סיפורי חיים מהקריה או איך סוגרים חשבון עם אריק לביא?!

כשראיתי לראשונה את הסרט שלגיה ושבעת הגמדים, נראו לי כמה סצנות, מוכרות משכבר. ובייחוד אחת מהן, נחלצים הגמדים מבעד לדלת, כולם ביחד, כפקק מבקבוק שמפניה, כשמופיעה שלגיה .סצנה הייתה מוכרת לי כבר מימים ימימה, עוד מהתקופה שבה הייתה כיתת נוטרים אנשי פלמ"ח, אחראית על הביטחון השוטף בקריה וסביבותיה.

חדר הכוננות שלהם (הנוקטה), היה בקומה התחתונה של בית ברוצקי. הבית השני מפנת כביש ראשי, ורח' ג'. ובכל פעם שנעמי ברוצקי יצאה לחצר, נחלצו כל תשעת הנוטרים באחת, מפתח חדרם, החוצה לחצר,

כשכל אחד ואחד עסוק בענייניו... אחד ניקה את רובהו, שני צחצח נעליו, שלישי דקלם שירים ואמרות כנף,

מחוברת שהחזיק בידו, וכו' וכו' עד שעלתה העלמה על אופניה, והפליגה למחוזות חפצה. שאז חזרו כולם ונעלמו במעמקי חדרם. ונראה ממש כאילו צפה וולט דיסני בסצנה, והעתיקה כמו שהיא לסרטו המצויר. ובין כל אותם נוטרים חביבים, היה גם אריק לביא הזכור לטוב.

כביש ראשי היה כבר סלול אז לכל אורכו. אולם כדרך אותם זמנים, נסלל כולו בעבודת יד. לאחר ישור הנתיב, בעזרת סוסים, פוזר ה"דבש" אבנים גדולות בערך כבלוקים שננעצו במקומן בעזרת מכות פטיש כבד. מעליהן פוזר חצץ, על מנת למלא את המרווחים בין אבני ה"דבש". מעל החצץ פוזר הסולינג (חצץ דק), מעליו רוסס האספלט, ושוב סולינג, ואז בא המכבש וכבש את כל העיסה הזו, לכביש מן המניין.

מדרכות עדיין לא היו, וגם אבני השפה עדיין לא הגיע זמנן, ובשולי הכביש בלטו אבנים גדולות ממסד הכביש. ואני כבר בן שתים עשרה שנים, חזק מספיק בשביל לשאת במשקלן של נעלי עבודה מגושמות,

שהיו במעמד של נייק דהיום לפחות. אולם בכך עדיין לא יצאת ידי חובתך, אלא אם היו הנעלים מצופות מלמטה בפרסת ברזל על העקב, וסוליה זרועה במסמרי ברזל, והמרבה בהם יטיב. וכל זה מלווה בגרבי צמר מגולגלות לפחות שלש פעמים מעל הנעל.

וביום המדובר, ואני צועד לי לתנועה שמח וטוב לב, כשכל פרט מכללי הנעלים, שמור, ומוקפד, עד לפרטים הקטנים. ואני צועד לי שפי, על אבני השפה שבשולי הכביש מפני שמפגש האבנים עם המסמרי הנעלים,

רועש יותר מצעידה על האספלט. אולם עליה וקוץ בה. האבנים אינן ישרות כאבני השפה, ויש לשמור על שיווי משקל תוך כדי הליכה עליהן, ולהתנדנד בהתאם. וכשאני מתקרב לפינת רח' ג', נפתחת הדלת והעלמה ברוצקי יורדת לחצר. הנוטרים כמנהגם, פרצו לחצר,כולם כאחד. ואריק לביא האמור, חיפש נושא להתגדר בו, ראה אותי מתנדנד, כשאופל בליץ (משאית קלה גרמנית, שהמחנה השמיני שלל מרומל בצפון אפריקה, והארץ מלאה בהן) עבר לידי, רץ לכביש כשהוא פוזל אחורה, והתנפל בצעקות על הנהג: פרא אדם! איך אתה נוסע!, יכולת לפגוע בילד!…והילד הזה הוא אני. וכשאני שמעתי ה"ילד", נפגעתי עד עמקי נשמתי, ולמטה מזה. וכדרכן של פגיעות עמוקות, שהן מפצות את עצמן בפריצת מעיין הדמעות, ודווקא למעלה.

ובכדי להימנע ממבוכה נוספת , נשאתי רגלי, ורצתי עד המספרה של מתיתיהו ברח' ב'. ורק שם האטתי בכדי שיבש מעיין הדמעות, ואוכל להופיע בתנועה ללא עדות מרשיעה. איכה נפלת אריק לביא?. אני ששמרתי על כל כללי הנעלים, ו"ילד".... ?!?.

למזלו של הנ"ל לא צלבו דרכינו מאז, וגם אח גדול לא היה לי.

אז את החשבון בינינו נסגור כבר על בשר לוויתן, ויין משומר.

וכל השאר זכור ושמור במאגר הזיכרונות.

בונצ'יק

מגייזי: שלא יחמץ לבך ידידי בונצ'ק גם "העלמה" נעמי הייתה ילדה בעיני אריק שכידוע נשא את עיניו

לשושנה גרומן היפה של רחוב ד' בת גילו.