פפושק'ה שלנו!
אהוב
שלנו, יקר ורחוק. כל כך רחוק...
כבר
חודש?...
השוק
הראשוני, ההיסטרי, המטיח, וההלם הופכים מיום ליום ומדקה לדקה להכרה הכי כואבת
בעולם באי היותך לעד. לגעגועים עמוקים כל כך שיושבים בחזה כמו אבן, או בור, ולא
מרפים.
כי
איך אפשר להבין שבאמת באמת, לעולם לעולם, לא
תחזור?! אף פעם? גם אם נבכה את נשמתנו עד
תום, גם אם נצעק עד השמים, גם אם נכעס על כל העולם, נדפוק את הראש ונכה ברגליים?
גם אם נצחק בטירוף, אם נחגוג, נקדש, נשמח ונתרבה? כלום לא יעזור...?!?.....
כי
איך אפשר לתפוס שבשביל לראות את החיוך
המקסים הזה שלך צריך להביט בתמונה? איך הפכת פתאום לדו מימד? ..אתה?!?!
והדו
מימד הזה – זה לא נתפס איך הוא יכול להיות כל כך ממשי, כל כך אמיתי, כאילו: הנה
אתה פה, ותיכף אתה יוצא מהתמונה, מניף את היד בתנועה הכל-כך-שלך, אומר: "מה
קרה? רק ירדתי לבוסתן!", עוקף אותנו והולך לעשות קפה כאילו כלום לא היה...
איך
אפשר לקבל, שבשביל לקבל ממך חיבוק צריך לדמיין? להיזכר... לחבק את האוויר רחב רחב, לעצום עיניים חזק ולדמיין??
איך אפשר לתפוס
את זה?!!?!
נשארנו כאן, אנחנו, כמו אצבעות כף יד
שאיבדה את האגודל, ולך תתפוס את המציאות עכשיו...
אומרים שהזמן עושה את שלו... אולי...
לפעמים, ישנם ימים שזה מתחיל להרגיש ככה. כאילו השלמה עם המציאות, קבלה... אבל אז
מגיעה עוד התרסקות. כי אין דבר שלא מזכיר אותך. אין שנייה שעוברת
בלי שחושבות עליך ולא משנה איפה נמצאות, לא משנה מה עושות.
נוף מדהים – אבל אבא לא יכול
לראות... ואולי כן? אולי הוא רואה הכל מלמעלה..?
בדיחה חדשה – אבל איך אני אשמע
את אבא מספר אותה?
אוכל טוב – איך אבא היה נהנה
ממנו, ואיך אבא היה מבשל אותו? ואיך אני מתגעגעת לאוכל של אבא... ואיך אני מתגעגעת
לאבא...
ומכל הסיפורים המדהימים עליך,
וכל הזיכרונות שצפים, כשרוצים להשלים איזה פרט קטן, או כשרוצים לשאול איזו שאלה של
ידע כללי, מיד באינסטינקט, הגוף כבר פונה לכיוון... והרגל כבר מוכנה לצעד – "נשאל
את אב...."
ובום!
אבל אנחנו יודעות, שמזכותנו
ומחובתנו לחזור לחיים. כי זה מה שהורשת לנו קודם כל – את הצחוק, השמחה, האהבה ללא
תנאי, יצר החיים וה"יהיה בסדר" בכל מצב...
אם אתה רואה אותנו פה – אני
בטוחה שאתה גאה בנו. ארבע "אצבעות" מבולבלות, כואבות, קצת אבודות, אבל אוהבות,
סבלניות, מחבקות, מקשיבות, מנחמות זו את זו ונמצאות זו לזו.
ואתה, בטח יושב לך שם על איזה
ענן, מבסוט ושמח עם קבוצת השחקנים השמימיים שלכם, בין הצגה להצגה, אוכלים, שותים
מעשנים, עושים שטויות, ושואלים: "על מה כל המהומה שם למטה?"
ואתה בוודאי שר לנו ממשנתך :
"שתו ואכלו, צפצפו על הכול
צחקו בקול פרוע :הא! הא!"
אוהבות אותך לעד!!!
מתגעגעות ללא גבול
וחסרות אותך עד כאב.
דבוש, איריס