המשפט
אהוד.
הנער החצוף והפרוע, המוכשר, שהיה למטרד ולמקור של כעס ורוגז
למוריו, כי הרבה לברוח מבית הספר
ולשוטט על שפת הים, בין גבעות החול הזרועות אוהלי בדווים מצולעים
ומוכתמות בשיחי לענה כהים,
ששרטוטיהם
המאפילים ברדת הערב דומים לשדים ולמפלצות מטילי אימה. אהוד הנער שהקיאו אותו
חבריו
מחברתם כשחשבו שמעד. הנער שלא ידענו
לתמוך בו ולהעניק לו עזרה. כן. חזק מכולם זיכרונו של
משפט
החברים שנערך לו בתנועה, כשחשבנו שגנב את שעונו של גיורא, המדריך הנערץ. עדיין אני רואה
בעיני
רוחי את האור העמום, הנשפך בזרזיף
קמצני מנורת חשמל עירומה המשתרבבת מתקרת הצריף הקטן
של 'קן
התנועה', ומתנדנדת כמטוטלת חסרת אונים כשמרעידה הרוח החורפית שבחוץ את קירות הצריף
הרעוע.
עדיין אני יכולה לחוש בחום פני
הבוערות כשניסיתי להגן על אהוד, שלא הכחיש כי שלח את ידו
ברכושו של
אחר, ובאוזני עוד מצטלצל נאום ההגנה שנשאתי כדי שיסולח לו, ולא יגרשוהו חבריו
מקבוצתנו הקטנה.
היה אז ערב ראשון של חורף. רוח קרה שנהמה
בחוץ חוללה בצמרות הברושים הזקופים, הנעות כמתפללות אל
קצה
האופק, והשמיעה צלילים קודרים כשהרעידה מיתרים סמויים של אוויר קר. בכוח היכתה
הסערה בגג הפח
הגלי, הסדוק,החופה על תקרת העץ הישנה של
הצריף הקטן, וגל קור ראשון צמרר את העור. מרחוק עלתה המיית
הים החדגונית, המלווה תמיד את החיים
בשכונה החולית, ולפעמים שאטה רכבת במסילה הסמוכה, ושריקתה
הדקה
התערבלה בקולות הגלים וביללת הרוח ונטמעה בהם.אותו יום בא אהוד לצריף הקטן ושרוולי
חולצתו
מופשלים. שעונו היקר של גיורא המדריך,
השעון היקר שאיבד בחולות, התנוסס בגאווה
על פרק ידו הרזה
של הנער, והוא, כמקנטר, נופף בו מול פני
חבריו כאומר: הנה גנבתי! ואתם, המתיימרים להיות טהורים,
נבחרים
מעם, מה תעשו בי?! תחילה ניסינו לשדל אותו בדרכי נועם: "השתגעת?! החזר מיד את
השעון!"
אמרנו בלהט רוגז. אך הוא, כמתגרה, סירב
לשמוע."הוריו של גיורא עשירים, והם יכולים לקנות לו שעון אחר,
אבל הורי עניים ולא יוכלו לקנות לי שעון!
מצאתי את השעון בגבעות ולא אחזיר אותו!" אחר-כך פרצה מהומה.
קולות
רמים התערבבו זה בזה, וקולותיהם של
המחמירים גברו על קולותיהם של המסנגרים. גיורא התקשה
להשקיט את
חניכיו, והציע לערוך לאהוד משפט חברים."לא!" אמרתי. "נדחה את הדיון
לפעם אחרת! עד מחר
יסכים
אהוד להחזיר את השעון!" דברי נבלעו בהמולה הגדולה, ויעל, מנהיגת הקבוצה, קמה
ואמרה בלשון נמלצת,
לשון של סיסמאות, שבימים ההם נהגנו להשתמש
בה רק כשהתווכחנו על אידיאלים ורעיונות נשגבים:
"לא
נסלח! נוקיע את הגנב מקרבנו! והיה מחננו טהור!" ואחר-כך, כמתגברת על סערת
רגשותיה ומכריחה את עצמה
למשול ברוחה, הוסיפה בקול כבוש: "אנחנו לא יכולים להקים קיבוץ עם
גנבים!" יעל הייתה המנהיגה , כי כיבדנו
את
תבונתה, את הגיונה השקול ואת נועם דרכיה. אבל הפעם קוממו אותי דבריה הרעים, כי
הבחנתי בהם ברשעות
מסותרת ובעריצות של מנהיגים. בלהט ובפנים
סמוקות ניסיתי להרגיע במענה רך את חברי הכועסים, וביקשתי
לסתור את
דברי יעל:"חברה, איך אתם מתנהגים?! הרי אהוד רק מנסה להתבדח, לעורר תשומת לב!
אני מציעה שנלך
עכשיו
הביתה ונדחה את הדיון הזה למחר!"
דברי הוחרשו בלהט הויכוח."ככה לא מתנהג חבר תנועה!" קם ואמר
אחד
החברים. "אצלנו אסור שיקרה דבר כזה!""נוקיע את הגנב מקרבנו!"
חזרה וקראה יעל בלהט, ושוב ראיתי
שרשע וכוחניות שולטים במבטה של המנהיגה.
לפתע פסק אהוד להיות 'אהוד שלנו' והפך להיות "הגנב הזה"!
כגל שחור
גאה בחברי החבורה פרץ של שנאה אל החריג, המורד, השונה, הקורא תיגר על ערכינו
המקודשים.
"יעל,
איך את מדברת?!" קראתי ברוגז. "איך את יכולה לדבר ככה על אהוד?! על אהוד
שלנו! למה את רוגמת אותו
במלים?! למה את מגרשת אותו?! והרי כדי לנסות אותנו לקח אהוד את השעון!
לכן בא דווקא היום בשרוולים מופשלים!"
אהוד לא
סייע לי לחלצו מהמצוקה. הוא קם, פניו אדמו, עיניו נצצו בזעם, והוא חזר ואמר:
"לא אחזיר את השעון!
הוא שלי
ולא אתן אותו לגיורא!"אז קמתי
ונשאתי את נאומי, נאום ההגנה המפורסם, שחברי הרבו לדבר ולדוש בו ימים
רבים,
והזכירו אותו בכל אחד מכנסי המחזור הנוסטלגיים שנערכו לאחר שנים רבות. בתחילה
גמגמתי כהרגלי בשעה של
התרגשות,
אבל אחר-כך פרצו המלים בשטף ובזעם. "ה... ה... הש.. ש.. ש...
שעון... שעון... אינ...איננו... איננו חשוב!"
טענתי בחום. לגמתי אוויר מלוא ריאותי כדי להפסיק את הגמגום המרגיז,
ואחר-כך המשכתי בכבדות: "כולנו
יודעים
שהוריו של אהוד עניים מאוד. הם לא יכולים
לקנות לו אפילו בגד ראוי לשמו! והרי
הסגיר אהוד את עצמו לידינו. בכוונה
הפשיל את
שרווליו. הוא רצה להיתפס ולהיענש! ואני מציעה שנדחה את הדיון לפעם אחרת. מאוחר
כבר, ואהוד אינו יודע
מה הוא
עושה. רוח שטות נכנסה בו, ואין לו שליטה עליה ו..."דברי שוסעו בקריאות
אכזריות: "אנחנו לא צריכים גנבים
צלנו
בקיבוץ!""מי שגנב פעם אחת יוסיף ויגנוב עוד ועוד!" ושוב חשתי שלא
בגלל השעון מנדים חברי את אהוד, אלא
מפני שקצה נפשם בנער הפרוע, המעמיד אותנו
במבחן, מטיל ספק בחלומותינו, ומורד בחוקיה המקודשים של
חברתנו הקטנה. מגרשים הם אותו מ"קן
התנועה", מהבית הנפלא הזה, המלא חום, חיבה ואחווה של ריעות,
כי הוא
מעז להיות שונה!שעות רבות ישבו החברים בחדר הקטן והדחוס, ורק לפנות בוקר נערכה
הצבעה וגמלה ההחלטה
הנוראה: אהוד יסולק מהקבוצה, ולא יורשה לו
עוד לחזור אליה! שוב לא יהיה אחד מחבריה, לא ידון אתנו בעתידו של
ה"גרעין", לא יצטרף לטיולינו,
ולא יקים את הקיבוץ הנכסף. אין לו מקום בקבוצה. חרם הוכרז עליו, ונאסר על חברי
התנועה לשוחח עמו. ידעתי שלא אקיים את החרם.
גדלתי עם אהוד בשכנות, חצרות בתינו גבלו זו בזו, יח
הלכנו לגן הילדים ולבית הספר והוא כמעט כאח לי. לעולם לא אוכל לקיים את
"דין התנועה" הנורא הזה! אמנם לא
השכלתי
למנוע את גירושו של אהוד, אבל לא אנדה אותו! ידידי הוא, ולא אוכל לנתק אותו ממני.
למחרת
ניסיתי לשוחח עם אהוד בבית הספר ולשדל אותו להחזיר את השעון, אבל הוא לא ענה לי,
ואני דימיתי שהוא רוצה
לומר לי
בשתיקתו: עיזבי אותי לנפשי! איני רוצה ברחמייך! גם בימים הבאים ניסיתי לחזור
ולשוחח עמו, אבל הוא התרחק
ממני בלא לענות לדברי. בסתר דיברתי אליו,
כשאיש לא ראה, כי חששתי שחברי ינדו גם אותי מחברתם על שהפרתי את
חוקי
ה'חרם' הנוקשים. כן. עד היום אני מתביישת כשאני נזכרת שהפחד מהחרם היה גדול ממני... שוב ושוב חזרתי וניסית
י להעביר
את רוע הגזירה בשיחותי עם אהוד ועם חברי, אבל לא העליתי דבר, ואהוד המשיך להיות מוחרם ומנודה.
גם
בבית הספר עמד עתה אהוד בהפסקות
לבדו, צפה בנו מרחוק, ולא הצטרף לשיחותינו ולמשחקינו. הוא
ניסה להתקבל כחבר בתנועת נוער אחרת, אך
חבריה סירבו לקבלו, כי הפרשה נודעה
בכל תנועות הנוער שבשכונה,
וחבריהן סירבו לקבל לקהלם את הנער המורד,
יוצא הדופן. לו החזיר אהוד את השעון לבעליו, היה מעביר מייד את
רוע הגזירה והחרם היה בטל, אבל הוא נשא את
השעון בגאווה על פרק ידו, ואפילו בחורף נהג להפשיל את שרווליו
הארוכים
ולחשוף את השעון היקר.
אף שנמנה אהוד על התלמידים
המצטיינים, נטש את בית הספר באמצע שנת
הלימודים האחרונה, והקדים את מועד
גיוסו. הוא שירת בחיל האוויר והיה לטייס
קרבי. לאחר גיוסו מיעט לבוא לשכונה, ורק לעתים רחוקות נהג לבקר את הוריו
כשמדים כחולים עוטים את גופו וסיכת טייס
מתנוצצת על דש חולצתו. לאחר שסיים את שירותו הסדיר שירת אהוד בצבא
הקבע, וברבות הימים נשלח לארצות-הברית כדי ללמוד להטיס מטוסים
חדישים ולהביאם ארצה. בימים ההם לא היה
בשכונה שלנו איש גאה יותר מאביו של אהוד,
שנהג לספר לכל הרוצה לשמוע: "אהוד שלי נשלח מטעם הצבא לחוץ-לארץ!
לאמריקה!"
והרי כל אחד בשכונה שלנו יודע שרק
אנשים מוכשרים באמת, כן, רק אנשים מצטיינים, נשלחים מטעם מקום
העבודה
שלהם לחוץ-לארץ! להישלח לחוץ-לארץ - זה בהחלט לא צחוק! זה בהחלט דבר רציני מאוד!
בלילי
הראשון בקיבוץ החדש חלמתי שישבתי עם כל חברי במועדון החברים, ולפתע הגיעה לחברי
הקבוצה שלנו
חבילת
דואר. "לקרייתים", נרשם עליה באותיות שחורות ובולטות, מטילות אשם. תחילה
תהינו: מי השולח המסתורי?
ומדוע
הגיעה החבילה דווקא ביומנו הראשון
בקיבוץ? ומה יש בה? מיששנו את הצרור בסקרנות מהולה בצחוק,
הפרחנו הלצות, העלינו השערות וניחושים,
ולבסוף פתחנו אותה בזהירות רבה, כחוששים לשבור דבר יקר ערך.
השעון
היקר, שעונו של גיורא, הציץ מתוך קופסת הקרטון החומה, ופתק קטן צורף אליו:
"אף-על-פי-כן - בהצלחה!"
אבל
בבוקר, כשהתעוררתי, דהה גם החלום הטוב הזה, ונותר רק כאב צורב של עלבון וחרטה.