בונצ'יק : סיפורי חיים בקריה או החמור שבא לסעוד!
לסיום כתה ג' חיכינו בקוצר רוח,
שגבר עם התקרב המועד. לא כתה ד' משכה אותנו ולא החופש הגדול, אלא כרטיס
הכניסה לתנועת הנוער. היה זה סמן ברור
למעבר חד, מילדות לנערות. באחת עברנו ממשחקי ילדות, לאותם המשחקים,
אולם במסגרת התנועה. התחלנו במסלול
שבסופו הכשרה, ופלמ"ח, שהיו משהו שמעבר לחזון. מה עוד שכל מעבר כזה
היה " פעם ראשונה אחרי אלפיים שנה", כמיטב המליצות של אז. (גם
המליצות נלקחו ברצינות).
אם לתנועת הנוער אפשר היה
להתקבל החל מכיתה ד', הרי שדחקנו קצת את המועד, וכבר בסוף כתה ג' ,נענינו
ל"גייסי" תנועות הנוער, ונהרנו אחריהם בגיל ובששון. דרכי שלי הייתה
סלולה ישר ל"גורדוניה", עקב המסורת שהייתה
נהוגה ברחובנו. ומסורת כידוע לא שוברים!.
עם ההתייצבות בקן התנועה שהיה
צריף ברח' א' מס 23 או 25, צרפוני לקבוצה
עם ילדים מרחובות אחרים, מה שהקנה הרבה
חשיבות לסיטואציה, והרחיב אופקים. השלב הבא היה שקבעו לנו כמדריך, את דקרן מהגדולים,
יליד 28 (משה דוקורסקי) שהפך
מיד נושא להערצה.
אחת המכות שבהן הוכה הצד הדרומי
של קריית חיים, היו הבדואים שנטו אוהליהם ליד כביש I.P.C שהוליך מאזור התעשייה, לחוות מיכלי הנפט שעל
שפת הים, ועבר מדרום לאצטדיון של היום.
הבדואים חיים מהטבע, ומה היה יותר טבע מהגינות
בחצרות הבתים, ובעיקר בקיץ כשהכול היה יבש מסביב. לכן נהגו הם, לשחרר בלילה
את חיות הבית שלהם, ובעיקר פרות וחמורים. ואלה מדרך הטבע שמו מיד פעמיהם לגינות, שהיו הכי ירוק שבסביבה. החיות היו נעלמות עם בוא היום, אולם לא כולן.
החמורים בדרך כלל ראו כי טוב פה, ונשארו לשעות האבסה נוספות. לפעמים קרה שבעל חי איבד את
דרכו בסבך הגדרות שהוקמו נגדם, ונישאר בשטח גם בשעות היום. אחת המשימות הראשונות שלקחנו על עצמנו כקבוצה,
ובחסות דקרן המדריך, הייתה לאסוף את החמורים העזובים. אמצנו שני חמורים, ושלושה ימים הייתה השמחה
בעיצומה, תחרויות רכיבה וגרדת בכמות מסחרית. ( מחלת עור קלה שפשטה בחיות לא
מטופלות).
משנגמרה ההתלהבות הראשונית
ונוסף גם חמור שלישי, צץ הצורך לשכנם היכן שהוא. לאחר התייעצות קבוצתית, הוחלט
לבנות חמוריה, בצמוד לצד האחורי של קן התנועה הפונה לכיוון מסילת הברזל הסמוכה.
את ההתלהבות הפננו לאיסוף חומרי
בניה מכל הבא ליד. קרשים, פחים וכל דבר אחר שלא היה קבוע למקומו, או שלא נישמר
כיאות ברגע האמור. דבר ראשון מחזרנו את כל המסמרים שהצלחנו לחלץ מהקרשים, כפי שהיה
נהוג באותם ימים, גם בסולל בונה. לאחר
שהקמנו את המסגרת הסתבר שחסר חומר לכיסוי הגג. לקח דקרן פח גלי גדול והצמיד אותו לגג כשהגלים ניצבים לשיפוע הגג. כשניסינו
להתווכח אתו, ולהסביר שהגלים צריכים להיות מקבילים
לשיפוע, דחה אותנו דקרן בנימוק ש:"אין בעיה חברה, ניצבע אותו במיניום (צבע יסוד נגד חלודה) והכול יסתדר".
"אין בעיה חברה, ניצבע אותו
במיניום" היה מטבע לשון הראשון, שאימצנו בקבוצה,
וליווה אותנו במשך שנים, ושימש כתשובה בכל
פעם שלא הייתה תשובה אחרת טובה יותר בנמצא. וזכות הראשונים שמורה לדקרן, הוא משה דקורסקי הזכור לטוב, וצרורה בצרור הזיכרונות.
סופו של הסיפור הוא שכפי הנראה
לילה אחד בא בדואי,שגברו בו געגועיו לחמורים, ואסף אותם
אליו.ואנו נשארנו עם החמוריה... עד שעברנו לקן התנועה המאוחדת, שירשה את תנועת גורדוניה. בונצ'יק
* דקרן (משה דוקורסקי המנוח) הוא אביו
של המעמד לראשות העיר קרית
ביאליק : מר אלי דוקורסקי.