20.9.07 (שכתוב רשימה על מנחם היימן ז"ל בן קבוץ עין חרוד וחבר קיבוץ איילות)

לזכרו של חברי מנחם היימן שנפל בקרבות רמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים: מאת גייזי

"מנחמקה"

היו למנחם היימן מידות של שניות וסתירות: מצד אחד איש נאמן,מסור ,אחראי, מקצועי ומיומן. אך מן הצד השני הוא

היה נדחף להרפתקאות,לסיכון עד גבול ההפקרות. רוב הזמן היה מנחם סגור ושתקן, אך לפתע בעת נדירה , הפך

לאיש של פרץ פתיחות ושחרור.

כאשר היה מנחם בין החיים, היו עבורי שתי קטגוריות של צלילה: האחת הייתה הצלילות עם מנחם , ואילו השניה הייתה הצלילות עם "שאר העולם". מאז שנפל , ידעתי בוודאות שצלילות כמו שהיו עם מנחמקה, כבר לא יהיו לעולם, ובכך היה גם מן ההקלה, אך בו בעת גם צער וגעגועים להרפתקה ולאיש המופלא. זמן רב הכרתיו ולא הכרתיו כלל : איש מופנם, מכונס בתוך עצמו....וחייכן. עד אותו השבוע באביב של 1973 , עת נשלחנו שנינו עם אלי הנהג

(מעין זורבה ישראלי שראוי לסיפור בפני עצמו) כחלוץ להקמת מחנה משלחת חקר ארכיאולוגית ימית באתר ליד "הטאואר" הידוע שבמפרצי שרם אל שייך.

רוב הזמן שנינו לבד עם האוהלים, הסנדות, החבלים ,היתדות וההלמניה, עם הזודייקים, המדחסים ושפע מכלי הצלילה....והים המופלא כולו שלנו בלבד. בתחילה היינו מחלקים את זמננו, בין העבודה לשתיקות ארוכות, שיכורים משפע הציוד שעומד לרשותנו בלבד, מן הבדידות המנותקת, מן הזריחות, מלחש הגלים הנושקים לחוף, מן המעמקים הכחולים ועושר החי של שונית האלמוגים, מביקורי הפתע של המנטות ומופעי הדולפינים. לאחר יומיים משותפים כאלה, התחיל מנחמקה לשחרר זרזיף של דיבור, אשר הפך עד מהרה לשטף ,למעיין ההולך ומתגבר, דיבר ולא חדל, היה זה מנחם שונה כל כך ממה שהכרתי. תראה, הוא אומר לי, בהתחלה חשבתי שאתה כמו חברנו הטוב יואל, מין צדיק קיבוצי, קפדן אשר אינו סוטה לעולם מן התלם, נוגע רק במותר ולא טועם מן האסור....אני דווקא מכבד כאלה אנשים,

הוא ממהר להוסיף, אבל לידם אני מרגיש נבוך ומרוחק, אבל עכשיו אני כבר רואה אותך באור אחר: אתה לא פעם

יוצא מן התלם, יש לך את הנטייה לצאת לפה ולשם, לגעת גם ב"אסור" למרוד, ולא להיות שופט של אנשים. הראייה הזאת מקלה עלי לחשוף את עצמי, להשוות בינינו ובעיקר בין הקיבוץ שלי לבין הקיבוץ שלך, לבחון את היחס אל השונה, את מידת הפתיחות של החברה וכיוצא באלה דברים, אח"כ ממשיך מנחם לתאר ילדות קשה, לדבר על נשים, על הביישנות,על שבילים בהם לא מקפידים על כללי התקנון של הקיבוץ, על מה מותר ומה אסור ועל פשרות, על מה שיש בקיבוץ ואין בחוץ ויותר על מה שיש בחוץ ואין בקיבוץ...דברים של גלוי נפש, אשר ממרחק הזמן כבר לא אזכור במדויק,

אך אני זוכר היטב , את שפת הגוף, את העיניים ואת קמטי המצח, את ההתרגשות וההיסחפות: שואלים ועונים,

הופכים ומגלגלים בדברים , נפעמים מן הפתיחות ומן הקרבה. שכורים מן החרות ומן החופש של שניים לבד בים המדהים והנפלא.

הרבינו לצלול יחד, מתמכרים להפקרות, ושבויים בקסם הצלילות אל גבול היכולת....חקרנות וסקרנות, הרפתקנות

על גבול ההפקרות ושל חוסר האחריות. לאחר צלילת עומק מרגשת הוא אומר לי: זו הפעם הראשונה שאני נשאר צמוד לבן הזוג בצלילה, הרי אתה יודע שהאינדוידואליות ויצר ההרפתקנות חזקים ממני. אבל בצלילה הבאה, הוא חוזר לעצמו, במהלך הצלילה הוא נעלם בלי הודעה מוקדמת, לכלוא במצלמתו את פלאי הטבע התת ימי, רק הבזקי הפלש, מסגירים את קיומו בסביבה הקרובה. לפתע לפני עליה המתוכננת לפני הים הוא מופיע בדיוק רב, ולי תמיד נדמה כי האוויר אשר במכליו, מתווסף ולא כלה.

מאז המשלחת, פגשתי אותו עוד פעם אחת ויחידה, עבורי האיש הנפלא המיוחד הזה, יישאר לעולם חידה.

גייזי שביט.