היום 04/07/08 נערך טקס גילוי המצבה לעמוס כרמלי ז"ל במלאת 30 לפטירתו.

- מאת יוסי וולך -

אנו בני מחזורו של עמוס מהילדות דרך תנועת הנוער וסגירת מעגל בקיומם של המפגשים המסורתיים בחג השבועות בביתם של משפחת כרמלי שבנופית, מתחייבים לשמר את המסורת הנפלאה, הקסומה והייחודית אותה יסד עמוס למען כולנו.

זכרונות ממפגשי שבועות וידאו > עמוס כרמלי ז"ל

בבית משפחת כרמלי.

זוהי מסורת של שנים,

שבחג השבועות,

התאריך כבר,

מסומן בלוח,

וההופעה חובה,

ועל בטוח,

מצלצלים הטלפונים,

ונמסרות ההודעות,

נפגשים כרגיל,

אצל משפחת כרמלי בשבועות.

ולמי שבמקרה ששכח,

את הכתובת או ההגעה,

נשלח בנושא אימל,

כתוב בבירור ובתמצית,

הפסגה 173 – נופית.

ובחג עצמו,

כשרק נכנסים לישוב,

אתה מרגיש שהיום,

הוא יום מיוחד,

וכמו שאומר הפזמון,

יש לי יום יום חג.

ושהצלחת מקום,

חנייה לחלץ,

אתה רואה,

על הגדר,

את שמה,

של משפחת כרמלי,

חקוק על לוח עץ.

אתה עובר את השער,

ואת המדרכה,

וכמו חופה מעליך,

זמורות עמוסות ענבים,

בכל מקום ופינה,

כי עכשיו זוהי העונה.

אתה מגיע לפתח הבית,

שפתוח לרווחה,

ומיד אתה מרגיש,

את גלי החום והאהבה,

ובפתח ניצב עמוס,

עם החיוך המקסים,

והעיינים השמחות,

ומיד חיבוקים ונשיקות,

ומה נשמע? ואהלן,

זה את זה,

לא ראינו מזמן.

ותמיד התעניינות מצד עמוס,

על מצב הבריאות,

ואיך האשה?

הבנים? הנכדים?

ומה עושים בכלל?

ואיך מסתדרים?

ואתה מרגיש שהשאלות,

לא באות כדי לצאת ידי חובה.

אלא, מתוך כנות,

מהלב והנשמה.

ואני מרגיש,

בשיחה איתו ואיתי,

שעמוס הוא פשוט,

חבר אמיתי.

ומעבר השני במטבח,

ניצבת חדווה,

דואגת ומפקחת,

שלא תחסר כוס וצלחת.

והשולחן מסודר בצורה מקסימה,

עם כל השתיה,

הפשטידות הסלטים ועוגות הגבינה.

ואתה רואה שמעיניה

קורנת השמחה,

על המפגש המסורתי,

של כל החבורה.

ואתה יוצא למרפסת,

שמוקפת בפרחים ועצים,

שמפיצים ריח ניחוח,

ולאלו שקצת נגמר להם הכוח,

תופסים פוזיציה,

בכסא הנוח.

אחרים מסתכלים באלבומים,

במסמכים, בתעודות ובכרזות,

ואפשר בהחלט,

לאמץ את השיר,

"אך פגישה, אך פגישה שכזאת".

ובתוך כל ההמולה והזכרונות,

מופיע עמוס,

מכיוון המחסן,

עם סיר עמוס בתירס חם.

והתירס בתוספת מלח,

ועטוף בעלים,

מחזיר את כולנו לתקופת הנעורים.

וכשנרגענו מהתירס והגרעינים,

מגיע תורם של המלפפונים החמוצים,

מעשה ידי עמוס,

להתפאר ולהשתבח,

גם מן הטעם וגם מן הריח.

ואווירה נהדרת,

והשמחה מרובה,

ושרים שירים של פעם,

ושירי נשמה,

ולפתע קורה משהו נהדר,

עמוס מגיע,

עם מילון ואבטיח קר,

הבטן עמוסה,

אבל העיינים רעבות,

ומי יכול לעמוס לסרב,

וחייבים לקיים ולהבטיח,

ומרביצים פרוסה נוספת,

של מילון או אבטיח.

וחדווה, ממשיכה בפיקוח שלא נגמר,

שלא יחסר חס וחלילה שום דבר.

כמו אם בית דואגת,

משקיעה בזה את כל הכוח,

שכל אחד ואחד ירגיש בנוח.

והעיקר, שנמשיך כולנו יחד לשמוח.

וכשמבקשים ממנה לעשות הפסקה,

כי אפשר אחרת,

היא עונה בצניעות, תודה, אני מסתדרת.

זה סוד הקסם של משפחת כרמלי.

העשייה המשותפת והאמיתית,

העשייה הטהורה והחברותית.

והזמן רץ,

והנה כבר בין הערביים,

השמש עומדת לשקוע,

ולסיים את היום היפה,

אבל לא לפני,

שמגיע התה והקפה,

מלווה בכל סוגי

התופינים והעוגות,

וביום שכזה,

לא שומרים על הדיאטה,

וכל התקפה,

בנושא נעדפת,

וקדימה,

עוד פרוסת עוגה,

עם הרבה קצפת.

ואחרי הקפה והעוגות,

הגיע התור השלום ולהתראות,

ושוב חיבוקים ושוב נשיקות,

ועמוס מלווה אותך ליציאה,

ואחרי הלהתראות,

והשלום הקצר,

תמיד הוא מוסיף,

שלמפגש הבא,

אף אחד לא יחסר.

והשנה,

בהתקרב חג השבועות,

עמוס צלצל,

וביקש שהטלפון יהיה פתוח וזמין,

כדי שיוכל למסור מה צריך להביא,

ומה צריך להכין.

ואחרי יום או יומיים,

שוב צלצל הטלפון,

ובצליל כבר הורגש,

מן עצב ויגון,

הרגשנו, את זה פשוט בדם,

שהרמנו את השפופרת,

וקבלנו את הבשורה המרה,

שליבו של עמוס נדם.

ובשבעה, נסענו אל ביתו,

של עמוס בנופית,

לביקור תנחומים,

כבר בכניסה לישוב,

נראה הכל קודר ועצוב,

וגם הרוח שרקה,

בין הכביסה והחבל,

מן שריקה,

של מנגינת אבל.

והכניסה בשער הבית,

וזמורות הענבים,

שהפעם נראו,

קודרים ובוכים,

ואנחנו ישובים,

באותה המרפסת,

על אותם הכסאות,

באותה צורת מעגל,

שמעלה זכרונות,

ממפגשי המסורת,

בחג השבועות.

ואתה עוצם את העיניים וחושב,

שאולי זו טעות,

אולי יקרה איזה נס,

ופתאום עמוס יופיע ויכנס,

עם החיוך,

והשמחה,

שחודרת לכל לב ונשמה.

ביד אחד יחזיק,

סיר של תירס,

וביד השניה באגרוף קמוץ,

יכריח אותך לטעום מלפפון חמוץ.

אבל המציאות,

חזקה מכל דמיון,

ואתה מתעורר מהחלום,

ורואה לפנייך,

עשרות אנשים,

מכל גווני הקשת,

בגילאים שונים,

ישובים, דוממים וכואבים.

כי לכל אחד,

יש את העמוס שלו,

עמוס היה שייך לכולם.

למשפחה, לחברים,

לגן הילדים, לבית הספר, לישוב,

ולמי לא?

ואתה מסתכל על כולם,

חושב והוזה,

איפוא ישנם עוד אנשים,

כמו האיש הזה?

חדווה והמשפחה,

חוסנה של מסורת,

היא בעצם שימורה,

ולכן, אנחנו החברים,

של מסורת מפגשי שבועות,

מתחייבים לשמר,

את המסורת,

אותה עמוס הקים,

ובכך לשמר,

את פועלו ודמותו,

לנצח נצחים.

ובחג השבועות הבא,

אנחנו מבטיחים שהכנס

יהיה מאורגן,

ואתה עמוס, מעכשיו כבר מוזמן.

יהי זכרך ברוך לעד.

נכתב ע"י יוסי וולך 07/2008