מהמשפחה : חנן בן 75

מסע אל השורשים לימי הילדות ולימי הנעורים . נגיעות ואולי פגישה נוספת עם הורים מבית אבא , עם אמא ואבא. ספרים ישנים , עיתון דבר, גננות ומורים. בסה"כ כל הדברים הקטנים שאולי הם בעצם גדולים. אם נרצה או לא נרצה.

נטייל לנו לאט ולא ברגלים יחפות על כביש האספלט הלוהט. מנסים ללכת ולא לרוץ לחוש את מגע הדרך עם דודס ובלורות וכך נסובב את עצמנו מפינה לפינה והדרך לא ארוכה. התוכנית היא מסע ברחובות הקריה או צלילה למחוז ילדותנו

1. הצריף.

2. בית משפחת פרגר ברחוב א'.

3. בית משפחת פרגר ברחוב ב'.

4. בית הספר היסודי.

5. הקן של התנועה.

6. מגדל המים.

7. תחנת הרכבת.

8. הצרכנייה.

9. בית הקפה של הקריה.

10.הדואר – הפוסטה.

11. המרפאה.

כמו שאורי יסוד כתב:

"כאן במקום הזה על גבעות החול.

כאן במקום הזה התגבש והחל הכול.

כאן במקום הזה עוצבו סגנון חיים.

שהם נחלתם של בני קריית חיים.

ומי את כולן יכול לזכור ולמנות

הן וודאי רשומות בספרי הזכרונות".

הצריף

בתום מלחמת העולם הראשונה נרכשו ע"י צעירי הישוב משאיות מעודפי הצבא הבריטי. משאיות אלו הוסוו לאוטובוסים ע"י קביעת ספסלים בארגזיהם והחלו להסיע נוסעים בתשלום. התנאים היו קשים, הדרכים משובשות, התקפות של כנופיות פורעים ערביות והחלוצים הבינו שרק בדרך של שותפות יצליחו להתגבר ולהחזיק מעמד. הם התאגדו לקבוצות קטנות שהתאגדו לקבוצות גדולות ואח"כ הפכו לקואופרטיבים. בשנת 1924 נוסד "משמר המפרץ", בתחילה היה קו 14 שנסע שלוש פעמים ביום. בשנת 1936 הובא "ליפט דל", שהועמד ליד הכביש הראשי ושימש כתחנת אוטובוס מרכזית. בשנת 1938 הוחלף הליפט לצריפון שהועמד על שטח רחב יותר ושימש כתחנה מרכזית וחניון לאוטובוסים. עד היום נקרא המקום בשם "הצריף", למרות שהצריף כבר איננו מוצב כאן מזה שנים רבות והשם נרשם בספר השמות של הסביבה, העירייה והמדינה כולה.

שכונת קרית החשמל

פנחס רוטנברג מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון שהגה את חזון "חשמול" א"י, הציג בפני דירקטוריון החברה שהתכנסה בלונדון להקים שכונה קהילתית משותפת לעובדי החברה Housing for the staff and the labor. כך נולד רעיון הקמת שכונת החשמל. ק. החשמל תוכננה ע"י רוטנברג להיות שכונה קהילתית. ייחודה שבה התגוררו אנשים נושאי תפקידים שונים: ממקימי תחנת הכוח בחיפה דרך עובדי הרשת במרחב צפון, מפעילי תחנות, פקידי החברה, מהנדסיה ומנהליה. השכונה הוקמה בעיצומם של מאורעות 1939 – 1936, בציר דרך חיפה – עכו – בירות, שנחשב באותם ימים ציר תנועה ראשי. בנסיבות הימים ההם, הנחה רוטנברג להקים את הבניין מבטון מזוין, כדי שישמש מוצב קדמי מבוצר.

המבנה הארכיטקטוני של השכונה שכלל שלושה בלוקים ובתוכם 72 דירות על מלאכת התכנון הופקד האדריכל שמואל רוזנברג, הבתים נבנו עם תקרות גבוהות, חדרי מדרגות רחבים וקשתות במפלס התחתון בסגנון איטלקי.

שלושת הבלוקים של ק. החשמל בלטו בהיותם המבנים הגבוהים ביותר באזור באותם ימים. בשכונה התגוררו כ- 300 תושבים, היא כללה מוסדות ושירותים שונים לרבות צרכנייה, גן ילדים, ביה"ס יסודי ומגרש ספורט שהיה באותם ימים המגרש המואר בחיפה והסביבה. היה גם מחסן נשק שהוקם בחסות ההגנה ובו אוחסנו ציוד הגנה בימי המאורעות ומלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור.

החל משנות ה-60 החלו לאכלס את הדירות "בקריית החשמל" גם דיירים שאינם משתייכים לעובדי חברת החשמל ומאז מוגדרת השכונה כבתים משותפים.

בית ברחוב ב'

יום אחד עברה שמועה כי במאפית פת השאירו הבריטים ג'אנק של טלפונים, עטנו על המציאה הבאנו ג'אנק של טלפונים ,מתחנו חוטים. מודיעים על פעולות בתנועה ושעורים .אבל לחוסר מזלנו אמא אחת פרקה את הקשר בינינו.

שם בילדותנו ניטעו הקשרים, שם בפנים נטעו בנו הורינו את הערכים וכמה להם אנו דומים אולי זה שורשים אולי מהות החיים . ולעד נמשיך לצעוד במסלול הילדות.

הנוער העובד

התנועה המאוחדת פרחה בגלל קוף ,שאורי מליניום הביא , ואז כולם עברו לתנועה המאוחדת.

בשנות ה- 50 החליטו לבנות תיאטרון קייצי המחזיק עדיין מעמד.

סניף גורדוניה – קן התנועה

אם הבית הוא ארוחה, הרי הקן היא הקומפוט. שם בבית היו חובות ושעורים ועזרה מסוימת. להביא קרח ולרוץ לצרכניה להביא לחם ולבניה, להשקות את העצים בחצר. ומי שהיה לו לול בחצר היה ממש משועבד.

בתוך מבנה נטוש של הצבא הבריטי בנוי מלבנים אדומות חציו קבור באדמה וחציו גלוי עם 6 פתחי אוורור, כאילו נועדו לגדעון לאופר שקראו לו צ'יטה , שישפוך דרכם דלי של מים ביום שישי.

פה היו לנו מדריכים אשר בנוסף לכך שהיו מיוחדים ואנו זוכרים להם חסד נעורים , על מה שעשו לקבוצה של זאטוטים בני 12. היו ספי לפקה, ומוסה אלנקווה ז"ל, ויגאל פרנקל וצביקה פפר.

יוצאים להם קבוצה של ילדים קטנים ליער גניגר ובונים להם אוהלים שמחוברים מ-2 שמיכות שהביאו מהבית . כפתורי שדה מאבנים וקשר מוט,שותים קפה ביער ופותחים קופסה של בוליביף, נוסעים למחנה

במעלה החמישה ובקיץ נוסעים למחנה עבודה בקיבוץ האון וחמדיה ומעין ברוך. מעבירים קשר ויוצאים לפעולה. יוצאים להם 14 זאטוטים בחולצה כחולה ושרוך אדום על גבעות של חול . במישור הנפלא המשתרע מפסי הרכבת ועד חוף הים. צועדים ביום ה-1 במאי בחיפה ברחובות ארלוזורוב מסדה ובר גיורא. הולכים שמאל ימין ,המדריך צועק : "תנועה רגל" ואנו עונים בגרון ניחר: "התנועה המאוחדת". הולכים ילדים ומרגישים שהם כאילו נושאים עליהם את כל התנועה הבולשביקית ורוסיה הקומוניסטית.

בצד עומדים אנשי חיפה ומריעים לנו. ואנחנו מסתכלים עליהם כאילו כל הבורגנים מריעים לנו.

חולצה כחולה חולצה כחולה והיא עולה. כל כך הרבה שירים שרנו בימי שישי אחרי התחרות מי הקבוצה שתתרום הכי הרבה לקופת הקרן הקיימת. ואת כל המילים ואת כל המנגינות אתה זוכר . איש חסיד היה בלי מזרן ובלי מיטה. דרך התנועה הזאת יצרנו חברות ורעות . אשר אין לה קץ. דרך התנועה הזאת הכרנו את שבילי הארץ. למדנו לאהוב את ריח השדה והפרח.

אפילו על מרכס ואנגלס שמענו מבצה.

שם הן לבשו את הסרפן וחגורה רקומה ואנחנו השווצנו בחולצה הרוסית הרקומה.

הן היו ילדות רזות עם צמות. איפה הן גילה, והדסה ,אילנה רייס ופנינה . בכדי לעלות באוב פעם אחרי פעם . את טעמו של העבר. חלפו כל כך הרבה שנים מהפעולות והמפקדים, הטיולים והשובבות. והם ממשיכים ללוות אותך בתום של נעורים מזכרת מימים עברו וממשיכים ועולים ומלווים אותך מדי פעם. הקן נמחק ונבנו פה המון שיכונים אך הבסיס עם היסודות תקוע עמוק עמוק בפנים.

דואר – פוסטה

אם ישנו דבר המשרת את אנשי הקהילה המתחדשת הרי זה בית הדואר. בבית קראו לזה פוסטה. ומברק נקרא טלגרמה. עמדנו מהופנטים איך דיכטר מנהל סניף הדואר המהולל של הקריה. עומד עם ידית עם תאריך ודופק חותמות לכל בול. מי שרצה או לא רצה כאשר הגיע לפוסטה הגיע גם לקופת חולים.

רכבת

הייתה פה תחנת רכבת שעצרה בדרך לעכו ולנו זה היה מקום מפגש. ראשית שמנו מסמרים גדולים על הפסים חיכינו שהרכבת תעבור ותמעך אותם ולנו הם יהיו להבים של סכינים. שנית אתם זוכרים איך היינו פעם מעשנים . גונבים סיגריות מהכיס של אבא של מוסה . ואריה וולך היה מביא קופסה של מספרו. יושבים על הספסל בתחנה ולא נוסעים לשום מקום. מוצצים מהסיגריה בהחבא. ילדים קטנים מעשנים והרכבת שהייתה עוברת במסילה בזמנים קבועים בדרך לעכו, נהריה ולבנון. צופרת ומסריחה את האוויר בניחוח של פחם שרוף.

צריף מפח גלי שנמחק ותחנה חדשה שנבנתה. רק עצי האקליפטוס שבצד המסילה ממאנים להעלם.

ליד המסילה גרו שתי משפחות קווקזיות: חגי, ואלישע הלל והיו להם עגלות עם סוסים . צי של מרכבות סוסים היו בקריה אלישע הלל עבר ברחובות צלצל בפעמון מכר נפט בתוך כלי עם ידית . היה לו ברז ללא ידית . הוא היא שם את הידית ופותח את הברז בתנועה סיבובית והנפט זרם למיכל בשצף קצף ומעלה המון בועות. מה חשבתם שנולדנו עם בלון של גז. בשביל להדליק את הפרימוס והפתילייה קנו נפט. חגי הלל עם עגלה חילק שקים של תערובת עם עגלה. והיה קיסלביץ עם עגלה של לחמניות שטעמן עומד לנו עד היום בפה. וברוך שחילק קרח עם דקר שמפסל בתוך הבלוק. ואבישי בנקיר (ברק) אומר שהוא היחיד שמוציא חמישה רבעים מבלוק אחד.

בית ספר היסודי

בית ספר היסודי לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב.

פה ברחוב ד' הרביצו בנו תורה. פה היו מורים לאורך כל השנים. מישראל דיין , היו שם שרה קיפניס ונינה וחיים חסין ואלייקים ויששכר וצבי עינצור וטוזניק(משה טורי זהב מיגור) . מורים לגינון: הופמן וארוך.

אני לא מאמין שהשף של המטבח בהילטון ירושלים החל את לימודי הגסטרונומיה בגיל צעיר כמונו: במסעדה של פרנקה קיבלנו שעורים, וצעדים ראשונים בבישול. לפני שרות סירקיס חלמה על ספר הבישול הראשון שלה. קראו לזה תזונה..

פה ערכנו את ערבי הכיתה בימי שישי עם חיים חסין.

מפה יצאנו לטיול עם אלייקים לעבר הירדן וחצינו את הגשר על הירמוך, אשר רכבת עברה עליו.

פה הרבצנו שיעורי ספורט עם דולק.

פה הופענו בהצגות בבית העם הישן.

פה למדנו בכיתה ד' בשעות אחר הצהריים, משמרת שנייה עם חלונות מאופלים, על מבנה העצמות של הציפורים. פה דיין היה מדבר ויורק בלי סוף על המחברות שלנו: "טפו, טפו, טפו...".

ופה המשכנו בתיכון בבניין הסמוך.

והיה ד"ר מנצל ואשתו פועה שמשכה כל השעורים את הרצועות של החזייה שלה כלפי מעלה. ולינה שניסתה להכניס לנו את שיקספיר לראש. ומורה למתמטיקה רשע מרושע בשם קורץ שהכניס לשפה העברית את שם התואר והפך אותו לפועל – " אתה הולך ומטפייש מיום ליום" וכשרצה להדגיש עד כמה אידיוט אתה היה אומר לך "אתה טיפש אחד בשנייה על לשון בחזקה(טיפש בריבוע) ".

הבניין נשאר על עומדו ומסביבו נבנו טונות של בניינים, חצר המשחקים הגדולה שלפני ביה"ס, שבחג השבועות הייתה מאכלסת את כל הקריה והקיבוצים לחגיגות השבועות נעלמה. בסה"כ אתה שואל את עצמך האם נשאר משהו מהלימוד ההוא? כן

לאחות קראו פנינה ורשבסקי, פעם בחצי שנה הייתה מגיעה רופאה לביקור בבית ספר ששמה דוקטור הדסה היינריך. היא הייתה בודקת שלבנים אין קילה. היא הייתה דוחפת יד לתחתונים ובדקת את הביצים ומבקשת להשתעל. נראה שזה לא היה רק בקרית חיים אלא בכל הארץ אותו תהליך כמו שכתב יורם טהרלב בספרו הנשיקה הראשונה.

בדיקה

כשמרים הרופאה בודקת את הבנים

היא מציצה לתוך התחתונים

ומבקשת: תשתעל.

איך זה קשור לעזאזל ?

מרפאה

היו שם אנשי מדיצינה שעשו עלינו רושם יותר מכל הסגל הרפואי של ביה"ח "הדסה" בירושלים. ד"ר שפירא אישה גדולה שתמיד כשאני נזכר בה אני פותח את הפה והיא דוחפת לי לגרון קיסם מעץ, ואומרת לי להשתעל ותעשה : אהההה.

ואחות ששמה יווה חסין, "פלורנס נייטינגייל" היא כלב לעומתה. איזו מסירות ואדיבות ואימהות נטפו מהאישה הזו. ועוד אחות ששמה חנה רוזן, אחות עם צמות מעל הראש, אישה קשוחה נראתה כאילו שהיא נלקחה מאיזה גולג סובייטי.

והיה ד"ר מרבך – איש רע כזה, אף פעם לא חייך.

ושם פתרו לנו כל בעיות החזרת ,האדמת והאבעבועות, ונתנו מזור לכל פצעינו ותחלואינו.

מה נדבר המדיצינה במיטבה.

בית הקפה

בקריית חיים היו שני בתי קפה, אחד מהם היה צריף של עץ בצבע ירקרק. מרפסת גדולה מקדימה ומעקה. מכרו שמה גזוז רק בשני טעמים: לימון צהוב ובטעם פטל אדום. שטפו את הכוסות במין מזרקה שהתיזה לכל עבר רק לא על הכוס. המזרקה של אגם היא כלב לעומת המתקן לשטיפת הכוסות. בשבת אחר הצהריים היו מגיעים לכאן, יושבים סביב הכיסאות ומדברים על נאומיהם של בן גוריון, משה שרתוק, ברל כצנלסון. והיו אוכלים סלט פירה עם כפיר. עד היום מאכל של פירה עם לבן הוא מאכל תאווה בעיני. לתל אביבים היה קפה ,רוול וגלידה ויטמן, ולנו הקרייתים בית קפה עם גג פח ועצים ירקרקים.

הצרכניה

היכן שעומד הקאופ שפעם היה מסעדת פועלים וצרכניה. חנה אמא של נירה עבדה פה הרבה שנים וטעם של מטבח פועלים נדף מהמקום הזה.

על גג הצרכניה הפועל קרית חיים ארגן קורסים להאבקות. כאשר אבא של עודד מורגנשטרן היה מאמן ספורטאים. התאבקו והתהפכו שם על מזרונים . יאיר מלמד וארצי וכל מי שהיא לו גוף חטוב. ואבא שלי ואבא של החברים שלי הסתובבו וקנאו בספורטאים. נדמה לי שאבות של כולנו מעולם לא עסקו בספורט. אפילו יום אחד כל ימי חייהם.

הקיוסק של סרדני –

קריית חיים נבנתה בזמנו עם אנשים שהיה בהם גם הרבה חזון, עם דפוסים מסוימים.

עניין החנויות סופר בנושא של צרכניות: היו צרכניות, היה מפעל מים משותף, היה מערכת חינוך יוצאת מן הכלל. היה יהודי אחד ששמו סרדני, שהוא אביו של דן תיכון וירדו לו קצת לנשמה.

פה נטמנו הזרעים הראשונים של חבר הכנסת דן תיכון. אביו המנוח סרדני פתח פה קיוסק. ובקיוסק יכולת לקבל גלידה טובה או חמישים גרם סלמי חתוך דק דק דק. וכל מיני מטעמים.

בעיני ישראל קרגמן, בניומן פרגר וברוצקי זה היה חוצפה לפתוח חנות פרטית בקריה שבה כל מזוננו מסופק לנו על ידי הצרכניה. זה היה פגיעה בקודש הקודשים של משה ישראלי אבא של רוחלה ושל גורלניק שלימים נחשד בצרכניה , ועלה שם גם לגדולה. נדמה לי שזה היה מלחמה ברויזיוניסטים ובזבוטינסקי ובאצל במלחמה בקיוסק של סרדני אך מאידך גיסא איפה קונים סלמי טוב. הם חיו עם זה במשך שנים עד שדן תיכון ולודמילה שלו. הפך להיות יושב ראש הכנסת.

"גזוז" : גזוז אוריגינלי היה של "קרנה" כמו של טמפו בשנות ה - 60 . המפעל היה ממוקם דרומית לקריה,  בדרך כלל צבעו של הגזוז המבוקש היה כתום . היו מינים שונים של גזוז.

מיץ אדום : מי סודה עם מיץ פטל, בדרך כלל תרכיז מחומר לא ידוע. 

מיץ לימון: מי סודה עם מיץ לימון ממותק  בדרך כלל תרכיז מחומר לא ידוע 

צוף: משקה שלא מתחרה בבירה השחורה , מבוסס על צוף דבורים , נשמר בחביות  ונמזג מברז מיוחד גם עם קצף. נחמד ונעים לשתותו. המשקה המוצלח ביותר באותה תקופה.