8.7.09
פרקים בתולדות א"י - בית
החינוך המשותף שער הנגב /היסטוריה מחזור
י' תשט"ו
המרד הערבי 1939 - 1936
הגורמים למרד הערבי:
·
הצלחת המדיניות התוקפנית של איטליה
וגרמניה והצטיירות בריטניה כחלשה בגלל מדיניות הפיוס שלה. היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 והתחיל מיד להנהיג מדיניות חוץ
תוקפנית. במהלך שנות השלושים פעלו הגרמנים להשגת השגים טריטוריאלים באירופה - כמו החזרת החבלים הגרמנים שהוצאו ממנה
לשליטת גרמניה, כמו חבל הריין והסאר. בהמשך העלו
הגרמנים עוד דרישות וקיבלו ללא מלחמה את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה ואף השתלטו על
צ'כיה עצמה. איטליה שקיימה משטר פשיסטי נהגה כמו גרמניה. ב- 1935 פלש צבא איטלקי
לאתיופיה ולאחר מספר חודשים כבש אותה. בריטניה ושאר מעצמות המערב עמדו מנגד, במהלך
הפעולות האלה ואיפשרו את קיומן, בלי התנגדות, במה
שנקראה "מדיניות הפיוס" (כלפי גרמניה). האנטישמיות הנאצית עוררה את
הנהגת הערבים באופן מיוחד משום שהיטלר פועל כנגד
היהודים מבלי היו לו מתנגדים בעולם.
·
חיזוק מעמדו של "המופתי" והוועד הערבי העליון יחד עם המאבק האישי-חמולתי בין המשפחות הפלשתינאיות
החשובות. המופתי שהיה המנהיג העיקרי במהלך מאורעות תרפ"ט, שיפר בעקבותיהם את
מעמדו. כדי להמשיך להיות מנהיג חשוב ולשפר עוד את מעמדו, היה זקוק לעוד גל גדול של
מאורעות. יחד איתו עלה מעמדה של החמולה שלו - חוסייני, לעומת מתחריהם - חמולת נששיבי.
·
העלייה החמישית ובה מעל למאה אלף
יהודים יחד עם ההסתה וההפחדה של העיתונות הערבית בעקבות העלייה הזאת. במהלך שנות
השלושים עלו לארץ עוד עשרות אלפי יהודים, מה שהביא לגידול רב ביישוב היהודי. יחד
עם העלייה, התפתחה מאוד גם הכלכלה היהודית. ההבדל הגדול בין היישוב היהודי לערבי
בלט מאוד. לכך יש להוסיף את ההסתה של העיתונות הערבית, ונציגי המופתי. אלה הזכירו
לערבים כל הזמן כי היהודים עולים לארץ והם "משתלטים עליה".
·
"אירוע חבית הנשק"
בנמל חיפה ב-1935 מעורר גל שמועות על היהודים הרוכשים נשק ומתכננים לפגוע בערבים.
האירוע היה כאשר נתגלה נשק שהוברח על ידי ההגנה בתוך חבית, שהיתה
אמורה להיות מלאת מלט. בתוך כדי פריקת החביות מהאוניה בנמל חיפה, נפלה אחת החביות
ונשברה על הרציף. זה היה בנוכחות של סבלים יהודים, שהיו בסוד העניינים וגם בנוכחות
בריטים וסבלים ערבים. בעיתונות פורסמה ידיעה לגבי האירוע והעיתונות הערבית דאגה להציגו כדוגמא לכך
שהיהודים משתלטים על הארץ. הקוראים הוזהרו כי היהודים רוכשים הרבה נשק ורוצים
להתקיף את הערבים.
מטרות המרד
מול הבריטים התנועה
הלאומית הפלשתינאית הגיעה לשלב בו לחלק מראשיה כבר היתה
שאיפה לעצמאות. באזור היו מספר תנועות
לאומיות שחלקן הגיעו להישגים די טובים לקראת עצמאות. כך במצרים, בסוריה ובלבנון.
בא"י עמד בראש התנועה הלאומית הערבית - חאג' אמין
אל חוסייני. הוא שאף להשיג מהבריטים מועצה מחוקקת, הפסקת עליה יהודית ועוד דרישות.
הוועד הערבי העליון בראשותו שאף להשיג מדינה ערבית עצמאית, או לפחות מדינה בחסות
בריטית. ובעיקר לבטל את החשש, מבחינת הצד הערבי, להקמת בית לאומי יהודי. המרד החל
בשביתה הגדולה, אך התפתח למרד אמיתי, בפעילות של הכנופיות. המטרה היתה להשיג עצמאות מהבריטים, ואם לא עצמאות של ממש, אז הישגים
ממשיים שיעצרו את בניין הבית הלאומי היהודי ויביאו לערבים את הבכורה בדרך לניהול עצמי
של הארץ. האם היה כאן מאבק ממשי לעצמאות, קשה להגדיר, לפחות מבחינת הנהגת המרד,
ובוודאי מבחינת חלק מהמשתתפים.
מול היהודים
המאבק מול היהודים היה בתחילה המטרה העיקרית של המרד, גם כאשר הופנה כלפי הבריטים.
התחושה בצד הערבי היתה כי היהודים, למרות שהם רק שליש
מאוכלוסיית הארץ, מקדמים את הקמת הבית הלאומי היהודי במהירות רבה. כוונת המרד היתה בתחילה לפגוע בהתפתחות המשק היהודי, להבהיר ליהודים כי
הם תלויים במסחר ובתעשייה במשק הערבי. כוונה נוספת היתה
לעכב את התפתחות המשק היהודי ואת התפתחות הבית הלאומי היהודי.
דרכי המאבק בבריטים וביישוב היהודי:
·
שביתה גדולה - בחודש אפריל
1936 פרצה שביתה מאורגנת היטב של הערבים. במשך 175 ימים שבתו העובדים במסחר,
הנהגים הערבים ואף נמל יפו הושבת במלואו. בנמל חיפה לא שבתה העבודה, משום שחלק
מהסבלים בנמל היו יהודים, והערבים לא העזו להשבית את העבודה, כדי שהיהודים לא
יתפסו את מקומם. פלחים ערבים שנהגו להביא את סחורתם לישובים יהודים, הפסיקו לרוב
לעשות זאת. פועלים ערבים לא הגיעו לעבודה אצל יהודים. בעצם נפסקו כמעט כל קשרי
המסחר והעבודה בין היהודים לערבים. את השביתה יזם "הוועד הערבי העליון"
והיא הסתיימה לאחר חצי שנה בתיווכם של מנהיגי מדינות ערב.
·
טרור ופגיעה בדרכים
- במטרה לשתק תחבורה יהודית. מאחר והתחבורה הערבית לא נסעה בדרכים, בשל שביתת
הנהגים, רכב שנסע בדרך היה מותקף. היה זה רכב בריטי או יהודי. הפגיעה הקלה ביותר
במכוניות היתה פיזור של מסמרים על הכביש, כדי לגרום
לפנצ'ר. הפתרון היהודי כנגד מעשה זה היה חיבור מטאטאים לפני גלגלי המכוניות. בהמשך
הוקמו גם מחסומי דרכים מאולתרים וכנופיות ערביות ארבו למכוניות בודדות כדי
להתקיפן. הכוחות הבריטים נאלצו להשתמש בנסיעה בשיירות בדרכים בשל מחסומי הדרכים
ומארבי הכנופיות. נעשה גם שימוש במוקשים.
·
תקיפת שכונות יהודיות,
יהודים בודדים בדרכים וישובים יהודים. בערים המעורבות היו מקרים רבים של התקפות על
שכונות יהודיות, מצד השכנים בשכונות אחרות. בכל עיר מעורבת חיו ערבים ויהודים גם
יחד, אבל כמעט תמיד היתה הפרדה ביניהם באזורי המגורים -
בשכונות נפרדות. ההגנה היתה צריכה לדאוג לארגן שמירה
בכל שכונה כזאת ובוודאי בכל ישוב בודד, משום שאי אפשר היה לדעת מתי יותקפו.
·
הצתת שדות, השחתת מטעים. הישובים
החקלאיים היהודיים סבלו מאוד בעיקר בעונת הקציר, כאשר התבואה עדיין היתה בשדה. פורעים התגנבו בלילה לשדות המחכים לקציר, כשהתבואה
כבר יבשה, והציתו אותה. היו ניסיונות להצית גם את הגורן, לאחר איסוף התבואה, ובחלק
מהמקרים הצליחו. שיר שנותר מהתקופה מדבר על "הגורן של עין חרוד עולה באש..." מטעים רבים נשרפו ומדובר בסך הכל של
כ-200,000 עצים שהושחתו.
·
התנפלויות על המשטרה הבריטית
- בעיקר בחלק השני של המרד (מ- '37 ואילך) התגברה העזת
הכנופיות. הם תקפו מבני משטרה בריטית ושדדו מהשוטרים הערבים את הנשק שהיה להם.
השוטרים הערבים ברובם התקשו להתנגד לחברי הכנופיות, בשל איומים על חיי בני
משפחותיהם.
·
פעילות מסיבית של כנופיות ערביות - מקומיות
או של "מתנדבים" כמו קאוקג'י. רוב הכנופיות
התארגנו על בסיס מקומי - "הג'מעה" המקומיים
שלקחו נשק לידיים ופעלו בסביבת הכפרים שלהם. באזור ירושלים פעלו כנופיות בחסות
חמולת חוסייני, באזור שכם וג'נין בחסות משפחת אל האדי ועוד. לארץ הגיע פאוזי
אל קאוקג'י מסוריה וארגן כנופיה משלו, כשחלק מאנשיה
הגיעו גם הם מסוריה ולבנון. הכנופיה הזו נפגעה קשה מפעולות הצבא הבריטי ופורקה
בפועל לאחר מספר חודשים. חידוש המרד לאחר פרסום הצעות וועדת פיל. חלק גדול
מפעולותיהן כללו מאבק בערבים המתונים. לפחות מאות וכנראה יותר ערבים שהתנגדו
לפעולות הרצח והטרור של הכנופיות נרצחו על ידם.
·
חבלות בצינור הנפט העירקי. - צינור הנפט של חברת הנפט העירקית IPC
עבר בארץ מהירדן ועד למפרץ חיפה לבתי הזיקוק. בחלק גדול מהשטח היה מונח על פני
הקרקע וגלוי לעין. באזור עמק הירדן נהגו הכנופיות לירות אל הצינור, לנקב בו חור
ולהצית את הנפט שזרם ממנו. אבוקת השריפה נראתה למרחוק.
·
חבלות במסילות הברזל
- בדומה לכבישים שימשו מסילות ה ברזל לתעבורת כוחות בריטים ממקום למקום, וגם
לשימוש אזרחי. הכנופיות שמו להן מטרה מיוחדת את מסילות ה ברזל, משום שהשליטה ברשת הרכבות
היתה כולה בידי הבריטים. הם חיבלו במסילות, הניחו עליהן
מוקשים ועוד. הבריטים הפעילו קרונות רכבת מיוחדים ממוגנים בבטון בקו יפו-ירושלים
ואף בקו לחיפה. בקרונות האלה נסעו שוטרים, שפתחו באש על חברי הכנופיות כאשר התקיפו
את הרכבת, ממקלעים שהותקנו במיוחד בקרונות האלה. נעשה שימוש בריטי בחשובי המנהיגים
של החמולות בכפרים שנאלצו לנסוע בקדמת הרכבת כבני ערובה.
·
רצח מושל הגליל.- אחד המעשים
הנועזים יותר של הכנופיות הערביות היה הרצח של מושל הגליל הבריטי - אנדרס. היתה זו ההתקפה על הסמכות הבריטית הגבוהה ביותר בארץ. אפשר לראות ברצח מושל הגליל
את התחלת הסוף של המרד הערבי, משום שהוא הביא את הבריטים להפעיל כוחות רבים יותר,
באכזריות רבה יותר כדי לדכא את המרד.
אחת
מהמטרות של המרד הערבי היתה לפגוע במשק היהודי, בבניין
הבית הלאומי היהודי. למרות הפעלת הטרור באופן רצוף במשך כל תקופת המרד, המשק
היהודי רק התחזק. מכל הבחינות: הכלכלית, ההתיישבותית ובעיקר הביטחונית, התחזק הבית
הלאומי היהודי.
בכלכלה:
היישוב היהודי נאלץ להתמודד עם המחסור בפועלים ערבים בחודשים הראשונים. את מקומם
תפסו פועלים יהודים,
שזכו בכך בעבודה. כך גם לגבי אספקת תוצרת חקלאית לישובים היהודים. במקום ירקות
וביצים שהביאו פלחים ערבים, התרגלו לקנות רק תוצרת יהודית, ששווקה על ידי תנובה ועוד. זה היה
ניצחון אמיתי לארגון "תוצרת הארץ", שניסה להכניס יותר ויותר את השימוש
בתוצרת יהודית בתעשייה ובמסחר. בעקבות סגירת נמל יפו, פנו אל הנציב העליון בבקשה
לאשר לפתוח נמל יהודי בתל אביב. הנציב אישר זאת ונמל תל אביב נחנך בהשתתפותו ובהשתתפות צמרת הפקידות
הבריטית. היה זה בתחילה מזרח אחד קטן ובעיקר התלהבות מה"נמל העברי
הראשון". המטען הראשון שנפרק בנמל היה של שקי מלט, ולצורך העבודה בו הגיעו
לארץ סבלים יהודים מסלוניקי ביוון שעבדו בנמל הזה בהתלהבות ואף הכשירו יהודים
אחרים לעשות זאת. המשק היהודי פרח, האבטלה בו נעלמה כמעט לחלוטין והוא הפך במידה
רבה להיות "מדינה בתוך מדינה" גם מבחינה כלכלית. גופים כלכליים יהודיים פעלו
יחד עם הבריטים בתחום הביטחוני וסייעו למגן את הארץ. מדובר בהקמת מבני משטרה
בריטית במקומות אסטרטגיים - משטרות טיגרט (על שמו של
המומחה הבריטי לביצורים שהגיע מהודו) ובהקמת "גדר הצפון". גופים כלכליים
יהודיים ובעיקר "סולל
בונה" בנו את מבני המשטרה האלה ואף סיפקו את החומרים והאנשים לבניית
גדר הצפון. זו היתה פעולה גדולה שכללה מאות פועלים
ומאות נוטרים להגנתם, באזור פרוע ביותר, שברובו היה בשליטת הכנופיות.
בהתיישבות:
הבעיה שהתעוררה במהלך המרד היה החשש של התנפלות על ישובים חדשים שהוקמו עם הקמתם.
לכן כבר ב- 1936 הופעל רעיון "חומה ומגדל". הישוב הראשון שהוקם כך היה
תל עמל בעמק בית שאן. שלמה גור העלה את ההצעה להכין מראש את כל הנדרש לעליה לקרקע,
להקיף את הישוב החדש בחומת עץ, כנגד יריות כדורים. החומה נבנתה משני משטחי עץ
כשביניהם שפכו חצץ - חומה כזאת יכלה לעצור כדורים. בתוך החומה נבנו מספר צריפים
שגם הם הוכנו כלוחות לפני העלייה לקרקע וצריך היה רק להעמידם ולחבר אותם במקום. כן
הוכן מראש מגדל תצפית, ששימש כתחנת קשר עם הישובים הסמוכים, למקרה של התקפת
כנופיות. בלילה השתמשו בפנסים וביום בהליוגרף, האיתות היה בסימני מורס. כל הציוד
הוכן מראש בישוב יהודי לא רחוק וביום העלייה לקרקע עלו למקום לא רק עשרות חברי
הגרעין המיישב, אלא מאות מתנדבים מישובי הסביבה. ביום אחד הועמד ישוב בשטח ונקבעו
עובדות. בסך הכל הועלו כך לקרקע קיבוצים ומושבים, כ- 50 במספר בימי המרד הערבי.
המפורסמים בישובי חומה ומגדל הם חניתה בצפון ונגבה - הדרומי בישובים היהודים באותו
זמן.
בביטחון:
הישוב היהודי הבין שני דברים כבר בחודשים הראשונים של המרד הערבי, מצד אחד הבינו
שיש לשתף פעולה עם הבריטים בכל הקשור להגנה על הישוב, ומצד שני שהבריטים לא יעשו
מספיק ועל הישוב להתארגן בנפרד. כך הוקמו מספר גופים בשיתוף פעולה עם הבריטים
וגופים אחרים בסתר, ללא ידיעת הבריטים. רוב אלה שגויסו לשיתוף הפעולה עם הבריטים
היו חברי הגנה. כדי לממן את ההגנה הנוספת שנדרשה בתקופה הזו הונהג "כופר הישוב", כלומר
גיוס כספים לצורך רכישת נשק, אימונים ועוד. רבים מאוד תרמו לא רק סכום חודשי קבוע,
אלא גם את דברי הערך שהיו להם בבית. המסגרות שקמו בתאום עם הבריטים היו: הנוטרים
ופלוגות הלילה המיוחדות. הנוטרים
היו שוטרים מוספים שגויסו למשטרה הבריטית וקיבלו תפקידים מיוחדים. הבריטים כשהבינו שאינם מצליחים להשתלט על המרד
הערבי בכוחות המשטרה הקבועה, במיוחד כאשר אינם יכולים לסמוך על חלק גדול מהשוטרים
הערבים, גייסו יותר מ- 20,000 מאנשי הישוב היהודי. השוטרים האלה קיבלו את הכינוי
"נוטרים" (גפירים בלעז) ותפקידיהם כללו סיוע להתיישבות יהודית חדשה
שעלתה על הקרקע, יחידות קטנות של נוטרים בכל ישוב יהודי מבודד להגנתו, סיורים
במקומות מועדים לפורענות. בתחילה היו הסיורים האלה ברגל, אבל די מהר הפכו חלקם
לסיורים רכובים, על גבי טנדרים - מה שכונה "מ"ן"
(משמר נע). הבחורים על הטנדרים הפכו מושא הערצה ונושא לשירים כגון "הטנדר
נוסע". לקראת סוף תקופת דיכוי המרד הערבי כונסו הנוטרים ביחידה שנקראה "משטרת הישובים העבריים".
רובם הגדול של הנוטרים היו כמובן חברי ההגנה וכך זכו לאימון ולנשק מהברטים. יחידה מיוחדת שהוקמה בתקופה זו וכללה שיתוף
פעולה הדוק עם הבריטים היתה "פלוגות הלילה המיוחדות"
- .S.N.S. (Special Night Squads)לארץ
הגיע קצין בריטי בשם צ'רלס אורד ווינגיט שהוטלה עליו המשימה להקים יחידה מיוחדת
להגנת צינור הנפט העירקי. הוא היה ציוני נלהב (לא, הוא
לא היה יהודי...) תומך בהתיישבות היהודית וגייס ליחידה שלו כ-150 לוחמים יהודים,
בנוסף לכ-100 לוחמים בריטים. היחידה פעלה באזור העמקים - יזרעאל, בית שאן ועמק
הירדן. ווינגיט לימד תורת לחימה מיוחדת הנעזרת בכושר גופני מצוין של הלוחמים,
שימוש בלחימה בלילה, הפתעה ונועזות. היחידות פעלו בעיקר בלילה, השתמשו במודיעין
מדויק והפתיעו את הכנופיות הערביות. ווינגיט לא היסס להשתמש בכוח רב ואף באכזריות
כנגד הפורעים. תורת הלחימה שלו הפכה לתורת לחימה של יחידות מיוחדות נוספות, בהמשך
גם בצה"ל. בנוסף לגופים החוקיים הפעילו היהודים גם יחידות השייכות לארגון
המחתרת "ההגנה". כבר ב- 1936 הבין יצחק שדה כי מדינות "ההגנה בתוך הגדר"
איננה יעילה עוד. הוא יזם דרך פעולה חדשה שכונתה "הגנה מחוץ לגדר". לדעתו לא היתה כל תועלת בישיבה בתוך גדר הישוב ובהמתנה לכנופיות שיבואו
להתקיפו. יש לצאת לקראתן, לארוב להם ולהפתיעם, תוך "כיבוש הלילה". וכך
עשה. היחידה שהקים כונתה "הנודדת". זו היתה קבוצה קטנה של
לוחמי הגנה שיצאו בראשות יצחק שדה לארוב לכנופיה בהרי ירושלים, הצלחת הפעולה
הראשונה עודדה מאוד את שדה ומתנדביו והם הרחיבו את מסגרת הפעולה. הנודדת פעלה
באזור הרי ירושלים והבהירה לכנופיות כי היהודים לא ישבו ויחכו שיתקפו אותם, אלא
יפתיעו, יתקיפו וייזמו. בעקבות הצלחת פעולות "הנודדת" הוקמו "פלוגות השדה" - הפו"שים כיחידות קבע בארגון ההגנה. הפו"שים פעלו ברוח "הנודדת", אבל היו כבר
יחידות בפריסה ארצית, וכך יכלו להעניק יותר ביטחון לישוב היהודי ברוב שטח הארץ. הם
ארבו לכנופיות הערביות ותקפו אותן לעיתים קרובות בבסיסיהן. בתוך המרד הערבי קמה
קבוצת לוחמים ומפקדים בהגנה שטענו כי ההגנה אינה עושה מספיק וכי יש להקים ארגון
שילחם ממש בערבים. הם הקימו את "ארגון הגנה ב'" שהפך מהר מאוד לאצ"ל - ארגון צבאי לאומי.
מפקדו של האצ"ל היה דוד רזיאל, והארגון פעל ברוחו של זאב ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי האמין כי יש להפוך את היוצרות ולהביא לכך שהערבים יפחדו מהיהודים. הוא
כינה את שיטתו "התקפה"
בניגוד לשיטת ההגנה שאותה כינה "הגנה". אנשי האצ"ל פעלו כנגד
ערבים, בשיטות טרור ולא רק נגד הפורעים. הם החדירו פצצה לשוק הומה אדם, התקיפו
אוטובוס ערבי בירי בזריקת רימונים ועוד.
חבר האצ"ל, שלמה בן
יוסף, נתפס על ידי הבריטים בהתקפה על האוטובוס ערבי בדרך לצפת. הוא נידון למוות ונתלה על ידי הבריטים (כמו
שעשו כמובן גם לאנשי כנופיות ערבים). ז'בוטינסקי כינה אותו "הרוג מלכות"
ואמר כי "אין כובשים את ראש ההר, אם אין קבר במורד".