נשים קטנטן בקוטר 6.35 מ"מ .יום אחד הגיעו מטוסים מצריים למפרץ . מישה עלה על גג ביתו והוריק כלפיהם את כל התחמושת שברשותו !

בין מישה ואבא הייתה הבנה , הערכה הדדית וחיבה . הבנתי מדוע מישה מעריך את אבא – כמו רבים מפועלי הבנין - לא הבנתי מדוע אבא מתייחס בסלחנות וחיבה למישה . אחרי ההלוויה שאלתי את אבא : מדוע באו כולם ?  וזה סיפורו :

  "מאורעות"  1929 . כחבר ה"הגנה" נשלח עם כ 15  מחבריו להגן על אחת השכונות החרדיות הגובלת בעיר העתיקה. הציוד הקרבי היה מקלות ואקדח מחתרתי אחד . האקדח ניתן לאבא שנחשב אדם אחראי , רציני וממושמע .

מול קומץ המגינים עלה , בסימטא צרה , המון משולהב של מאות ערבים , מניפים שבריות , נבוטים       ושואגים : "איטבח אל יהוד"...  אבא ידע שאם ההמון יוצא מהסימטא ומתפזר בין בתי השכונה – חברי ה"הגנה" הם טיפה בים . עשרות לפחות יפצעו ויהרגו  . סכוי רב שחברי ה"הגנה" יהיו הראשונים . בהגיון פשוט הבין שהדרך היחידה לעצור את ההמון , היא לירות בו בעודו בסימטא , לפצוע לפחות את המנהיגים והמסיתים שבראש ההמון. בעיה מוסרית : אבא לא הצליח לשכנע עצמו לירות בבני אדם שברגע זה , עדיין לא פגעו באיש.

( קצת הסטוריה : הנושא של ההגנה עצמית היה כבר ותיק. בארץ היו "השומר" "בר-גיורא" טרומפלדור תל-חי ה"הגנה" ואחרים . היה נסיון רב . העקרון היה : רק הגנה , לעולם לא התקפה יזומה !     בתחילת שנות השלושים החל יצחק שדה להנחיל את העיקרון של "יציאה מחוץ לגדר". התהליך לקח זמן . אפילו בעליה לחניתה בשנת 1936 – גם בה השתתף אבא – עדיין ביום הראשון עסקו רק בהגנה והקמת גדר . התוצאה : שני הרוגים מצליפות אנשי הכנופיות שתפסו בלי הפרעה נקודות שולטות על המחנה . ביום השני הוציא שדה מארבים לכנופיות . התוצאה : אבדות לפוגעים ואפס נפגעים לאנשינו . מאז השתנו כללי המשחק . )

אנו עדיין ב 1929 . אבא מתלבט ומתייסר . ההמון כבר במרחק 20-30 מטר  מהכניסה לשכונה היהודית . לפתע ניגש אלפרשטיין לאבא , חטף את האקדח , התקדם בגוו זקוף מול ראשוני הפורעים וממרחק של כ 5 מטר הוריק בהם את כל המחסנית . איני יודע כמה נפגעו מהכדורים , ברור שרבים  נרמסו כשהתחילה המנוסה לאחור . השכונה ניצלה .

ה"הגנה" הבריחה את מישה ללבנון. בית המשפט המנדטורי דן אותו לתליה . שנה-שנתיים לאחר מכן פוגש אבא את מישה ברחוב: השתגעת !? הרי יש פסק דין מוות על ראשך ! איני יכול לחיות מחוץ לארץ ישראל !! עונה מישה אלפרשטיין . איני יודע איך ומתי , הצליחה ה"הגנה" להשיג עבורו חנינה . כנראה בימי "המרד הערבי" בשנים 1936-9 .

מאורעות 1929 בתודעה הלאומית הישראלית הם , בראש ובראשונה , ובצדק , השחיטה וחורבן קהילת חברון היהודית בת מאות השנים . פחות מזכירים את  המושבה "מוצא" ,רצח משפחת מקלף (ממנה שרד ילד קטן שהתחבא מתחת למיטה – לימים רב-אלוף מרדכי מקלף ) . בכלל לא מזכירים את הצלת השכונה הירושלמית .

אולי הגיע הזמן לספר גם הסיפור הזה .

כל ימיו היה אבא חצוי : הוא פעל בדיוק בהתאם לנורמות , לאמונים שעבר , לפקודות שקבל... אך לא הוא וחבריו הצילו את ירושלים , אלא מישה אלפרשטיין !  

 

 

                                           יאיר  מירז  ( מיזריצקי )