30.4.09 המשפחה: יונת – סיפור חיים

יונת נולדה בסטורובין – עיירה קטנה ברוסיה הלבנה, באזור מינסק-סלוצק, ביב' בתמוז תר"פ, שנת 1920. אביה היה מורה לתלמוד. אשתו הראשונה היתה חולנית ומתה בגיל צעיר ללא ילדים והוא נותר יתום ואלמן ונאלץ להסתדר לבדו. בהיותו מורה הגיעו אליו גם ילדי משפחת צ'רנין וכך פגש את אִמה - ילדה יפהפיה - והחליט לחכות לה עד שתגדל.

אחד עשר ילדים נולדו להם, ארבעה בנים וארבע בנות, ויונת הצעירה בהם. שלושה נפטרו בינקותם. עקב המצב הקשה ברוסיה – מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית בקשו ההורים להגר לארצות הברית אל בני המשפחה שכבר יצאו לשם, אולם לא הצליחו לקבל ויזה. היתה שמועה כי מפולין עדין אפשר לצאת והוריה החליטו "לגנוב את הגבול". בהיותה בת שנה חצתה המשפחה את הגבול לפולין והתיישבה בעיירה לַחוֶוה. לַחוֵה היתה עיירה יהודית קטנה ונידחת בפולניה, על גבול רוסיה, ככל העיירות באזור זה. האוכלוסייה היהודית התגוררה במרכז העיר ואילו הגויים גרו בפרברים המרוחקים מן המרכז.

פעמי ההשכלה והציונות חדרו ללחווה. התושבים המבוגרים היו דתיים שומרי מצוות אך הנוער "נדבק" בחיידק הציונות וההשכלה. אחותה הגדולה מינה הצטרפה לתנועת "החלוץ" וכעבור זמן לא רב היא קבלה סרטיפיקט ועלתה לארץ ישראל.

האב נפטר בגיל 72. "אני לא ידעתי שאני צריכה להרגיש את עצמי יתומה" סיפרה כעבור שנים "וכנראה גם לא נזקקתי לטיפול פסיכולוגי ולא שמעתי על טראומה. הייתי בת שמונה וחצי וקבלתי את מות אבי כעובדת חיים וחלק מסדרי עולם".

בגיל עשר הצטרפה לקן השומר הצעיר בעיירה. הפעולות בקן התנהלו בעברית. למדו על ארץ ישראל, על קיבוצים, על הגשמה. רוב אחיה עלו לארץ ישראל, ובהיותה בת 13 עלתה יונת עם אִמהּ ועם אחיה יעקב לארץ.

הם התישבו בחיפה בדירה משותפת עם כמה משפחות וכעבור שנתיים עברו לקרית חיים. יונת למדה בגימנסיה "ביאליק" ושם החל סיפור האהבה הגדול של חייה עם המורה שלה – משה שלגי. "משה היה אמן ואיש אשכולות, בעל הליכות אציליות, 'סטודנט רוסי'" – אמרה עליו. בתקופה זו הייתה גם בין מקימי קיני השומר הצעיר בחיפה ובקרית חיים ועם גמר בית הספר רצתה לצאת להגשמה בקיבוץ. כדי להשאר קרובה למשה ויתרה על כך ויצאה ללימודים בבית ספר לאחיות. מקצוע האחות היה אז מקצוע מכובד. מתוך שלוש מאות מועמדות התקבלו עשרים בלבד, ורק עם המלצה של מישהו ממנהיגי היישוב. ב-1940 החלה בלימודי אחיות בבית החולים בילינסון. התנאים היו קשים, משטר הלימודים קפדני והתלמידות הועסקו גם בעבודה מעשית ככוח עזר.

עם סיום הלימודים באה יונת לעבוד בבית החולים עפולה במחלקת הילדים, עם הדוקטור נַסַאוּ. אמהּ חלתה ויונת אשפזה אותה בעפולה כדי לטפל בה. היא מתה ממש בזרועותיה, בגיל ששים בלבד. זמן לא רב אחר כך לקה משה שלגי באוטם-לב, אושפז בבית החולים עפולה ויונת לצידו – מטפלת בו במסירות, בצד עבודתה כאחות. כשמשה הועבר לבית החולים השיקומי "בית פיינסטון" בשרון, עברה אתו יונת לשם ומונתה לאחות הראשית בו. היא עבדה שם לצידו של הדוקטור גינצבורג, בבית החולים שהפך לימים ל"בית לוינשטיין".

נולדה יעל. עתה היה על יונת לטפל ולפרנס אדם חולה וגם תינוקת. צוות בית החולים והשכנים סייעו לה. בנו לה צריף-אזבסטון למגורים בחצר בית החולים כדי שתוכל להמשיך לעבוד בבית החולים. כעבור שלוש וחצי שנים, ויונת בהריון, נפטר משה שלגי. לבנו שנולד חודשיים אחר כך קראה על שמו – משה.

עתה עם שני ילדים, הבינה שהיא זקוקה לסידור לילדים וחזרה לבית החולים עפולה, שם היה מעון לילדי העובדים, למחלקת הילדים.

שנים אחדות אחר כך עברה לקיבוץ מזרע, כדי לשפר את תנאי הגידול והחינוך של ילדיה. יונת השתלבה בחיי הקיבוץ, רכשה חברים ואהבה את ביתה החדש, אך התמודדה לבדה עם מציאות של "חד הוריות". לאחר שנתיים של "חינוך מחדש" במטבח של קיבוץ מזרע חזרה לעבודתה כאחות, הפעם כאחות בריאות הציבור במשרד הבריאות.

עשר שנים חלפו ויונת הכירה את משה הימן, נישאה לו ובאה לעין חרוד בשנת 1965. המעבר ובניית המשפחה החדשה על קרעי שתי משפחות לא היה פשוט ולא קל. אך יונת עשתה זאת במסירות, בהקרבה ובאהבה. החיים עם משה הפגישו אותה עם עולמות חדשים, עם מסעות מקצועיים לחו"ל ועם אנשי מקצוע הבקר לחלב. היא המשיכה בעבודתה כאחות טיפת חלב בגבעת המורה וביישובי התענכים. האמהות הצעירות של אז זוכרות ומוקירות אותה עד היום, כשהן כבר סבתות, בחיבה גדולה.

נפילת מנחם, בנו של משה הימן, במלחמת יום הכיפורים הטיל עליה משימה של תמיכה גדולה במשה יחד עם כאב האובדן.

הבנות – בתיה ויעל התחתנו והביאו נכדים ושמחה. הבן משה סיים בהצטיינות לימודים באקדמיה למוזיקה ואז נכנס באוהלה של תורה. זו הייתה התמודדות לא פשוטה ליונת ולמשה, אך הם קבלו וכבדו את דרכו באהבה רבה. גם הוא הקים משפחה ונולדו לו ילדים – נכדים אהובים.

בהגיעה לגיל ששים יצאה יונת לפנסיה והחלה לעבוד בעין חרוד במקומות שונים ולבסוף במחסן הבגדים שם התמידה עד גיל שמונים. עם זאת, צימאון הלימודים שלה נמשך והיא יצאה ללימודים בקורסים באוניברסיטאות חיפה ותל אביב, באורנים, בחוגים האזוריים ומשכה אתה את משה בעלה.

מחלתו בשנת 1991 שוב חייבה אותה לטיפול מסור בלי די, הוא נפטר בביתו כשהיא לצדו. ושוב האובדן והבדידות.

בכוח החיים, בראשה הפתוח, ביכולת הנתינה האין סופית, בצורך לחיות בתוך עולם רוחני עשיר, במאבקה העיקש לנצל כל טיפה מיפי העולם, המשיכה יונת בחייה, כשהיא מרכז ואבן שואבת לכל בני המשפחה הנרחבת. לא נפלה ברוחה גם כשהמחלות השתלטו על גופה, ולא ויתרה על טיול, על הרצאה, על ביקור אצל בני המשפחה.

יונת נפטרה ביום ראשון, ב' באייר תשס"ט והיא בת שמונים ושמונה.