שלמה גזית - לשעבר ראש אגף מודיעין בצהל. (מאמר בתפוצת הדואר של גורי קרגמן)

יש מי שמוכנים ורוצים בפתרון, ומוכנים לדבר ולהגיע להסדרים חבל, החמצנו 42 שנים שבהן ניתן היה לחשוף עשרות אלפי אנשים משני הצדדים לחוויית המפגש המשותף:

חזרתי אמש ממפגש ישראלי-פלשתיני בן יומיים, דיון משותף בבעיות הפוליטיות והכלכליות שעל סדר היום שבין שני הצדדים. היינו חבורה של כשלושים וחמישה איש ואישה, רובם עתירי ניסיון במפגשים מסוג זה.

לי אישית ותק של שלושים שנות שיחות כאלה, בעצם סמוך לפרישתי מן השירות הצבאי.

המאפיין הראשון והעיקרי במפגשים אלה, משני הצדדים, הוא חוויית הפגישה עם נציגי הצד השני שלא על בסיס תפקודי או מקצועי - של שליט-נשלט, של מעביד-עובד, של סוהר-אסיר, או של רופא-חולה. זהו מפגש על בסיס שוויון אישי מוחלט.

התגובה הראשונה, המפתיעה לכאורה, ודומני שעבור המשתתפים משני הצדדים - זו התגלית שבן שיחך הוא ממש אדם כמוך, ויש לכם מכנה משותף ברור: חיפוש דרך כיצד לסיים את הסכסוך ואת העימות האלים, ולהגיע לדו-קיום אמיתי.

ההפתעה עבורנו, הישראלים, זו התגלית שכמעט כל הנציגים מן הצד השני הם "בוגרי" תקופות כלא ישראלי. רבים מהם ידעו חוויה זו יותר מפעם אחת, וחלקם הגדול ניצלו את ימיהם בכלא ללימוד ולשליטה טובה בשפה העברית.

ומכאן לתסכול. התסכול הראשון והטבעי זו הסטגנציה וההסתאבות במצב. כמי שזוכר היטב את יחסינו בשנים הראשונות של השלטון הישראלי שלאחר מלחמת ששת הימים, המצב רק הולך ומחמיר. אצל רבים מגלים אף את אובדן התקווה. ואפשר בנקל להבין זאת.

שני סיפורים קטנים שנחשפו אתמול. כביש הגישה בין ביר-זית לרמאללה - שני ישובים פלשתינים בשטח A - כולל קטע של כ-700 מטר בשטח C, הנתון לשליטה ישראלית. קטע זה נזקק לשכבת אספלט חדשה, ואנשי הרשות הפלשתינית הביאו קבלן שביצע את העבודה. למחרת באו אנשי הממשל הישראלי וחרשו את קטע הכביש, כדבריהם "להראות, מי בעל הבית"!

הסיפור השני מתייחס לרצועת עזה. תות-השדה המגודל ברצועת-עזה מיוצא בדרך כלל לאירופה. השנה התברר כי ייצוא אינו משתלם. הועלתה חלופה של שיווק הפרי לגדה המערבית, לתועלת הפלשתינים משני הצדדים. אלא שלכך נדרשה הסכמת הממשל הישראלי - לעבור עם הסחורה בשטח ישראל. הסכמה זו לא ניתנה. מדיניות ישראל שוללת קשר ומגע בין הרצועה לגדה. ואז הועלתה חלופה - להתיר הכנסת צנצנות וסוכר לרצועה על-מנת לנצל את התותים לייצור ריבה. גם לכך לא ניתן אישור.

והתסכול השני - הוא חוסר היכולת לפרוץ את מעגל המשתתפים במפגשים. הקשיים המנהליים, הצורך באישורי יציאה לשטח ישראל, ולהפך, הצורך בהיתרי כניסה לישראלים לשטח הפלשתיני, מביא לכך שרק "משוגעים לדבר" ממשיכים להתעקש ולעבור בוויה-דלרוזה המינהלית הנדרשת.

חבל. החמצנו ארבעים ושתיים שנים שבהן ניתן היה לחשוף עשרות אלפי אנשים משני הצדדים לחוויית המפגש המשותף. יכולנו לסלק את הדימויים המסולפים והמעוותים - משני הצדדים - ולשכנע כי יש עם מי לדבר. יש מי שמוכנים ורוצים בפתרון, ומוכנים לדבר ולהגיע להסדרים. אלה כולם, מן הצד הפלשתיני, מבינים שאין לפתוח את תיק 48', כי נקודת המוצא היא הקו הירוק, כי הפליטים לא יחזרו בהמוניהם לתחומי ישראל.

החמצנו, כאמור, ארבעים ושתיים שנים שבהן יכולנו לעשות רבות. האומנם נרשה שנישאר באותו מקום גם בעוד ארבעים ושתיים שנים ?