16.8.09 מאת לאה משולם : צ
ל ק ת
צלקת קטנה, בהירה מהעור. קשטה את
ברך רגלה הימנית. היא הייתה שם תמיד, ככל שזכרה, מלווה בזיכרון עמום של נפילה,
המולה, בכי. איפה? מתי? לא זכרה.
היא מהרה להתלבש וחשה לחדרו. היום
יעבור את הניתוח, שאין מנוס ממנו. כל הלילה ישבה ליד מיטתו, מאזינה לנשימתו הלא
קצובה, לגניחותיו. התקשה להירדם. העלה עוד ועוד זיכרונות ילדות, כהרגלו בעת
האחרונה.
"את זוכרת את הלילה הראשון
שלנו? ייתכן מאד שזה הלילה האחרון
שלנו..." אמר.
הם גדלו באותה קריה, הוא מבוגר
ממנה בשלוש שנים, בדור שלפני קום המדינה.
שניהם למדו בבי"ס ב', ביה"ס החדש, בין אותם כתלים, אצל אותם
מורים, עבדו בתורנות ואכלו באותה "מסעדה," שכשכו, קיץ אחר קיץ, באותו
ים, אליו רצו ברגל, יחפים,
טופלו באותה מנורה כחולה בברכיהם, באותה מרפאה, "התפלחו" לאותם
הצגות וסרטים ב"בית-העם הישן", היו בתנועת-הנוער, אמנם לא באותה תנועה,
צעדו באחד במאי באותם מצעדים, אך לא הכירו זה את זו ולא נפגשו עד שבגרו ועל כך
הצרו כל החיים.
הם כינו את השנים ההן "השנים האבודות שהפסדנו."
כשנפגשו, היא כבר מורה והוא כבר
"מגשים", מקים מושב חדש בלכיש, שחזר הביתה לקריה, הרגישו כאילו היו
לאחד, כאילו חיכו כל החיים זה לזו, כאילו כבר נפגשו ולא נפרדו מעולם. אך מתי? תוך
חודשיים היו נשואים, מרחפים, מאוהבים, מאושרים וביעף חלפו כחמישים שנה יחדיו.
אמש, כל הערב, העלה זיכרונות
משכבר הימים, כאילו דאג להשלים את שאולי החסיר, פספס. שוב נדדו מחשבותיו אל ימי
בית-הספר. "זוכרת את ההפסקה
הגדולה?" "זוכרת."
"משהו הציק לי כל החיים," הוא נזכר. "יום אחד, בהמולה הגדולה, בחצר
הומה מילדים,רצנו אחרי הכדור. פתאום נתקלתי בילדה קטנה, שמנמנה, עם שתי צמות
והפלתי אותה. נבהלתי נורא. עמדתי שם המום, אבל התביישתי לגשת אליה. ראיתי שעוזרים
לה לקום ומובילים אותה, מדדה ובוכייה לחדר של פנינה האחות. שנים תהיתי – מי זו? מה
עלה בגורלה? חידה היא ותישאר, כנראה, חידה."
לא הספיקה לענות ולחדר נכנסה אחות
למדוד לחץ-דם. היא הורתה לו, בקול שניסה להיות מעודד, לנסות לישון והזריקה משהו
להרדמה. עתה כבר בוקר,אלונקאים באו לקחתו
אל הניתוח. זה הניתוח שהוא חש שלא יקום ממנו ואילו היא מקווה שזה פתח הצלה יחיד מן
המצב הקיים, הבלתי אפשרי.
תמו ייסוריו והיא נותרה – יודעת, אוהבת, משלימה.
בלב פצע גדול וצלקת קטנה על הברך.
לאה משולם.
במלאת שנתיים ללכתו.