30.8.08 מעודד ברונשטיין :
בדרך כלל, אומרים, כי אין הנחתום מעיד
על עיסתו.
אולם הפעם, אנסה לחרוג מן
המנהג : אספר על חבורת צעירים חברי
גרעין "נחשול" של התנועה המאוחדת החוגגים שבעה עשורים בבית עמיתתם רעיה
(שטראוס) בן דרור בנהריה, אירוע
אשר הפקתי בעזרת חברים. הם התכנסו ובאו, הצעירים בני ה-70- חברי הגרעין לביתה
של רעיה חברתם מקן נהריה.
רק
אתמול , היה זה בחודש אוגוסט ( ה-2-בו בשנת 1956 ) טיפסו המה בסנדלים, מכנסים
קצרים, תרמיל ובתוכו זוג בגדי עבודה על גבם כשנעלים גבוהות משתרבבות בשני צדדיו
ומעליו שתי שמיכות "קוץ" על משאית ה-ג'.אמ,סי
המסולמת של קבוצת יזרעאל שבעמק ופעמיהם לשם.
בהגיעם לקבוצה, קיבלו את
פניהם אוהלי ברזנט (הבנות בבדונים) מיטת סוכנות, מזרון
קש וארגז תנובה דו שימושי. האחד ארון לבגדינו , והשני, שולחן כתיבה כדי לכתוב לאמא
ואבא, הנה כאן בקבוצה ממומשות כל משאות נפשנו ורועים אנו בשדות ההגשמה.
דרך ארוכה עברנו וחווינו
בחיינו עד הגיענו הלום, לערב הזה, ללילה הזה, כאן בעיר הקיט הצפונית שלחוף הים
התיכון אצל רעיה. נותרנו אותם החברים, מפעמים
בנו אותה חדוות נעורים, אותו הסומק של בינו לבינה בימים ההם וזאת היות היום הסבים
והסבתות. זר, כי היה ניקלע לכאן, לא
ידע מה פשר עליזות ועליצות הנעורים הזאת ועוד בגיל 70 ? כן, חזרנו, חזרנו לעלומינו ובתוך תוכנו נותרנו כאלה. הנה, באחת, נעור האבק מעל
ערוצי הזיכרון, לא רק בהשפעת בריזת הים הסמוך. כן, כן, זוכרים ועוד איך זוכרים. בדיבורינו ריחפנו כולנו אל הימים והלילות של העמק שהוא
היה ונותר זוהר ואורה- ביזרעאל, אל אותם השדות שבעמק ( הירדן דגניה ב') אשר
קידמונו ביום ובלילה בריח הזבל ניחוח חציר ואל אותה הבלוריות המתבדרות בהרי
הגליל העליון- יפתח.
הינו צעירים, נותרנו צעירים
ומחכים בכיליון עינים לכנס/מיפגש
הבא. תודה לרעיה על האירוח
הנפלא והנהדר וכל מה שעשית למעננו
ילווה אותנו עוד שנים רבות.
תודה לכל מי שעזר בהפקת
הכנס. עודד