5.6.08 מכתב לעמוס כרמלי
: מאת נילי דיסקין טדניר
הי
עמוסי. אני כבר יומיים בלוס-אנג'לס,
ושעות ההירדמות והיקיצה שלי די משוגעות. התעוררתי כאן ב-5 בבוקר, כשבראש שלי
מטרטר כרוז מטורף, כזה שאנחנו שומעים לפעמים בבתי קברות, שחוזר על אמירה משונה :
"כעת יוצאת הלווייתו של המנוח
עמוס כרמלי" ! אני יודעת שזה רק עוד שעה, אבל ממילא הכל
כל כך לא מציאותי שזה לא משנה.שום דבר מהאמירות האלה לא באמת מחבר אותי
למציאות. המציאות הייתה
ונשארה שלפני כשבוע ביקשתי אותך בטלפון שלא תסחב דברים בהכנות למפגש כי עברת ניתוח
גב, וענית לי שיש צעירים שיסחבו. וביום שני בצהרים, צלצל אלי
בחור מיקנעם עילית. מצא קלסר, שהיה מונח לדבריו ליד ערימת גזם, עם תכני
פגישות המחזור שהיו, כולל התכנון לזו של שבועות השנה, בעוד-3 ימים , ראה שם מקאמות
שלי, חיפש ברשימות ואיתר את מספר הטלפון שלי-
וצלצל. תוך כדי שיחה איתי,
כשאמרתי שאני ממריאה עוד כמה שעות, ושהקלסר שלך - צלצל בקו השני לנופית, אמר לי
שאיתר אותך ושתבוא בעוד שעתיים ליקנעם עילית -לקחת הקלסר. מסרתי
לך באמצעותו נשיקות, וברכת "להתראות" בפגישה הבאה -
והמראתי לדרכי. זאת המציאות שקיימת כרגע
בשבילי. המילים במחשבים של בתי או של בעלה בלוס-אנג'לס, שדברו על אשפוזך (חברך אמנון מקריית ביאליק) ומייד לאחר מכן על מותך (אחותך יעל) -
מסרבות עדיין להפריע, בתודעה, למציאות שבה אתה עדיין קיים בעולמי.(גם לא המיילים
הרבים שזורמים אלי מאז מקרייתים שגולשים באתר של גייזי)
מכל מפגשי המחזור שנערכו, הן בבי"ס ארלוזורוב
כשהיינו בני 50, והן מהמפגשים שנערכו מאז כל שנה בביתך - התמונה שעומדת כל העת מול
עיני היא התמונה ממסיבת יום ההולדת -65 של כל בני המחזור שלנו בקריה אותה ארגנו עם
עוד מספר חברים. בתמונה הזאת,שהיא
עבורי " רגע גנוב מהחיים", אתה ניצב ליד דוד ענק מלא תירסים רותחים
ומבעבעים וצועק :"תירס חם! תירס חם !" כמו
מוכרי התירס של ילדותנו. בשבילי, כאמור, עוד אין "מי
שהיית", אלא רק "מי שאתה"
- איש יפה בפנים ובחוץ,
עם זר יום הולדת על הראש , פרח בוגנוויליה אחד משתלשל מאחורי האוזן, והשני על
המצח, עם מבט של משובה בעיניים, אנרגיות בלתי נלאות - וכולו נתינה
והנאה מלתת, ולגרום הנאה לכולם. שום
כסף שבעולם, טרחה, סחיבת חפצים כבדים (גם אחרי ניתוח אורטופדי שעברת), שום דבר מכל
אלה לא יכול היה לעמוד בדרכך לתת לכולנו את יום ההולדת המושלם, עם משחקי הילדות.
גם לא הניסיון שלי לארגן את הכל במקום אחר - כי זה
למעלה מכוחו של איש אחד "לסחוב הכל על
גבו". זה לא היה למעלה מכוחך. שום דבר של התנדבות, סיוע (
למשפחה, לביטחון הישוב שלך, לשכנים ולחברים) והיחלצות לעזרה כשצריך - לא היה מעל
לכוחך. נראה היה שממש להיפך - זה נותן לך עוצמות
וכוח . יש לי עוד כל כך הרבה להגיד לך,
על לימודי הפסיכודהרמה למטפלים אותם אני לומדת מזה כשנה, המכניסים את תורת הנפש
הבודהיסטית לפסיכולוגיה המערבית, בדרך של התנסות, והמביאים אותי לידיעה, לא רק
במוח אלא בכל הווייתי, שאני יכולה להצטרף אליך באשר אתה -גם בעוד דקה או
שתיים, (ולכן מיותר לתכנן, לפחד, להשתוקק ולהיאחז בעתיד) אבל אני לא אומר כלום ,
כי מה שרציתי להדגיש, כבר כתוב.
צער אחד בכל זאת מלווה אותי. לאחר יום ההולדת הקולקטיבי, שלנו בשנה
שעברה.ערכתי את כל מאות התמונות שצולמו שם ב-3 אלבומים, מלווים בכתוביות. רציתי
לשלוח אליך בדואר, ומיכה הגה רעיון נחמד, שאשלח אליו, והוא ייתן לך אותם כהפתעה
בפגישת המחזור השנה. אתמול ביקש אותי מיכה רשות למסור אותם
לחדווה ב"בשבעה". בוודאי שאני מסכימה. מה זאת אומרת?. בשבילי אתה שם,
בנופית, חי מאד. לא רק בלבות משפחתך, אוהביך ואהוביך, אלא גם באמת. חי.להתראות.
נילי דיסקין - טדניר.