לזכר השואה : מאת גדעון שדמי.

א' : לאחרונה בקרנו ב"יד ושם", אתר העדות המזויעה.

עברנו ממוצג למוצג, מתמונה לתמונה, מעדות לעדות, חלפנו

על פני ערמת הנעליים, הגדולות, הקטנות והקטנטנות.ושוב,

כמו בעבר, ניסינו להכיל ולא יכולנו .

ליקוי מאורות

עברתי על פניהם ביראה, יראת כבוד. השפלתי ראש.

האם אני הייתי עומד בזה, האם היו לי הכוחות הנפשיים

והגופניים לשרוד את הזועה כמותם.

הניצנים כבר נבטו מזמן. ידעתי דבר קיומם. ניסיתי להתעלם.

לא הרשיתי לעצמי לשפוט אותם, את הבודדים.

לאחרונה התעצמה התופעה .

ניצולים מ"השואה" ובניהם נוהרים אל אזרחות ארצות אירופה ההן.

אזרחות של ארץ בה נולדו וגדלו חיות האדם, אזרחות בארץ

שעשן המשרפות פרוש מעליה לנצח. אזרחות בארצות שאזרחיהן

עינו ורצחו את כל בני משפחותיהם והתעללו עד מוות בהם עצמם.

ואנחנו נשבענו לזכור ולא לשכוח, "דבר לא לשכוח עד דור אחרון,

עד כולם, עד כולם!"

אני צופה בתופעה ומשפשף את עיני. איני מאמין. חלום בלהות.

כאשר נתכנס שוב להתייחד עם זכר המיליונים, אני לא אהיה שם.

קירות וכבישים, אני לא אתייצב איתם. אני לא אאזין לקריאת

כאשר נעמוד דום ונזכור את העוללים, שגולגולותיהם רוצצו אל

שמות בני משפחותיהם. לא אזיל דמעה עם "אזרחי" פולניה וגרמניה.

זו גרמניה, שהולידה וגידלה את המפלצות, זו פולניה, שעשן המשרפות

מחשיך את שמיה לעולמי עולם.

אני , שלא הייתי איתם שם, עומד פעור פה מול פניהם.

מכירת ליבת החיים בנזיד עדשים, גימוד השואה, זילות הזיכרון.

ליקוי מאורות.

גדעון ,

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשס''ד