נחל עוז, דצמבר 2009
ספור לא יאומן
שתחילתו בקן התנועה המאוחדת ביד אליהו תל
אביב,
אמצעו הכרות עם פותרת חלומות
וסופו ליד קברו של רועי רוטברג
ז"ל שנרצח בשדות נחל עוז באפריל 1956.
מאת: רחל לוי – נחל עוז 
ההתחלה
בשנת 1944 נולד ביד אליהו בתל אביב ילד ושמו שלי. אביו התגייס לצבא הבריטי במלחמת
העולם השניה, ונשלח עם הגדודים לעיראק. בשנת 1943 קיבל חופשה, הגיע לארץ
ישראל, התחתן עם אמו של שלי וחזר לעיראק. לאחר תשעה חדשים נולד שלי. אביו הגיע
לברית המילה,ולאחר מכן עוד פעם אחת. אביו נפל בעיראק בהיות שלי בן שנה ונקבר בבצרה בבית הקברות הבריטי.
בילדותם נמשכו חבורת נערים ושלי ביניהם לצריף של התנועה המאוחדת ביד
אליהו, במיוחד מדי שבת בבוקר או בימי החופש הגדול שבהם הבוגרים והמדריכים עמלו על
תיקונים מתבקשים בצריף. הם חבורה של נערים
קטנים הסתובבו לבוגרים בין הרגלים, רצו לעזור. אז בראשית שנות החמישים הכיר
שלי את רועי וראה איך יצק רועי בטון כדי לסתום צינור ביוב מיותר , ואף חרט את שמו
על הבטון הרך.
לימים הפכו שלי וחבריו לחניכים מן המניין
בקן התנועה ביד אליהו ובגרו בו, כשהם נחשפים בפעולות שנערכו ובשעות ההדרכה, לסיפור
נפילתו של רועי רוטברג בשדות נחל עוז. רועי כבוגר קן יד
אליהו הפך למודל לחיקוי, לדמות נערצת שרוצים להזדהות עמה, כמו יהודה המכבי, כמו טרומפלדור, הישראלי האולטימטיבי עם ההליכה ה"שוויצרית" תמיד בסנדלים, והבלורית המתנפנפת ורצון לצאת להגשמה כמוהו. במסגרת
התכנים שהועברו בתנועה אף למדו לדעת את הספדו של משה דיין על קברו של רועי. כשרועי
נפל, ערכו בקן ביד אליהו ערב לזכרו – גיבור שנפל ליד גבול עוין.
בשנת 1957/8 (?) נשרף צריף התנועה כליל.
חבורת החניכים ושלי ביניהם באו למקום אחרי השריפה ונשארו עם הכבאית ששהתה שם, כי ביחד עם הצריף נשרף חדר של
הספרייה השכונתית –היה פעם דבר כזה . שלי נזכר לפתע בבלוק הבטון הסותם את צינור
הביוב, סחב פטיש ממכבי האש והצליח לחלץ את האבן העגולה שעליה חרוט שמו של רועי.
האבן העגולה בקוטר של כ
כשעברה אמו של שלי לדירה אחרת, ביקשה שייקח
את הארגז שבו היו בנוסף לאבן של רועי, מזכרות משנות ילדותו ובחרותו.
אבן הבטון נדדה לביתו של שלי.
אמצעו של הסיפור
בקן התנועה המאוחדת, בשכבת הגיל של שלי בגרה
נערה, שרה שמיר שמה, שאף היא הייתה חשופה
בשנות נעוריה לספור רציחתו של רועי ובהתרגשות רבה , גמרה אומר בליבה לכשייוולד לה
בן זכר יקרא שמו בישראל, רועי.
ברבות השנים נישאה שרה שמיר, נולד בנה
הבכור, ותקרא שמו רועי.
לפני מספר שנים (תשע לערך) יזמו בוגרי קן
התנועה המאוחדת מפגש רעים (היו אז כבני חמישים וחמש שנים) לאחר שנים רבות של נתק
ביניהם.
שרה שמיר ספרה במפגש זה, כמו רבים אחרים, על
חייה, נישואיה וכי החליטה לקרוא לבנה הבכור רועי. שלי שהיה אף הוא במפגש – סיפר
שברשותו מצוי גוש בטון עגול שנלקח על ידו למזכרת ובו חרוט שמו של רועי גוש בטון
מתחילת שנות החמישים. "האבן העגולה הזו שייכת לך" אמר לשרה. וכך התגלגלה
אבן הבטון לחזקתה של שרה.
ברבות הימים רועי בנה נישא לורד. נולדו להם
שני ילדים והזוג בנה את ביתו באורנית. בשכנות לזוג
הצעיר באורנית, גרה שכנה – חברה, חולמת חלומות כמו
כולם. אבל, חלום אחד הדיר שינה מעיניה. בחלומה רועי שמיר השכן – חבר, נופל ממרומים
על בטנו, רסיסים מתנפצים וצבע אדום סביב. בצר לה, ובהיותה בחרדה, ספרה את חלומה
הנורא לסבתה, אישה הידועה בקרב בני משפחתה ומכריה כ"פותרת החלומות".
עלי לציין כאן, כי השכנה וכמובן סבתה לא
ידעו דבר וחצי דבר על מקור השם רועי ועל ספור הירצחו.
פותרת החלומות קבעה: השכן שלך קרוי על שם
אדם שנהרג, קברו בודד, איש לא בא לבקרו, ובחזקת משפחתו של השכן שלך נמצא חפץ השייך
לו. החלום מרמז אולי על מחלה קשה ואסון, וכדי למנוע זאת, על השכן שלך לקחת את החפץ
ששייך למת נוחו עדן, למסרו למי מבני משפחתו או להניחו על קברו ולהדליק נר נשמה.
אחרית דבר
שרה שמיר ואני נפגשות מדי פעם בהיכל התרבות
בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית. לפני זמן לא רב סיפרה לי את סיפור אבן הבטון
הנמצאת ברשותה, ועל החלום של השכנה, ואמרה
שעליה ועל בנה להשיב אותה למקומה הנכון ובהקדם.
לפני מספר שבועות הגיעו לנחל עוז שרה שמיר
וידידה אבר'מלה,
רועי וורד ושני ילדיהם. עלינו לבית הקברות וליד קברו של רועי רוטברג קראנו את הספדו של משה דיין, הנחנו את אבן הבטון הישנה
נושנה והדלקנו נר נשמה.
עדיין לא החלטנו אנחנו בקיבוץ נחל עוז, כיצד לסיים את
ה"סיפור". האם לקבור את אבן הבטון בקוטר
רחל לוי
נחל עוז
הקלטה > ההספד של דיין וקולו של רועי