מתוך כתבה בעתון
"מעריב", יום חמישי, כ"ג אדר א' תשל"ח, (2.3.78)
"אנשי קיבוץ אורים,
ששדותיו נמצאים על גבול 'קו הבצורת'
בנגב" / שלמה גבעון..."
חקלאי הנגב זרעו השנה כ-400 אלף דונם חיטה. עוד לפני שנים קבעו משרדי החקלאות והאוצר
את "קו הבצורת".
מי שזורע
צפונה מ"קו הבצורת", זכאי לפיצויים בשנה שחונה, בתנאי שתוכרז כשנת בצורת. מי שזורע דרומה
מ"קו הבצורת", עושה זאת על אחריותו.מסתבר,
ש"קו הבצורת" חוצה את שדות משק אורים. 'לך ותדע, איפה לזרוע
ואיפה לא' – אומר שמעיה שלף,
מרכז ענף השדה בקיבוץ אורים.
שמעיה נפצע במלחמת-ההתשה, בעיצומו של קרב ארטילרי כבד
עם המצרים, באיזור מוצב המזח. קטעו
לו רגל, אך
הוא מתפקד ככל
האדם. לרשותו עומדת מכונית "וולבו" אדומה, עם מכשיר
אלחוט, והוא "חורש" את שדות הקיבוץ
מבוקר עד ערב,
נותן הנחיות, מפקח על ביצוע עבודות השדה, מורה היכן צריך להשקות ולאן יש להעביר את
הצינורות
להשקייה
הבאה.הוא לקח אותנו לשטחי הפלחה של הקיבוץ, והראה לנו את השדות, שלא יניבו השנה
יבולים. בדרך
הוא אומר:
'כואב הלב לראות את התבואה נמקה מחוסר מים. זה לא עניין של פיצויים. מה זה פיצויים. הם
מכסים לנו,
במקרה הטוב
ביותר, את הוצאות הייצור. אנחנו
רוצים לקצור, ולראות את פרי עמלנו. זה
מרגיז ומדכא. אמרתי לחבר'ה,
שאסור לנו,
כחקלאים בנגב, לסמוך על גשמים. אנחנו
צריכים לזרוע רק שטחים, שניתנים להשקייה.
אם לא יתנו לנו
מים מהצפון, נקדח בארות ונשקה את השדות'. ..."