המורה יוסף ספיר : מאת גדעון שדמי

בהיותי תלמיד בית הספר העממי בקרית חיים,

הלִּמּודים לא היו בראש מעיני.

הגיעו הדברים עד כדי כך, שהחלט להשאירני שנה

נוספת בְּכִתה וו, כמנהג מערכת החנוך, של אותם

הימים. זאת כדי לאפשר לי, לתקן את דְּרָכָי.

המקצוע הבעיתי ביותר, הן עבורי והן עבור תלמידים

רבים אחרים, היה לִמּוד העברית, או מה שקראו אז,

דקדוק.

אִמִּי שכרה את המורה יוסף ספיר, ללמדני את

השפה העברית ודקדוקה.

מדי יום, כתום הלימודים, , ישבנו, המורה יוסף ואנוכי,

בחוץ, על המדרגות המערביות של בית הספר,

ו"למדנו" עברית.

נתפשתי לענין והתאהבתי בשפתנו היפה, כולל

הדקדוק שלה.

עקבות אותם השעורים בחוץ, נכרו באופן דבורי

וכתיבתי, שנים רבות.

הזמן והגיל עשו את שלהם. לא מעט נשכח והרבה

נשחק, בים עלגות השפה, המכה בנו בזדון, ללא רחם.

אני אסיר תודה למורה ספיר על מה שנטע בראשי,

ועל אהבת שפתנו ששתל בי, באותם שעורי העזר,

על מדרגות בית הספר.

המורה ספיר , זִכרו בְּלִבִּי.

איפה ישנם עוד מורים, כַּמּורים ההם.

גדעון שדמי, מזרע, טבת תשס'ז