23.8.09  ציפי יניר/ רסין :  על רחוב י"ח

קראתי באתר של גייזי את רשימת התושבים ברחוב י"ח. חלק גדול מהמשפחות שהתגוררו ב"בתים המשותפים" זכורות לי היטב, לפחות הללו שמיקומם בחלקו המזרחי של הרחוב, בקרבת מקום מגוריי, רחוב ט"ז מספר 12 .

אי לכך ברצוני להעיר כמה הערות:

1 -  חווה ודב סניטקובסקי, אם זיכרוני אינו מטעני, לא גרו ברחוב י"ח. הם היו ידידים קרובים של הוריי, ולמיטב זכרוני ביתם היה באחד הרחובות מעברו המזרחי של אולם הקולנוע. (אפשר לוודא אצל הרצל סיני, בנם, המתגורר בקיבוץ עין גדי)

2 -  בקשר למשפחת זהרוני, דומני שהייתה ברחוב משפחת זהרוני אחת בלבד: גדליה, חיה וילדיהם. למשפחת זופניק היו שתי בנות, מסיה ופנינה, ואולי גם בן, אך הדבר אינו זכור לי. כמו כן נדמה לי שזופניק וזהרוני הם קרובי משפחה.

3 - בבית מס' 18 או 16  גרה חברה שלי, אני זוכרת אותה היטב מימי הילדות (בית הספר היסודי) ולא מתקופות מאוחרות יותר. שמה היה אורה איזקסון. נדמה לי שלמדה בקריית מוצקין. אינני זוכרת את שם  הוריה.

4 -  למשפחת ברגר הייתה בת שהכינוי שלה היה "אילה"(חיריק מתחת ל "א"), אולי קיצור של אילנה.

 

       ובאשר לגברת גולדברג מרחוב י"ח: על אף העובדה שאינני זוכרת אם היה שם בכלל "אדון גולדברג" או ילדים כל שהם, וגם הכלב אינו זכור לי כלל, בכל זאת את האישה הזאת, הרזה ונמוכת הקומה, שדיבורה מתנגן במבטא "ייקי" כבד ובשגיאות אופייניות המבלבלות זכר ונקבה, (דיבור מצחיק וחינני) - לא אוכל לשכוח!

   וכל כך למה?

  גברת גולדברג ניהלה בביתה מוסד מיוחד: בפריג'ידר שלה שכנו לפחות חמישה סוגי נקניק, בעלי צבע עובי ומרקם שונים. כשהייתה פותחת את דלת המקרר, היו הנקניקים המסודרים בסדר מופתי, ללא שום מקריות, חלקם על תחתית המדף והנותרים מעליהם, מתגלים במלוא הדרם ומדיפים סביב את ריחם הנפלא.

לפעמים הלכתי אליה בשליחות אימי. לשמע המילים: "לכי אל גברת גולדברג והביאי מאה גרם נקניק", הייתי עוזבת את כל עיסוקיי ורצה למלא את המשימה בנפש חפצה ובקיבה הומיה...

 היה לה טקס קבוע של חיתוך הנקניק, שקילתו ואריזתו בנייר הפרגמנט שהייתה מקפלת בידיה המיומנות לאותם כיוונים, תמיד, ולפי אותו סדר - הליך שהיה חוזר על עצמו, בדיוק מירבי וללא כל סטיה, בכל אחת מהפעמים שביקרתי אצלה.

  את הדרך הביתה הייתי עושה ב"טיסה", וכשכר טרחה קיבלתי פרוסה דקיקה של נקניק - מן הסוג  הטעים והמיוחד הזה שאפשר היה למצוא אך ורק אצל גברת גולדברג...

                             בברכה,

                                                ציפי יניר - רסין