שירים עד כאן... סיפור מאת רות יצחקי-ריכטר.

"ימין ושמאל רק חול וחול..."

"ימין ושמאל רק חול וחול..." ואולי לא רק זאת? אולי גם "רוח סתיו וריח ים, וריח

תפוחי-זהב..." ? לא. ריח תפוחי-זהב אין כאן. יש כאן רק מדבר של גבעות חול מופזות, שנהביות, מעוגלות כשדי אשה בשלה, והן רבוצות במרחב בהיר, מסנוור, הפושט עד קו המים. ואני יודעת שהגיעה העת שאתפכח, ואחדל לחשוב בחרוזי שירים ישנים שאהבתי בצעירותי, ועתה, בשעת צרה, אני שואבת מהם כוח כאדם מאמין הקורא לאלוהיו. אלא שאיני יודעת לחדול מחלומותי. לא! איני רוצה להתפכח!

ריח של ים ואצות נישא באוויר, מתערבל בצחנת אזור התעשייה ובריח

הבנזין השרוף, שמותירות מכוניות השועטות בכביש האספלט המוליך לנמל הקישון, ומעיר

בי זכרונות רחוקים מימי ילדותי. עוד מעט יתחילו לנצנץ אורות ראשונים בבתי העיר הגולשים

בערפילי הכרמל שמעבר למפרץ העשן, אבל עכשיו עוד שולט האור הבוהק על ים החולות

שאיני רואה את קצהו, וצובע אותו בגוונים של זהב.

אף שעברו יותר משלושים שנה מיום שנסלל הכביש, עדיין אני קוראת לו בלבי

"הכביש החדש", כפי שהורגלנו לקרוא לו בימי ילדותי בקריה שלנו. אז הכרתי במדבר

החולי הזה כל אשל מוכה רוח, כל רותם מאפיר וכל לענה כהה, וכשדהה האור בערב

והאפיר לאטו מול הים, ראיתי בשרטוטי הצמחים המתרפקים ע ל הגבעות שדים מפחידים

וחיות-טרף זועמות, שדמויותיהן חזרו אלי בסיוטי לילה, וגם עכשיו לא איבדה ירקותם המאפילה והמאיימת את קדרותה.

לפעמים אני מהרהרת שביד קפוצה, קמצנית, העניק בורא העולם מעט יופי למראות

ילדותי. יש אנשים שנוף ילדותם משובץ אגמים, מפלי מים ושקשוק של נהר מתנגן בפיתוליו

בין צללי שלכת מאדימה, ואחרים ידעו הרי שלג, עליות גג משולשות, צריחי כנסיות ויערות

אשוחים טחובים ואפלוליים, מדיפי ריחות שרף ועלי מחט רמוסים, אבל אני ידעתי רק

גבעות חול צהובות, מלבינות בצהרי היום ומתכהות ברדת הערב, מנומרות בעצי תאנה

מאובקים ובאשלים מאפירים, שהרוח הבאה מהים גוזמת בפזיזות פרועה את צמרותיהם,

ומעניקה להם צורה משונה. ולא היה דבר במדבר החול של ילדותי כדי לשובב את הנפש

ולנחם את העין, לבד ממעט פרחים בהירים של נר-הלילה החופי הזורחים בקיץ מול שקיעה.

שנים רבות לא ביקרתי כאן, ועכשיו חוזרים הזכרונות ומציפים אותי בצבעים ובניחוחות

רחוקים. הנה האשל הגבוה שנותר יחידי מכל העצים ששתלנו כאן עם המורה יהודית ז"ל

בטו' בשבט, והנה זארית הגבעה התלולה, החשופה, שקראנו לה "מלכת הדיונות",

כי כשהביטה בגאווה ממרום גובהה אל הגבעות הנמוכות ממנה, הזכירה לי את מלכת הכיתה

המתנשאת, ולעתים דימיתי כי חייכה בנדיבות אלינו, הילדים, כשבאנו עם מדריך התנועה

לגלוש מפסגתה אל המישור הקמחי, הרך, המתוח למרגלותיה. כאז כן עתה נשמעת מרחוק

צפירת הרכבת, המגיעה לאוזני עוד לפני שאראה את סרט הקרונות הכהה מתפתל בעיקול

המסילה ובוקע מבעד לחורשה, והנה האקליפטוס הזקן, שבילדותנו נהגנו לשבת תחת צמרתו

עם המדריכה ציפורה, לחבק ביחד את גזעו העבה בידינו הקטנות ולספור כמה ילדים נדרשים כדי

להקיפו, והנה...

נו, די! מספיק כבר! אני צריכה להתנער מזכרונותי ולהמשיך לחפש!

כבר שעות אחדות אני רודפת כאן אחרי כתמים צהבהבים, שקרני השמש מפזרות עליהם

נמשים של אור, אבל כשאני מתקרבת אליהם, אני רואה שאין אלה פרחי נר-הלילה שאני מחפשת,

אלא פיסות נייר צהבהב שזרע מישהו במרחב הגבעות, וכיוון שראייתי לקויה והמראות מעורפלים

מול עיני, הן נדמות לי כפרחים שאהבתי. כי אני נכה עכשיו.

לא. לא ממש נכה. אפשר להגיד שאני רק קצת נכה. אני רק נכה זמנית, כי עיני נפגעה בתאונה,

ועכשיו חוצץ מסך של אובך ביני ובין העולם. כשתתרפא עיני הפגועה, הבטיחו לי רופאי, יתאימו לי

עדשת מגע מיוחדת, ואשוב לראות מראות בהירים וחדים. אבל עכשיו אני מרכיבה משקפיים מגוחכים

שעדשותיהם עבות כתחתיתו של בקבוק, והן מגדילות עצמים קטנים, אבל מקטינות את שדה הראייה

שלי, וכופות עלי לתקן את בחינות תלמידי בעזרת מגדלת מיוחדת, דמוית טלסקופ זעיר, שהתקין

אופטומטריסט מומחה בעדשות משקפי.

לפעמים, כשיש לי מעט זמן ואני מתפנית מעיסוקי הרבים, תוקפים אותי געגועים למראות

הישנים. אז אני משתוקקת שיתבהר הערפל ואשוב לראות עצמים שקוויהם חדים וברורים,

וצבעיהם מבהיקים בבהירות, ללא מחיצות של מסך חלבי. ויש שאני מתאווה לקרוא כמו פעם ספר

טוב, לשקוע בעלילתו ולהזדהות עם גיבוריו, אלא שעתה ממהרות האותיות להטשטש מול עיני,

ואני נאלצת לוותר על הקריאה ולצפות בקוצר רוח ליום שאוכל להרכיב את עדשת המגע המיוחלת.

אז אוכל לקרוא ולראות בבהירות כמו פעם, כמו לפני התאונה. אז אוכל לחזור ולראות מראות בהירים

ומדויקים. אז אוכל לשוב להיות יעל האמיתית! 'יעל של פעם'! אז אגאל.

ישבתי לנוח על אחת הגבעות. ביד לחה מחיתי את הזיעה הניגרת מפני המשולהבות,

וחשתי שדמעות ארורות של כעס עולות ומציפות את עיני בלא אזהרה. כן. אני יודעת שאסור

לבכות. הרי אצלנו, בני הקריה, כל אחד יודע שאסור לבכות סתם ככה, לעיני זרים!

הרי ככה לימדו אותנו בתנועה! וגם בבית אני מתאפקת, ואינני בוכה לעולם לעיני בעלי או לעיני ילדי !

ובבית-הספר אני שופעת עליזות מתמדת, מנסה להסתיר את נכותי, מעמידה פנים שאני יכולה

לקרוא בלא קושי, מנערת מעלי את חברותי המנסות לסייע לי, ואיני מספרת לאיש שפני תלמידי

מטושטשים ומעורפלים מול עיני. בעלי טוען שאני מבזבזת משאבי אנרגיה רבים על העמדת הפנים

המיותרת הזאת, אבל הרי מאבק גדול אני נאבקת עכשיו, ואין לי זמן לעמוד ולהשתהות ולתכנן

ולבחון ולחשב ולשנות את דרכי! עכשיו עלי לרוץ הלאה! הלאה! הרי על נפשי אני נלחמת!

אבל כאן, בחולות ילדותי, איש אינו רואה אותי, ואני יכולה לבכות לי קצת עכשיו את כל הבכי

ואת כל הדמעות שלא בכיתי מיום שנפצעתי בתאונה הארורה. חזרתי ונזכרתי במאורעות הבוקר.

"מחר אני רוצה להראות לתלמידים במיקרוסקופ גרגרי אבקה נובטים של נר הלילה."

אמרתי לדליה, חברתי מימי ילדותי, שלמדה עמי בבית הספר שבקריה, שירתה אתי בנח"ל בקיבוץ

הנידח שבקצה הנגב, למדה אתי באוניברסיטה, ולבסוף התגלגלנו יחד לבית-ספר זה, שאנו מלמדות

בו כבר כמעט עשרים שנה.

"להנביט אבקה של נר הלילה?! השתגעת?! עם העיניים שלך?! שכחת שהייתה לך תאונה?!"

זועמת דליה, וכבר עיניה רושפות באותו ניצוץ זר, עוין, שרק בשנים האחרונות הופיע במבטה,

ואני מתקשה להבחין אם טינה נסתרת עומדת בו או קנאה שסיבתה נעלמת מעיני.

"מה יש?!" אני מתריסה. "אני יכולה לעשות את כל הדברים שעשיתי קודם! לפני התאונה!"

"לא, יעל, את לא יכולה!" אומרת דליה בעצב, וקולה שקט ונחרץ. "ומדוע את לא מאריכה

את חופשת המחלה שלך עד שתחלים העין? הרי כולם עושים ככה! למה לא תנוחי קצת?! הרי

הביטוח הלאומי יכוללשלם לך!" קצרת רוח היא משתהה מעט, בוחנת את פני במבט עלום של

טינה נרגנת, חסרת פשר, ואחר-כך מוסיפה באירוניה: "את באמת חושבת שאת הלן קלר?!

את חושבת שאת מוכרחה להתנהג תמיד כמו 'הטייס הקיטע'?! כמו שלמדת בתנועה?!"

אני מנסה לחייך ולהעלות חיוך גם על שפתי חברתי, כי בימי ילדותנו, באחת הפעולות

בתנועה, סיפר לנו המדריך הנערץ שאהבנו בסתר את סיפורו של הטייס הרוסי. גם עתה אני

יודעת שגיבור אמיתי היה הטייס שלי! עדיין אני יכולה לראותו זוחל ביער החשוך וקורא:

"פרטיזנים! פרטיזנים!" ואני יכולה לחוש בחוסר האונים העולה מקריאתו הנואשת, לשמוע

את רשרוש ענפי היער ברוח החורף הדוקרת, ולהאזין להלמות לבי כשהטייס מתעלף בשלג ואינו יכול

להגיע... דליה קוטעת בקול בוטה את זכרונותי. היא אינה נגררת אחרי חיוכי ומוסיפה לטעון:

"זה לא בשבילך עכשיו, יעל! תרדי מזה!" אבל אני אינני מוותרת. אינני יכולה לוותר! בדמיוני

אני רואה את תלמידי נאבקים תחילה במיקרוסקופ ורוטנים שאינם רואים דבר, אבל כעבור דקות

אחדות עולות בכיתה קריאות של התפעלות: "תראי, המורה יעל, תראי איזה יופי!"

"תראי-תראי-תראי, המורה יעל, איך גרגר האבקה הזה גדל ממש מול העיניים!"

"תראי, המורה, ממש אפשר לראות את תהליך הצמיחה!"

ואחר-כך, כשנשמע הצלצול, הם מוסיפים בהתפעלות: "היה יופי, המורה, בכלל לא הרגשנו

איך עבר הזמן!" ואני עולזת, חוגגת, מביטה בהם בחיבה, ושמחה בנצחוני כמורה בראשית דרכה.

אבל עכשיו מסתכלת בי דליה בעיניה היפות, שאת ברקן האפור-תכול אני מכירה כל ימי,

וחוזרת ואומרת: "מאוחר כבר, יעל! מאוחר כבר..." "אצלי שום דבר לא מאוחר!" אני אומרת בתוקף,

ומשתדלת שלא להרים את קולי. "ותגידי ללבורנטית שתכין את הכלים והחומרים למחר! זה

חשוב לי! זה חשוב לי מאוד ! " שיחה זו התנהלה לפני שעות אחדות, ועכשיו אני רצה על פני הגבעות,

ואיני מוצאת אפילו פרח אחד! רוח קרירה זורה בעיני גרגרי חול מלוחים, והשמש היוצאת ובאה בין

העננים מדליקה הילה של זוהר לוהט בשוליהם, ואני מוסיפה לשוטט ולחפש, אך במקום פרחים אני

מוצאת עוד קרעי נייר צהבהבים, מרגיזים, שקצותיהם מבצבצים מתוך החול ונעים ברוח כמחקים

את פרחי נר-הלילה הגדולים שאהבתי. בבהילות ובחרדה אני רצה בין פיסות הנייר ומחפשת לשווא

את הפרח שלי, ולרגע אוחזת בי רגשה של חלום סוריאליסטי ושל חוסר מציאות, ואני חשה כנתונה

בתוך סיוט בלהות, שרק יקיצה של ממש תחלץ אותי ממנו.

הערב יורד. זרזיפי גשם דלים מטפטפים מעט על פני הבוערות כרוצים לנחם ולהשכיח את צערי,

ואחר כך הם פוסקים באחת, והקיץ חוזר ומביס את החורף. על הגבעה ציירו הגשם והרוח עיגולים

כהים ובהירים, נתונים זה בתוך זה כטבעות שנתיות בגדם עץ שבע ימים, ומרחוק מנצנץ הים בברק

זכוכית אטומה מול השמש העומדת לשקוע. עוד מעט יאדימו קרניה, והיא תצלול ותתכסה בשמיכת

המים הארגמנית, המנצנצת בכבדות מתכתית מול האופק. אבל עכשיו עדיין היא זהובה ובהירה,

וקרניה קורעות את זגוגית המים באבחת סכין של אור, ומעניקות לגבעות הלבנות ליטוף אחרון של

חמימות. וכבר מתנגן בי שירה של חנה סנש: "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש

של המים, ברק השמים, תפילת האדם..." הנה! שוב השירים הטפשיים האלה שלמדנו בתנועה!

אני צריכה להפסיק לחשוב בסיסמאות! אני צריכה להפסיק לחשוב בחרוזי שירים ישנים שאני

קוראת להם בלבי תפילות, ולפעמים אני הולכת עם בעלי לערב זמר ושרה אותם בלב הולם

ובאמונה שלמה כשדמעה סוררת מתגנבת אל העין. פעם נהגו גם דליה ובעלה להצטרף אלינו,

אבל בשנים האחרונות פסקו לבוא עמנו. "סתם נוסטלגיה מטופשת ושמנונית!" אומרת דליה

בלעג מפוכח, כשאני מספרת לה על ערב הזמר האחרון. "לא נכון! שירים הם תפילות…

הם לפעמים געגועים..." אני מתקוממת ומצטטת לה משירו הנפלא של נתן יונתן.

"ואת יודעת, דליה, שלפעמים הם גם תקוות וגם..." אבל היא מניפה את ידה בתנועת ביטול

ומשסעת בלגלוג את דברי: "את, יעל, ממש מקרה אבוד! ממש אין לך תקנה! את לעול

לא תתבגרי! תמיד תישארי הילדה הקטנה מהתנועה!" ושוב עומד מבט הקנאה המסותר בעיניה.

ואני תוהה: מה יש לקנא בי, הנכה?! ובערבי שבת, כשאנו נפגשים עם חברינו, כשכולם

מתאוננים על "המצב הגרוע של המדינה", אני מסנגרת: "מה אתם מתאוננים?! והרי לא חסר לנו

שום דבר!" אז קופצת חברתי ממקומה ורושפת: "שטויות! את כמובן לא רואה מה שאת לא

רוצה לראות! בעינייך תמיד הכל טוב! את תמיד בטוחה שהכל מצוין! שהכל בסדר! את חושבת שאת

עדיין נערה ב'שומר הצעיר'?! את לא רואה מה מתרחש בארץ הזאת?! את לא רואה את הקיטוב בין

העניים לעשירים?! את השלטון שהסתאב?! את האבטלה?! את הכשלונות?!"

"אבל למה את מתרגזת, דליה? הרי את יודעת שיעל באמת מאמינה בדברים שהיא אומרת!"

נחלץ בעלי להגן עלי מפני זעמה. "את יודעת שהיא לא מעמידה פנים!" "נכון! ודווקא העיוורון הזה

גרוע בעיני! הגיע הזמן שהיא תתבגר כבר!" טוענת דליה ברוגז, לחייה סמוקות ולחות, והיא מביטה

ישירות לתוך עיני הפצועה, המפלבלת, וחוזרת שוב על דבריה באיטיות, כמלמדת ילד עקשן וקשה

תפישה: "אנחנו כבר גדולות, יעל! את שומעת?! אנחנו כבר גדולות!" ושוב מפציע מבט הקנאה בעיניה.

שוב מלטפת רוח רכה את פני המיוזעות וזורה בהן רסס רטוב של מלח מעורב בזרזיפי חול. האור

הנמוג נמזג אל המים, וכדור הארגמן הלוהט נוגע במשטח הים המבריק שבקצה האופק. בתחילה הוא

רק משיק למים, אבל אחר-כך הוא שוקע לאטו, כדורו המלא נגרע בהדרגה, והוא מפיץ סביבו נגוהות

ארגמניים ונבלע בגבול שבין הים לרקיע.

מרחוק, ליד הכביש, נדלקו כבר פנסי הערב, וכשאני מסתכלת בהם בעיני הפצועה, המגורה,

שטופת הדמעות האסורות, אני רואה בכל פנס יהלום גדול, מרובה צלעות, שבמשטחיו המלוטשים

זוהרים כוכבים צבעוניים. אני צריכה לקום וללכת הביתה, לבעלי ולילדי! הרי אינני יכולה להתמהמה כאן

עד בוא החושך! בכבדות אני מתנערת, מוחה את שארית הדמעות, ומתרחקת בצעדים כבדים מהגבעה

החולית, שהחלה כבר לספוג את טל הלילה.

אבל מה הדבר הצמיר והלבדי הזה שנתקע פתאום בין אצבעות רגלי היחפות, הדורכות בחול?

ובעוד ידי ממששת את הצמח הקטן אני יודעת: מצאתי! הנה הוא, הפרח שלי! הנה הצמח שנמלט

מהחורף הקרב ובא, ופרח בשארית אונו כאילו זה עתה בא הקיץ! מבעד לדמדומים הערפיליים זוהרים

אלי מן החול שלושה פרחים לימוניים, ולידם מזדקרים פקעים אחדים, שבין עלי הגביע הירוקים המקיפים

אותם כבר מציצים פסים של עלי כותרת צהובים, והם מתאפקים בכל כוחם מלפרוץ בבת אחת

במלוא פריחתם את המעטפת הירוקה האוסרת אותם. בזהירות אני קוטפת את שללי, עוטפת את

הפרחים העדינים בשקית פלסטיק שקופה, ואינני יודעת מדוע דווקא עכשיו אני מזמזמת פתאום את

"שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי ואחר-כך גם את שירו של אלתרמן: "עננים על ראשינו

הרוח איתן, המלאכה נעשתה, חי שמים!"

*

למחרת אני מראה לדליה בגאווה את האוצר הקטן שלי. תחילה היא מצחקקת בתמיהה:

"מצאת פרחים של נר-הלילה בסוף נובמבר? מה את אומרת?! אבל אנחנו לא הכנו לך את הכלים

והחומרים כי חשבנו ש..."הפעם איני יכולה להתאפק עוד, ואני מרימה את קולי: "למה לא הכנתם?!

הרי בשיעור הבא אני צריכה לערוך את הניסוי! והרי אמרתי לך שזה חשוב לי! חשוב לי מאוד! אני דורשת

שהלבורנטית תכין מיד את הכלים והחומרים! את צינית שאין לה תקנה, דליה! מה קרה לך, לעזאזל?!

מה קרה לך?! בבוז ובתיעוב היא מסתכלת בדמעותי הנצורות בזווית העין. הנה, אני חושבת,

רק זאת נותר לה מהחינוך הספרטני שרכשנו בילדותנו - הבוז לדמעות! "את... את... את...

את מלכת המיתוסים, יעל! נשנק קולה בכעס. "את מוכרחה תמיד להוכיח שאת חזקה! שאת

יכולה! שאת ממש חנה סנש! למה את לא יכולה לעבור ליד מיתוס בלי לאמץ אותו?! בלי לקטוף אותו?!

אני שונאת אותך! אני שונאת את האיוולת התמימה הזאת! את האמונה ללא סייג! את הראייה החד צדדית!"

"ואת בטוחה, דליה, שאני צבועה? שאני מעמידה פנים?!" היא לא עונה. טינה עמומה עומדת

במבטה, מתערבת בזעם שבברק עיניה, והיא מושכת בכתפיה בתנועה מרדנית, ואינה קמה ממקומה

לעזור לי וללבורנטית, כשאנחנו מכינות בבהילות את הכלים והחומרים הדרושים לניסוי. בעת השיעור,

כשנשמעות קריאות ההתפעלות והשמחה שאליהן ייחלתי, אני מאושרת עד אין קץ. מזווית עיני אני רואה

את דליה העומדת בפתח, נשענת על הדלת, ומביטה בי בסקרנות. ופתאום אני מבינה: הרי זאת קנאתם

העתיקה של המפוכחים באנשים שלא איבדו מיכולתם לחלום! הרי זאת קנאתם של אנשים שנפשם הזדקנה

והתקמטה, והם מבכים את תמימותם הטובה שאבדה בנבכי הזמן! ואני רוצה לומר לה כי לא בקמטי פנינו

עלינו להילחם אלא בקמטי המרירות והציניות שצצו בנפשנו בחלוף הזמן, אבל איני אומרת לה דבר.

ופתאום אני יודעת שאת אמונתה שלא תחזור היא מבכה, ועל חלומותיה שאבדו היא אבלה. כעסי פג,

ואני רוצה לנחם אותה, שהרי, כמאמר השיר, "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה..." אלא

שהפעם אינני יודעת לנחם, ובלבי אני מתפללת בשבילה במילותיו של אלתרמן: "שמרי נפשך, ילדה,

שמרי לבך הטוב..." ואחר-כך אני חושבת שאולי בכל זאת "רעות שכזאת לעולם לא תתן את לבנו לשכוח",

ואף שלרגע אחד אינני בטוחה עוד במילות השיר, מציפים פתאום חמלה רכה ורחמים רבים את לבי, ואני סולחת.