20.6.07 מאיר מירז ( מיזריצקי ) יאיר מירז כותב על אבא.
נולד בבאזאר , עיירה בצפון – מזרח אוקראינה בשנת
1901-2 . השתייך לחבורת הצעירים הציונים "החלוץ". אחרי המהפכה
הקומוניסטית וסיום מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ . באזור השתוללה מלחמה
בין ה"לבנים" ל"אדומים" . מסוכן מאד היה לנסוע בדרכים הראשיות
. נדרשו שלושה חודשים של הליכה ברגל ביערות ובשבילים צדדיים כדי להגיע לפולין .
בפולין היה עליו לעבוד כשנתיים בבית חרושת , להוכיח שהוא כשיר לעבודה גופנית ( בין
המסמכים של אבא מצאנו תעודת אישור מרופא
של ההסתדרות הציונית ! ) ולחכות לתורו לסרטפיקט .
בשנת 1921-2 ירד בנמל יפו . בשנים הראשונות גר
בתל-אביב באוהל על שפת הים מול רחוב אלנבי . הריהוט
כולו : שולחן , כסאות , מיטה – פחי נפט ריקים .
בשנת 1926-7 עלה לירושלים לעבוד בבנין האוניברסיטה על הר הצופים . בימים
ההם העבודה לא הייתה מצויה וההסתדרות דאגה לחלק העבודה באופן שוויוני ככל האפשר –
פירושו – שני ימי עבודה בשבוע לפועל שבקושי הספיקו לאוכל . אבא היה מהבודדים
שהתפרנסו בכבוד . הקבלנים העריכו אותו . דרישתם האולטימטיבית הייתה לכלול את אבא
בכל קבוצת עבודה . הסיפור שאמא אהבה לספר : משה חיים שפירא ( שר המישפטים בעתיד ) הצליח במאמץ אדיר לשלב עבודה בבנין בלמודים
ועמד בהצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין המנדטורית . לטכס קבלת הרישיון לא יכול
להופיע בבגדי עבודה . מחבורת הפועלים רק לאבא היתה
חליפה חדשה אשר שימשה את שפירא בטכס . שנים לא
ידעתי אם הסיפור אמיתי או בדיחה . בתחילת שנות השלושים אבא עבר לחיפה ובנה
ביתנו בקריה . מאז לא נפגשו השניים .שפירא נעשה מנהיג , שר ובעל בעמיו .
ארבעים שנה מאוחר יותר הייתה לי בעיה משפטית קשה . בקשתי מאבא שיתקשר
לשפירא ויבקש פגישה . להפתעתי הוא מיד זיהה את אבא והזמין אותנו אליו . כשהגענו ,
שאלתי על החליפה . שפירא חייך ואישר . מיד הוסיף סיפור שמימי לא שמעתי : יום אחד
יצקו גג באוניברסיטה . אותו יום הגיע תורו של שפירא לעבודה . לאסונו חלה בשפעת .
להפסיד יום עבודה – לא יכול להרשות לעצמו . תפקידו , אחד מעשרה , להוביל את הבטון
במריצות לנקודת היציקה . אבא היה הממונה על המכונה ומלוי המריצות . אבא ראה מיד
ששפירא בקושי עומד על הרגליים . כל פעם ששפירא הגיע עם המריצה למכונה , אבא היה
צועק עליו : הי אתה אל תידחף ! חכה בשקט לתורך ! על כול 3-4 מריצות של עובד רגיל –
שפירא סחב רק מריצה אחת וגם היא לא מלאה
לגמרי . מנהל העבודה לא הבחין בתרגיל ושפירא הצליח לצלוח את היום . אבא לא זכר את
האירוע , אך שפירא לא שכח אותו עד יומו האחרון !
גם את הסיפור הבא מעולם לא סיפר מיוזמתו - עד שמישה אלפרשטיין
נפטר . בהלויה נכחו כל ראשי ה"הגנה" מירושלים
דאז . התפלאנו מאד . בדרך כלל זילזלו כולם בז"ל . הבדיחה המפורסמת היתה
שבימי מלחמת השחרור , ניתנה בקריה פקודה : כאשר מופיעים מטוסי אויב , יש לירות בהם
בכל כלי הנשק שברשותך . למישה היה אקדח נשים קטנטן
בקוטר
בין מישה ואבא הייתה הבנה , הערכה הדדית וחיבה .
הבנתי מדוע מישה מעריך את אבא – כמו רבים מפועלי הבנין - לא הבנתי מדוע אבא מתייחס בסלחנות וחיבה למישה . אחרי ההלוויה שאלתי את אבא : מדוע באו כולם ? וזה סיפורו :
"מאורעות" 1929 . כחבר ה"הגנה"
נשלח עם כ 15 מחבריו להגן על אחת השכונות
החרדיות הגובלת בעיר העתיקה. הציוד הקרבי היה מקלות ואקדח מחתרתי אחד . האקדח ניתן
לאבא שנחשב אדם אחראי , רציני וממושמע .
מול קומץ המגינים עלה , בסימטא
צרה , המון משולהב של מאות ערבים , מניפים שבריות , נבוטים ושואגים : "איטבח
אל יהוד"... אבא ידע שאם ההמון יוצא מהסימטא ומתפזר בין בתי השכונה – חברי ה"הגנה" הם
טיפה בים . עשרות לפחות יפצעו ויהרגו . סכוי רב שחברי ה"הגנה" יהיו הראשונים . בהגיון פשוט
הבין שהדרך היחידה לעצור את ההמון , היא לירות בו בעודו בסימטא
, לפצוע לפחות את המנהיגים והמסיתים שבראש ההמון. בעיה מוסרית : אבא לא הצליח
לשכנע עצמו לירות בבני אדם שברגע זה , עדיין לא פגעו באיש.
( קצת הסטוריה : הנושא של ההגנה עצמית היה כבר
ותיק. בארץ היו "השומר" "בר-גיורא" טרומפלדור
תל-חי ה"הגנה" ואחרים . היה נסיון רב . העקרון היה : רק הגנה , לעולם לא התקפה יזומה ! בתחילת שנות השלושים החל יצחק שדה להנחיל את
העיקרון של "יציאה מחוץ לגדר". התהליך לקח זמן . אפילו בעליה לחניתה
בשנת 1936 – גם בה השתתף אבא – עדיין ביום הראשון עסקו רק בהגנה והקמת גדר .
התוצאה : שני הרוגים מצליפות אנשי הכנופיות שתפסו בלי הפרעה נקודות שולטות על
המחנה . ביום השני הוציא שדה מארבים לכנופיות . התוצאה : אבדות לפוגעים ואפס
נפגעים לאנשינו . מאז השתנו כללי המשחק . )
אנו עדיין ב 1929 . אבא מתלבט ומתייסר . ההמון כבר במרחק 20-
ה"הגנה" הבריחה את מישה ללבנון. בית
המשפט המנדטורי דן אותו לתליה . שנה-שנתיים לאחר מכן פוגש אבא את מישה ברחוב: השתגעת !? הרי יש פסק דין מוות על ראשך ! איני
יכול לחיות מחוץ לארץ ישראל !! עונה מישה אלפרשטיין . איני יודע איך ומתי , הצליחה ה"הגנה"
להשיג עבורו חנינה . כנראה בימי "המרד הערבי" בשנים 1936-9 .
מאורעות 1929 בתודעה הלאומית הישראלית הם , בראש ובראשונה , ובצדק , השחיטה
וחורבן קהילת חברון היהודית בת מאות השנים . פחות מזכירים את המושבה "מוצא" ,רצח משפחת מקלף (ממנה
שרד ילד קטן שהתחבא מתחת למיטה – לימים רב-אלוף מרדכי מקלף ) . בכלל לא מזכירים את
הצלת השכונה הירושלמית .
אולי הגיע הזמן לספר גם הסיפור הזה .
כל ימיו היה אבא חצוי : הוא פעל בדיוק בהתאם לנורמות , לאמונים שעבר ,
לפקודות שקבל... אך לא הוא וחבריו הצילו את ירושלים , אלא מישה
אלפרשטיין !
יאיר מירז ( מיזריצקי )