27.10.09 מאת אתי פולק (ארגון "ילדות עשוקה")

לאחר המלחמה אמרו לו לשתוק ולא לדבר על המלחמה ההיא.

שנים רבות שתק ורק לאחר ששיבה זרקה בשערו

בעקבות בקשת ילדיו ונכדיו התחיל לכתוב ולחקור.ומצא את מציליו.

קיבלתי את רשותו של הכותב (זאב - וים, יליד הולנד)

להעביר לכם את "זיכרונותיו במרחק השנים".

אודה ואשמח לדעתכם.

תודה

אתי

(אשמח לדעתכם על המצורף )

וים אבס

עברו מאז ימים רבים,

אך נסיעתנו להולנד, באוגוסט 2002, נראית עדיין כנס אחד גדול.

אני רוצה לספר לכם עליה בכתב, בהרחבה, כדי שתשמרו זאת למזכרת. אולי פעם יהיה זה פרק בספר, בו אלקט את זיכרונות הילדות שלי. אבל בינתיים, לפחות זה.

במשך רוב שנות חיי לא דיברתי בכלל על אותם הימים, ולא סיפרתי עליהם לאיש.

עם הזמן למדתי, כי זאת תופעה שחוזרת על עצמה בקרב ניצולי השואה. אנשים שתקו, לא רצו לדבר על זה; העדיפו לשכוח, כביכול, ולהתחיל מחדש. אבא ואימא שלי לא הרגישו בנוח כאשר הנושא עלה, וגם לא אחי הבכור יעקב, הגדול ממני בשש שנים. אם כן, לא פלא כי פרק זה בחיי היה כספר סגור ונעול.

רוצים לשכוח, אמנם, אבל לא ממש שוכחים. תמונות מתדפקות על זיכרונך, ונרקמים לך סיפורים שאתה מספר לעצמך. העליתי שיבה, ובעצם לא ידעתי עוד אם אני באמת זוכר, או שאני מדמיין שאני זוכר.

מדוע מגיע אדם למסקנה שרוצה לחפור בקרביה של ההיסטוריה האישית שלו, קשה לשער. אבל כנראה שתמיד מתעוררת איזו שהיא סיבה, נפער איזה סדק דרכו מתפרץ הצורך לדעת, כמו לבה מתוך הר געש. במשך תקופת מה שומעים את הרעש במעמקים והרעידות מערערות את רשת בטחון החיים אותה טרחת לבנות ביסודיות. זה לא נותן לך מנוח. בשלב הזה כבר אי אפשר לחזור אחורה, ואת גל השאלות הלוהט רק האמת תוכל להרגיע.

לגלות הכל מחדש היה מפחיד ומרתק גם יחד.

האם מתקשר כל המבוא הזה לנסיעתנו להולנד? ...ועוד איך!

אומה תאה, אמא שלי, נולדה למשפחה לא יהודיה. היא התגיירה לפני נישואיה לבן, אבא שלי. גרנו בעיר ברוטרדם. אומה הייתה מיילדת ופא Pa - (אבא) עבד באטליז של אחיו יופ.

בשנת 1935, נולדתי אני.

מלחמת העולם השנייה החלה בשנת 1939, אך להולנד פלשו הגרמנים רק במאי 1940. את אימא לא הטרידו בינתיים, בשל מקצועה הנדרש וגם משום שבעבורם היא לא נחשבה ליהודיה. אבא ירד למחתרת ועסק בזיוף חותמות.

שנה לפני כן, בהיותי בן 4 איבדתי את רוב שמיעתי,לאחר שמחלת השנית (scarlatina) תקפה אותי ולא טופלה כראוי.

טרם קיבלתי מכשירי שמיעה, ואת הסובבים אותי הבנתי על ידי קריאת שפתיהם, המדברות הולנדית "רוטרדמית". (עוד תראו בהמשך, איך המידע הזה רלוונטי לסיפור). תארו לעצמכם, שאפילו לא שמעתי כאשר הגרמנים הפגיזו את רוטרדם באכזריות, ובנינים קרסו סביבנו. על "הרפתקאותי" כילד לא שומע באותם הימים, אולי אספר בפעם אחרת.

אני מבקש להוסיף כאן קטע ממה שכתבתי עבור העלון של ארגון ההולנדים "אילה", כדי שתבינו איך הרגשתי באותם הימים:

"כילד קטן שיחקתי לפעמים בבית, לפעמים ברחוב. נדמה פשוט מאוד. אך, אז אני נזכר בלילה ההוא בו הקימה אותי אימא ממיטתי, והלכתי אתה במהירות, עם עגלת יד עמוסת דברים מהבית, לרחוב אחד בו קיבלנו מקום לגור. אבא היה אז עם החיילים, הוא נקרא להגן על המולדת. אימא דיברה על המלחמה ואני לא הבנתי מה זאת מלחמה. לא הבנתי גם את החיים סביבי. אבא חזר הביתה. הוא ואימא דיברו הרבה ביניהם ואני לא שמעתי על מה. אני רק יודע שלא צחקו יותר. ראיתי את אימא בוכה לפעמים והרגשתי נורא. בהתחלה התנהל הרחוב כרגיל. רק יכולתי להרגיש שהחברים מסתכלים עלי קצת אחרת. לפעמים דברו ביניהם בלי שיכולתי לשמוע. אימא סיפרה לי כי החברים לא כל כך רוצים לשחק עם ילד יהודי. דברים עליהם לא שמעתי לעולם נעשו אז רגילים והדברים הרגילים נעשו זרים לי. הזמן עבר וברחוב היו יותר חיילים מאשר ילדים. לא הבנתי למה שוב עזב את הבית, בעוד אני ואחי נשארנו. "אבא יהודי"- אמרה אימא- על אבא לעזוב את הבית, אחרת יתפסו אותו הגרמנים." ומה יהיה אתנו? ברחוב אמרו לי דברים לא נעימים על יהודים ובבית רק אבא יהודי. האם אני יהודי או לא? איפה אני? מי אני?...."

("מי אני, בעצם?", "אילה אינפוקוס", גיליון מס' 24, אוקטובר 2002)

לא ידעתי זאת אז אך,בשנת 1943, החלו הנאצים "לטפל" גם ב"יהודים למחצה". אחי הבכור יעקוב, לא נשאר בבית, אלא הלך לגור אצל כומר פרוטסטנטי. אחי הקטן, יופ, היה אז בקושי בן שנתיים.

יום אחד, בהיותי בן 8, לקחה אותי אומה תאה בלי לומר מדוע ושמה אותי על אופניה של אישה לגמרי זרה, שאותה כינתה "דודה". היא נתנה לי הוראה - "לך עם הדודה. אל תסתכל לאחור ואל תבכה" .

לא הבנתי למה "נפטרים" ממני. ובהיותי ילד שובב לא קטן, חשבתי, אולי זאת הסיבה...?

לאחר מספר שעות רכיבה, שנראו לי כמו נצח, הגענו לחווה קטנה מוקפת עצים גבוהים מאוד, שם גרה משפחת איכרים שלא ראיתי מימי. האיכר היה איש קטן קומה, בעל שפם קטן, שהתחיל מתחת לאפו והגיע עד לשפתו העליונה, גבות עבותות ועיניים רציניות, המביטות בחומרת סבר מתחת למצחיית הכובע, אותו חבש דרך קבע. האיכרה הייתה אישה גבוהה, לבושה תמיד שחורים, יותר רכה ופחות מפחידה מבעלה. הייתה להם בת בגיל העשרה ועוד אחת, תינוקת (שהספקתי לשכוח עם הזמן).

אנשים אלה עבדו הרבה ודיברו מעט. ואם כבר דיברו, עשו זאת בדיאלקט מוזר וסגור (הניב של אנשי ה"אכטרהוק" ACHTERHOEK עד עצם היום הזה). ידעתי לקרוא שפתיים, אבל לא בשפה הזאת, שרק פה ושם הזכירה את ההולנדית שהכרתי.

באזור זה של הולנד, בגבול גרמניה, הקרוי האכטרהוק –הפינה האחורית- מדברים האיכרים בניב שאפילו לאדם השומע היטב והשולט בשפה ההולנדית, קשה לפענחו.

וכך נותרתי, מנותק מהעולם, בודד ומפוחד עד מוות, בלי לדעת איפה אני, למה "הושלכתי" מהבית, וכמה זמן אצטרך לחיות שם. משפחת האיכרים לא הייתה מודעת לעובדה שאני, וים הקטן והאומלל, כמעט חרש (אולי לא אמרו להם על מנת למנוע את סירובם לקבלני) ובודאי חשבו שאני טומטום גמור, ובנוסף גם חצוף, היות ולא שמעתי, גם לא עשיתי את מה שביקשו ממני.

ביום עזרתי בשדה החיטה עם הגדולים, ועודני זוכר את עינוי הכאב שגרם הקש היבש לרגלי היחפות, והבהלה שאחזה בי כאשר עגלות האיכרים הופיעו לפתע לידי, עם גלגליהן הענקיים (כל אחד אחר היה שומע אותן מתקרבות, אבל עבורי הן היו סיוט). בלילות ישנתי במיטה בנויה בתוך כוך בארון המטבח, מן הסוג הנפוץ בחוות,

המיטה בתוך הארון

אבל כזאת שאני בחיי לא ראיתי כמוה לפני כן. הצניע אותה וילון כבד, שסגר עליה כמו כלא חשוך ומפחיד. שם שכבתי נטוש, בליווי חששותיי וסימני השאלה האין סופיים שלי - מה עוללתי שגרם לאימי לזרוק אותי מהבית? במה פשעתי ובמה חטאתי?. למרות שהייתי בן 8, חזרתי להרטיב. זאת הייתה צרה צרורה עבור האיכרה המסכנה, אשר נדרשה לכבס ולייבש את בגדי

המעטים. הרי הגעתי לבוש עם מה שעלי בלבד! (כנראה שאומה לא נתנה לי תיק או מזוודה, כי זה עלול היה לגרום לחשדות בדרך).

דוגמה של העגלה עם הגלגלים הענקיים

מחסור הבגדים הייתה הבעיה שהאיכרה התמודדה אתה, ואילו עלי היה להתמודד... עם הבושה.

מאותה תקופה אני זוכר ילד קטן ושחרחר שישן אתי במיטה. אבל אינני זוכר את קיומו מחוץ למיטה, ובדיעבד נודע לי כי לא היה ילד כזה בבית. אז כנראה, זה היה רק חבר דמיוני, היחיד שיכולתי לדבר אתו, ולשתף אותו בצרותי.

כמה שנאתי לאסוף את הקש, אשר גבעוליו היבשים שרטו אותי ללא רחם! יום אחד, בו בודאי התרשלתי במלאכתי, איבדה בת האיכר את סבלנותה כלפי, והכתה אותי עם קבקב העץ שלה. שנינו נבהלנו נורא! ירד לי דם מהפצע, וצלקת קטנה נותרה לי במצח, ליד שורשי השיער (עדות לתקרית המצערת).

האיכרה עשתה כמיטב יכולתה והחזיקה מעמד שנה, ואולי לא יכלה לשאת יותר את אומללותו של הילד הזה, אשר יהדותו שמרה בסוד.

אחרי כל החודשים האלה חזרתי הביתה, לרוטרדם. שנה שלמה נעדרתי, מבלי שיכולתי להבין מדוע! המלחמה טרם הסתיימה ואימא הייתה עסוקה מדי מכדי לענות על כל שאלותיו. יתכן שבאותם הזמנים לא הרבו לדבר עם הילדים על מצוקותיהם. אבא ויעקב היו עדיין במחתרת.

בזיכרוני נותרה אותה שנה כחור שחור בחיי, שחור ומלא משמעות.

זכרתי את שם האזור וקלטתי (אין לי מושג כיצד) שהחווה הייתה קשורה איכשהו לאלטן-וינטרסוייק

Aalten-Winterswijk, אבל את שם האיכרים או את כתובתם המדויקת, לא ידעתי.

לא עבר הרבה זמן, וב-5 במאי 1945 בא הסוף למלחמה האיומה. נשלחתי עם קבוצה גדולה של ילדים הולנדים לדנמרק, להשתקם...ולהשמין.

כאשר חזרתי, איש לא רצה לדבר יותר על אותם הימים הארורים. אני נותרתי עם כל סימני השאלה, וכמו כולם, קברתי אותם עמוק בחושך השכיחה. הייתי כביכול, אדם נורמלי. אך מסתבר, שבעיות רבות שהיו לי בחיים, וכל מיני הפרעות, שהציקו לי ולסובבים אותי, נבעו מאירועי אותה התקופה, עליה כביכול התגברתי.

עבודת "שורשים" של אוריאל, בשנת 1986, הייתה זו שהחלה להסיר את כורי העכביש מעל פני החוויות ההן. לאט לאט, חזרו הזיכרונות להתדפק על תודעתי, ולחצו עלי להשלים את הפאזל.. פה צצה אנקדוטה אחת, שם עוד אחת, לא תמיד קשורות ביניהן. זאת הייתה רק ההתחלה. התהליך היה מאוד איטי ולגמרי לא פשוט.

בהמשך, כתבתי באותו מאמר קטן בחוברת של "אילה":

"המלחמה נגמרה, וגיליתי כי אין לי יותר סבתא, דודים, דודות ובנות דוד. אלה נרצחו, אמרו הורי, כי הם היו יהודים. איפה אני? מי אני?

כאשר התחלתי לראות את הדברים לאחר המלחמה, הבנתי, כי למרות ברית המילה, עלי להחליט בעצמי מי אני בסופו של דבר. בשנת 1950 הגעתי להכשרה בחאודה (Gouda) . שם ורק שם גיליתי שהגעתי הביתה. הילדים כולם קיבלו אותי כאחד מהם. הם היו חברים אמיתיים. הם החזירו לי את תחושת הערך העצמי, נתנו לי להרגיש שייך"... (שם,שם)

עליתי לארץ בשנת 1955 , בידיעה ברורה כי הנני רוצה לחיות במקום בו לא אהיה שונה, במקום בו לא יזכירו לילדי או לנכדי לגנאי, את היותם יהודים.

.........

הייתי כבר איש מבוגר כאשר הבנתי, כי משפחת האיכרים הצילה את חיי, בעוד הם מסכנים את עצמם, בזמן החיפושים שערכו הגרמנים כאשר "צדו" יהודים או חברי מחתרת.

לא פעם חשבתי כי יתכן והתמונות שחוזרות אלי ולא נותנות לי מנוח, הן פרי דמיוני, ולא היו באמת. אבל אילו זאת הייתה רק אילוזיה, למה חזר אלי דווקא שם המקום: Aalten-Winterswijk, כך, שני השמות מחוברים יחד, כאשר כיום כל אחת מהן היא עיר בפני עצמה? מאיפה אני זוכר את זה? רציתי לדעת. אם אכן הוסתרתי בחווה, מי היו אותם האיכרים שהיטיבו עמי, ומה קרה אתם? איך בכלל אוכל למצוא את עקבותיהם, כאשר אין לי שמץ של מושג באשר לשמותיהם או לכתובתם?

לפני שנה יצרתי קשר עם העיתון החשוב ביותר בפרובינציית חלדרלנד,

שהפגינו עניין רב בסיפורי.

הם פרסמו אותו, וביקשו את עזרת הציבור. ליד המאמר הופיעה תמונה של וים-ילד, בתקווה שמישהו יכיר אותי ויתקשר.

בינתיים נודע לי, כי אמנם עכשיו Aalten ו- Winterswijkהן רשויות מוניציפלית נפרדות, אבל בזמן המלחמה היו שתיהן יחד אותה רשות ובגלל זה הזכירו אותן בנשימה אחת, כפי שעשיתי אני. אחד מתושבי Aalten ושמו Ben Muller, התקשר לעיתון, וציין שהוא עצמו נמנה על הילדים הרבים שהוסתרו בסביבה בזמן המלחמה, ושבאזור היו הרבה אנשים טובים שסיכנו עצמם כדי לתת מחסה לנרדפים. הוא הציע את עזרתו בחיפושים אחר המשפחה שהחביאה אותי. במשך הזמן פעמיים "כמעט מצאו", אבל בסופו של דבר הסתבר כי בשני המקרים היה מדובר ב"וים" אחר. קשה לנהל חיפוש רציני בשלט רחוק. עדיף היה כמובן, לו הייתי נוסע להולנד ומנהל משם את החיפושים בעצמי.

בשל מצבנו הכלכלי לא ראינו אז כל אפשרות שזה יקרה. אז למה, אם לא נוכל לפתור אותם, התעוררו אצלי מחדש כל סימני השאלה האלו, דווקא עכשיו? המחותנים שלנו, חיימה ואולפה, הורי מיכל אשת אוריאל, שמעו מהילדים את הסיפור, והגיעו אלינו עם משהו שהיה דומה יותר לציווי מאשר להצעה. הם דחפו אותנו לנסוע על חשבונם, "כי כך כנראה צריך לעשות."

חיימה ואולפה עם עמית, הנכד המשותף

לדעתם, "וים חייב להוכיח לעוכרי ישראל שהוא חי וקיים

למרות רצונם, ויחד עם זאת, חייבים לנקות את השולחן בלב פנימה, כי זאת הדרך לשלוות הנפש, העושה שאדם יחיה בשלום עם עצמו ועם זולתו".

אמרו ועשו, ולפני שהתרגלנו לרעיון ועודנו המומים ממנו, כבר שקענו בבניית תכנית לנסיעה. נוכל לשהות בהולנד שבועיים, וזה מעט, זאת אומרת שנצטרך לנצל כל דקה. כל הפרטים נשקלו, תואמו זמנים עם האנשים בהולנד, ויחד אני ואני, קבענו במה נתמקד. מובן לנו שאת החיפושים באכטרהוק נעשה ישר על ההתחלה, ובזמן שיוותר, נחפור בארכיונים על מנת למצוא מידע נוסף על בני משפחת אבס בכל הזמנים, עבור המחקר הגניאלוגי, שאני התחילה ואני המשכתי. עלינו לבקר את דודה מיפ, קרובת משפחה קשישה, אשר על קיומה נודע לנו כדרך אגב, עקב קריאת ספר של יעקב בן דרור "לגהנום ובחזרה", שהגיע לידיים של מרגלית.

וגם...במסגרת "ניקיון השולחן הנפשי", עלה הרעיון לבקר את ה"לאוריקים", קרובי המשפחה מצד אומה תאה. לא שמרתי אף פעם על קשר אתם, כי אותם הקרובים הלא יהודים נתפשו שבמוח של וים-הילד, כאחראים למותם של קרובי היהודים; מכל מקום, כל זה קרה מזמן וכל הדודים מתו מזמן, ודווקא בני הדודים שמחו מאוד לשמוע שנבקר אצלם. הזדמנות נפלאה לפתוח פרק חדש בחיי המשפחה ובחיינו אנו.

הנסיבות לא היו פשוטות והסיכויים למצוא את משפחת האיכרים שהסתירה אותי, היו אפסיים. לך תמצא אנשים שאינך יודע את שמם, אין לך מושג היכן הם גרים ומלבד זה שאתה זוכר במעורפל רק את שם האזור, הדומה בגדלו לגליל שלנו, ובנוסף למספר פרטים אשר מהימנותם מוטלת בספק, אין בידיך כל מידע רלוונטי! על מה מדברים כאן? על עצים גבוהים, רצפת אבן שחורה ומיטה בקיר? על איכר בעל מבט קודר ועל מכה בראש מנעל עץ? לא מספיק עם זה כדי למצוא אנשים אחרי כמעט 60 שנה! ואני כל כך השתוקקתי לדעת, לוודא כל פרט, להודות לאנשים שעזרו לי ולהוכיח לעצמי כי לא המצאתי סיפורים, שהכל היה באמת (...ואולי לא? חס וחלילה...

כי אז אצטרך להתמודד עם העובדה כי אני הוזה).

מספר ימים לפני הנסיעה, הודעתי על בואנו לאנשי העיתון

"De Gelderlander ", אתם הייתי בקשר מזה כשנה. הם קבעו להיפגש אתנו בוינטרסוייק, שם הזמנו חדר במלון קטן.

האחד לאוגוסט הגיע. את הארץ עזבנו במזג אוויר לוהט, בחום של º35. המטוס אחר להמריא ביותר משעה וחצי. לסחיפול הגענו שעה אחרי הזמן. מזג האוויר היה גשום וקריר. בהולנד כמו בהולנד!

בסבלנות אין קץ חיכו לנו בוינטרסוייק העיתונאי האנק והצלם שלו, שהעניקו לנו קבלת פנים של אח"מים, כולל זר פרחים מאוד נאה. הצלם עצר את התנועה ונשכב על הרחוב, על מנת לתפוס זווית צילום מוצלחת. התיישבנו בלובי, והאנק Henk- החל מיד בראיון, כאשר אנחנו עדיין רטובים

מהגשם שירד בבוקר, וממש תשושים, מכיוון שלא ישנו כל הלילה הקודם. האנק שאל וכתב, שאל וכתב. הוא התנדב לג'וב וביצע אותו מכל הלב. כמחצית השעה לאחר שנפרדנו ממנו וכבר הגיע הסיפור לשולחן החדשות ברדיו, ולמערכת של ארבעת העיתונים המתפרסמים בפרובינציית חלדרלנד (Gelderland). הנושא חזר בכל שעה במהדורת החדשות. למחרת גם הטלוויזיה עסקה בביקור, והקדישו לנו שלוש דקות בכל מהדורת חדשות, במשך הימים הקרובים. (מי שמעוניין לצפות בראיון בטלוויזיה, מוזמן לבוא אלינו ולראות את הקלטת). הם קיוו שאנשי המקום יראו ,ישמעו ויתרשמו, ואולי אולי, אצל מישהו יבזיק איזה זיכרון קטן שישפוך אור על החיפושים.

בן מולר הגיע אלינו עוד בערב הראשון.

התמזל מזלנו ובנוסף לכך שהוא נחמד ולבבי, מסתבר כי היה בעבר

בן מולר עם אני

בלש חוקר במשטרה, ושהוא גם מקורב לחוגי המדיה. מי כמוהו מתאים למשימה הבלתי אפשרית שלפנינו! הוא היה כה נכון לסייע, עד כי הקדיש את כל כולו למלאכת הבלשות. הוא חקר את אנשי החוות ותר אחר כל פיסת מידע. הוא לקח אותנו ביום השני לשהותנו, לפגישה שסודרה עם אנשי הטלוויזיה, במוזיאון ההיסטורי של אלטן. המוזיאון שוכן בתוך חווה משוחזרת על כל פרטיה,

בדיוק כמו שהיה פעם. באולם הכניסה עמדה עגלה עם גלגלים ענקיים, אותם גלגלים מהם פחדתי כל כך

אנשי הטלוויזיה והרדיו עם בן ואנוכי

בימי ילדותי בחווה. הראיון איתי צולם בחדר המטבח. הרצפה הייתה מכוסה באריחי אבן שחורה והיה שם ארון ובו כוך עם מיטה, הכל כפי שזכרתי ותיארתי!!! חשתי צמרמורת, וגרוני ניחר. בקושי הצלחתי לדבר .

הכל צולם, הכל תועד. העיתונאים התרגשו יחד אתנו. כולם הביעו הרבה אמפתיה, והיו מאוד רגישים ואנושיים. אנשים נחמדים אחד, אחד. הודיתי להם על גישתם.

ביקרנו עם בן והאנק בסביבה הקרובה לחוות, והמכונית נוסעת בשדרה מוצלת, אשר משני צדדיה עצים גבוהים ותמירים. אלה העצים עליהם דיברתי !

שלושה ימים עברו. הרבה אנשים התקשרו לעיתון, על מנת לתמוך ולעודד, אבל לא יותר מזה. לפחות הייתי כבר בטוח שלא דמיינתי, ושאנחנו במקום הנכון.

אך, כאשר ביקרנו בבית הכנסת המקומי,

סיפר לנו ראש הקהילה, כי הוא עצמו חיפש במשך ארבעים שנה את הנזירה שהסתירה אותו תחת גלימתה

בבית הכנסת של אלטן עם וון חלדר, ראש הקהילה (עומד באמצע)

וכך הצילה אותו ממוות. ארבעים שנה לקח לו למצוא אותה, ואנחנו, איך נמצא בשבועיים מחט בערמה של שחת?

נותרה עוד משפחה אחת, אותה רצה בן לתחקר, אבל הם היו בחופש בבלגיה. בן השאיר הודעות אצל השכנים, בהן ביקש שיתקשרו אליו מיד עם שובם.

ביום ראשון (היום הרביעי לשהותנו במקום) אמורים היינו להיפרד ולנסוע לכיוון אמסטרדם. אם לבן או להאנק ייוודע משהו, הם יודיעו לנו. אבל, במוצאי שבת, יצאנו לסעוד כאורחים של בת דודתי חוס (Guus),

ובני משפחה נוספים.

פתאום צלצל הטלפון הסלולארי שלי. איזה מתח! זה היה בן.

בת דודתי, Guus ואני במסעדה סינית בזמן הארוחה

המשפחה שעליה דיבר חזרה מחופשתה ומיד התקשרו אליו כפי שביקש (בן מאוד פעיל בכל מיני תחומים בעיר אלטן, וכולם מכירים אותו. איזה מזל! ). בן לא התמהמה, הלך אליהם הביתה וסיפר במה מדובר, כי הם כנראה היו היחידים בכל האזור שלא ראו או שמעו על הישראלי וים אבס, שבא לחפש את עברו. חנה ((Hanna Lensink Hoftijzer, בת 71 גרה עם בעלה ברנרד

( (Bernard Lensinkבאלטן, אבל נולדה וגדלה בחוות המשפחה,

t Heggeltje ‘ (הגדר הקטנה) , באחד מאשכולות החוות שסביב אלטן, ושמו ברלו (Barlo).

ברנרד לנסינק

חנה הקשיבה לסיפורו של בן ואמרה: "כן, היה אצלנו ילד מרוטרדם, אבל הורי לא אמרו אף פעם שהוא יהודי! הוא נראה כל כך הולנדי ! אימא שלי השתגעה ממנו. לא היו לו בכלל בגדים להחלפה, והוא היה בן שמונה ועוד עשה פיפי במיטה.

מוזר בגיל הזה! הוא ישן בכוך שבמטבח. כן, ליד החווה השתרע שדה חיטה. מכה בראש? לא, לא זוכרת. אבא שלי, כן, היה נמוך מאימא..."

חנה לנסינק הופטאיזר ואני ליד החווה

...וכן הלאה וכן הלאה... כל הפרטים שחנה נתנה, או הרוב המכריע, התאים לסיפור שלי כמו רגל לנעל! ולהפתעתו של בן, הוסיפה חנה: " רגע, אסתכל בקופסת התמונות של ההורים" (אשר שניהם הלכו לעולמם בינתיים). מתוך ערמה של תמונות ישנות שהצהיבו בינתיים, הוציאה חנה תמונה אחת קטנה והושיטה אותה לבן. "הנה. זה הילד". בן, שכבר ראה לפני כן תמונת ילדות של וים , הביט מרותק בדמות המצולמת, וידע כי מאמציו נשאו פרי.

בשיחת הטלפון שהגיעה בזמן הארוחה, בן הזמין עצמו אלינו למחרת בשעה 10.00 . הוא אמר, כולו נרגש, כי יש תמונה, ועל וים לבחון אותה ולהתרשם ממנה. האם יזהה את הילד בתמונה או לא? על פי ההתפתחויות, בן הציע לנו גם לדחות ביום לפחות את עזיבתנו את האזור.

היינו על קוצים. למחרת, בשבע בבוקר כבר היינו על הרגליים בציפייה דרוכה. הלוואי שתכף יהיה עשר!

כאשר בן הגיע, רק הנימוס מנע ממני ליטול מידיו את התמונה, בזמן שהוא הסביר את אשר ארע אמש אצל חנה. סוף סוף הגיעה התמונה לידי ויכולתי לבחון אותה, בעוד כולי רועד.

"זה אני ! זה אני!"- מלמלתי בהתרגשות, ורצתי לחדר להביא זכוכית מגדלת. ללא ספק, זה הוא אני הילד הגבוה, בעל האוזניים הבולטות והחיוך הביישני, המניח את ידו על כתפו של ילד צעיר אחר, כנראה אורח של אחד השכנים

הנה אני…, הילד הארוך !

.

בן היה כל כך שמח שהגיע לפתרון התעלומה בזמן שיא שכזה, שאפשר היה להרגיש את זה בקול שלו. כל הכבוד לו!

לאחר תאום טלפוני קצר שמנו פעמינו אל ביתה של חנה וברנרד.

בחכמה רבה בן הציע לנו טרמפ. איני יודע אם הייתי מסוגל לנהוג.

עמדתי מול דלת ביתם של משפחת לנסינק, ולבי השתולל. משהו דומה קרה לחנה מן העבר השני של הדלת.

איזה מפגש מרגש! קבלת פנים חמה לאח אובד החוזר הביתה! כך לפחות התנהגו כלפי חנה וברנרד. התקשיתי להאמין שזה קורה לי!

בשיחתנו העלתה חנה - הנערה- שלא ידעה כלל שהילד וים, יהודי הוא. הייתי בלונדיני עם עיניים בהירות ונראיתי גוי הולנדי, דומה למשפחה של אמא.

הגיוני שלא יספרו לילדה בבית, שהקטנצ'יק יהודי, ומיותר ומסוכן גם כן.

חנה, הנערה בת ה- 13 של משפחת הופטאייזר.

חנה צלצלה לבנה וכלתה, שהגיעו תוך דקות. הפתעה נוספת ! הדמיון בין הנכד לסבו היה כה בולט, שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. חנה קלטה מיד את המבט שלי והיא זו שאמרה: "נכון שהוא דומה לאבא שלי?" הייתי המום. זה היה הפרצוף של האיכר, רק ללא השפם וללא כובע!

שעות רבות בילינו יחד באותו יום, והשיחה קלחה.

אבא של חנה, וילם הופטאייזר, האיכר

כאן נודע לחנה כי "וים הקטן" היה כמעט חרש וכי לא הבנתי

מילה מן הדיאלקט הסגור של איכרי האכטרהוק, משום שידעתי לקרוא שפתיים רק בהולנדית. אם כן, לא הייתי לא טומטום ולא חצוף, לא עצל ולא סרבן, פשוט הייתי ילד כבד שמיעה. זאת גם הסיבה כי לא הכרתי את שמות האנשים: לא שמעתי אותם, ולא יכולתי להסביר את מצבי כי בעצמי בקושי הבנתי באיזו פלנטה מוזרה נחת. ההשתנה במיטה שכה הטרידה את דינה, אמה של חנה, נבעה מהפחד הנורא של ילד אומלל שתמה מדוע עזבו אותו הוריו. מסכן קטן! עכשיו ברור לחנה .המחסור בבגדים אף הוא מצא הסבר, כי הרי

דינה ווילם, ההורים של חנה, עם אחת משתי הפרות שהיו להם.

הבריחה מרוטרדם היתה כנראה פתאומית מאוד, ולא היה מתי להכין דבר; חוץ מזה ילד עם מזוודה יכול למשוך תשומת לב בלתי רצויה.

בן בישר את הבשורה לתקשורת, ונקבע כי למחרת ניגש כולנו לחווה, שנמכרה בינתיים למשפחה אחרת, והיא כבר בעצם לא חווה, אלא וילה. חיטה אין שם יותר, והשדה משמש מרעה לסוסי רכיבה. שתי הפרות נותרו רק בתמונות.

למחרת יצאנו בשיירה של שש מכוניות, רדיו, טלוויזיה ועיתונות, בן מולר, חנה וברנרד ואנחנו. לוגיסטיקה שלמה! איזו מכונית תתקדם ואיזו תמתין במאסף, מי יגיע קודם ומי יישאר מאחור. השחקנים הראשיים, היינו חנה ואני, כמובן.

בחצר החווה נותר הרודודנדרום , לא ענק ופראי כשהיה, אך עדיין עומד שם, זכר לסבך שזכרתי היטב. שני אלונים, נפילים, שמזמן היו בני מאה, נשארו על עומדם, מחכים לי שאבוא ואפגוש אותם שוב. בבית, רק קורות העץ העידו על המקור.

במה שכיום סלון הבית, חיו אז גם החזירים וגם הפרות. מן המטבח כבר נעלם הארון בו ישנתי, אבל הקיר נגדו עמד, עדיין מפריד בין חדר המגורים לבין חדר השינה של המשפחה. חנה הצביעה על כל פינה בבית והזכירה איך זה היה אז, כאשר היא הייתה קטנה. הצלמים ואנשי הקול עקבו אחרינו לכל מקום וצילמו והקליטו. בעלת הבית הנוכחית הייתה אדיבה מאוד.

כולנו הרגשנו כמו כוכבים בסרט. לקראת סוף המלחמה, עזבתי את ברלו. לא זוכר מתי ואיך. את הסיבות במילא אף פעם לא ידעתי, לא לבואי ולא לעזיבתי. חנה חושבת שפשוט אמה כבר לא יכלה יותר, או אולי, פשוט רצו הורי שאחזור הביתה.

שנים של טרפיה היו נחוצים לי, על מנת שאהיה מסוגל לפתוח את הפצעים הישנים. לא רציתי לשכוח. רציתי להבין. הייתי חייב לדעת.

חנה ואני נפרדנו כאחים.

עבורי זאת הייתה הוכחה שלא בדיתי בלבי את הסיפור, שהכל היה נכון. הרבה "חורים" בביוגרפיה שלי מצאו תשובה. כל העת הייתה לנו הרגשה שאיזו יד נעלה מנחה אותנו בבטחה, ודואגת לנו. אפילו אנוכי, סקפטי בדרך כלל, הייתי המום מן הדרך בה קרו הדברים. זה לא היה טיול; זה היה מסע שדרש ממני כוחות נפש אדירים.

בסופו של דבר המסע היה מושלם, וניצלנו אותו באופן מרבי. ביקורים נוספים שעשינו היו לדודה מיפ, צעירה בת 91 , ובעלה וילי, שניהם ציירים בעלי שם ופעילים עדיין, היו מקסימים. הם גרים בדן האג, בבית מראשית המאה הקודמת, כאשר הסטודיו בקומה העליונה. זאת הייתה חוויה. מסתבר כי משפחת אבס ומשפחת דה לאו de Leeuwe היו חברות משכבר הימים. סבתא רבקה, אם אבי, ואמה של מיפ, היו חברות מאז שהיא זוכרת, וכך גם היו הילדים שלהן. תצלומים רבים בהם מופיעים אלה לצד אלה , מעידים על כך. אחת האחיות של מיפ, רוז נישאה ליופ, אחיו של בן, אבא שלי, ז"א נהייתה דודה שלו. האחות בפי או ברכה, עלתה לארץ בשנת 1936, לאחר שנישאה לדוד פרנקל . שם משפחתם העברי הוא דגני. אחד מבניהם, רפי, גר בקיבוץ גבר-עם, בנגב המערבי. אחיין של מיפ, יעקוב ואן חלדר (בן דרור) הוא שכתב את הספר "לגיהנום ובחזרה", בו הוא מספר על הימים הנוראים במחנות ואיך ראה את שני דודיו מתאבדים על הגדר המחושמלת לנגד עיניו. אחד מאותם דודים היה דודי יופ, אח של אבא שלי. חוץ ממשפחת דגני ומשפחת בן דרור, אשר מייסדה יעקב הגיע לארץ בשנת 1946, וגם מיפ, שהייתה במחתרת, כל שאר בני המשפחה נספו בשואה.

בארכיונים מצאנו שפע חומר על בני אבס, שצריך עתה לעבד.

ביקרנו אצל פיט ומאוד אבס וגם אצל אסטריד אבס ובעלה איוו. הכרנו את הוריה של אסטריד, קרביו של דן אבס (דן ונורית אבס, מראשון לציון). אינני יודע עדיין מה הקרבה שלי לפיט, אבל כן יודע שסבא רבה שלי וסבא רבא של אבא של אסטריד היו אחים. אבי נהג לספר שיש לו בן דוד ושמו אוטו, רופא בגליל בתקופת טרום המדינה. בן דוד זה הוא אביו של דן.

מכל מקום, למדתי מן המחקר שערכה אני, כי כל בני אבס משפחה אחת היו, ועל זה נספר בפעם אחרת.

חוויה מיוחדת היה הביקור אצל בני הדודים שלי, אלה מצד אמי. בן של בת דודתי, הקרוי טייס , כמו סבו, אח של אימי, אימץ את שם משפחתה ע"מ שהוא לא יעלם בהעדר בנים שיישאו אותו, עוסק אף הוא בגניאלוגיה. מחקירותיו עולה כי סבתא אנטיה, אימה של אומה תאה , אימא שלי, לא רק שהיא בת למשפחת רינגרס המפורסמת, מייצרי השוקולד המשובח והידוע באירופה כולה, אלא שהיא קשורה קשר ישיר לבית המלוכה של קארל הגדול (Carlomagno ). טייס ואשתו מריה ארחו אותנו יפה, ושלחו לנו תמונות של הסבים שלי , וילם ואנטיה. Willem & Antje (כבר מבינים מאיפה השם שלי....!)

שבנו לארץ עם יותר קרובים וחברים, וזה נפלא. לעת עתה נשמר הקשר עם כולם.

נותר שוב להודות לכל אלה שאפשרו את נסיעתנו, ולהשגחה העליונה שלא עזבה אותנו לרגע.

שלכם באהבה

וים אבס

יום שלישי 27 אוקטובר 2009