חיפה, כתבו
: "הילדים" לבית סְלֶפּ
.
א' ניסן תשס"ב
14.3.2002
לתרצה לילדים
ולכל בני המשפחה, לבית קב' אורים
אתכם בכאבכם.
שמייקה, תבנית נוף מולדתי.
מדֵי דברנו בשמייקה,
קמה לנגד עינינו קרית-חיים.
הנה רחוב ד'
מס' 7 של משפחת שולדנפריי ובית מס'
9 של משפחתנו, סלפ, (ס' שווא, ל' סגול, פ' דגושה).
גדר לא מפרידה בין הבתים. בחצר מסתובב שמייקה הילד המנומש, שמפיל
חיתתו על קטנים וגדולים
במעשי הקונדס
שלו. ידידות מופלאה נרקמה בינו ובין
אבא אברהם ז"ל – "סלפ" – כפי שכינה אותו שמייקה.
מגיל אפס עמד לצידו של אבא ועזר במלאכת הבנאות. סחב קרשים, שלף מסמרים. אבא נפעם מכוחו של
"שְמָיוק",
כך כינה אותו, לעבוד בטורייה כבדה ולחפור גומות סביב עצי הפרי."שְמָיוק"
הפך במשפחתנו לכינוי
לכל ילד שובב, חזק ופעלתן.
אבא הרכיב את
שמייקה על האופניים ותוך-כדי, רגלו הקטנה הסתבכה בסיכים של הגלגל ונפגעה. כעבור שנים
רבות, כשבאנו
לבקרו בביה"ח בבאר שבע, לאחר שנפצע במלחמת ההתשה ואִבּד רגל, שמייקה קבל את פנינו
בקריאות שמחה: "זה לא הרגל של
סלפ".
שמייקה – תבנית
נוף מולדתי: העבודה היא חיינו – וזו
לא רק סיסמא. עבודה עצמית, חריצות, התנדבות,
אהבת הזולת. חייכן עם קריצה. כששרה יצחקי (רח' ד' מס'
8) בקשה מרותי ומדני ללכת לקניות בצרכנייה
והם סרבו, היתה פונה לשמייקה והוא תמיד
נענה ברצון.
יחסי השכנוּת
הטובים היו בבחינת ערך עליון. עזרה
הדדית. חיים כמשפחה. אמא, אסתר,
תפרה לשמייקה את
המכנסיים-עם-חנות הראשונים. מכנסיים קצרות. "הנה אני רואה אותו,
שתי ידיים בכיסים והוא מסתובב בין
השכנים ברוב
גאווה ואושר" מספרת שרהלה. לקראת
ה"בר-מצווה" הוא לומד את ההפטרה ומדי ערב שמייקה
נכנס אלינו הביתה
ומשמיע לאבא, אברהם, בבטחון ובעוצמה, בניגון "קצת-על-יד" את "נחמו
נחמו עמי יאמר אלוהיכם".
מנגינה, שנקלטה
אצל כולנו ומלווה אותנו מאז, ולא רק ב"שַבָּת נחמו".המנגינה הזו הפכה ל"אות-דרישת-שלום
משולדנפריי" כמו השריקה של התנועה...
"ביום הולדתו
השישים וחמש (2001) טלפנתי אליו לברכו, והבעתי את רצוני לקיים פגישת מחזור של
הילדים:
שמייקה, יאיר אשל (גרובר), רותי ריכטר
(יצחקי) ואני, דבורהלה גוטמכר (סלפ) ואולי גם לצרף את האחים הבוגרים
והצעירים. הסכמנו שזה רעיון נפלא ונהייה
בקשר" מספרת דבורהלה. הגורל קבע אחרת.
עצוב.
תרצה והילדים,
רבקהלה ארנה וכל בני המשפחה הענפה – יחד אתכם כואבים ובוכים על לכתו בטרם עת של
שמייקה שלנו.
מי יתן ובאישיותו
המיוחדת, הפעלתנית והאיכפתית ומלאת שמחת חיים תמצאו נחמה פורתא.
שמייקה, נטמנתָּ
באדמה שאותה כה אהבת. נוּחַ בשלום.
"הילדים"
לבית סְלֶפּ: שרהלה דבורהלה ומַנִי
(עמנואל) ובני ביתם.