29.6.07 שלושים ללכתו של דודיה, מאת חגי יעקבי

כאשר נפגשנו לראשונה כבר כינו אותך דודיה, אני שהגעתי לגרעין ממקוה ישראל לא ממש הקדשתי חשיבות לשמך אותו קיבלת מהוריך. היינו חבורה שלא בדיוק הקדישה תשומת לב לפרטים הקטנים של החיים , רצנו בקצב שהחיים הכתיבו לנו, לעיתים עצרנו להתבונן סביבנו והמשכנו הלאה.

ועדת השיכון בניר אליהו סידרה לנו חדר משותף וכאן התחלנו לצעוד די קרוב, אתה במוסך, אני שהתלבשתי על שריד ממלחמת העולם השנייה משאית פורד שעמדה בחצר המשק וחיכתה לגואל. יחד ניסינו להפיח בה רוח חיים. בתקופה זו למדנו להכיר איש את רעהו ואכן נוצרה רעות עמוקה הנמשכת עד היום ועברה בירושה גם לילדינו ואולי גם לנכדינו. לאחר לידתו של בנכם הבכור רון החלטתם לעבור צפונה , הלכתם לקריית חיים ומשם פנית למפעל הגדול באותם הימים בארצנו, ייבוש החולה והשתלבת עם היוצרים. שם תפשה אותך צרה שהוציאה אותך ממעגל העבודה. תקופה קשה מאוד, אך אתה ידעת לאסוף את כל הכוחות ותעצומות הנפש ויחד עם רותי חרף הגעגועים העזים לרון שהופקד בידי הוריך. יצאת כשידך על העליונה, חזרת למעגל העבודה, הרחבת התא המשפחתי וביצורו.

לחברות היה מקום נכבד באורך חייכם , וחבורת בתלם הינה חלק נכבד באורחות חיי משפחתכם.

לפני שנתיים כאשר נפלת באירוע , קיוויתי שהפעם כמו בעבר הרחוק תתגבר ותשוב לאיתנך. לא כך הדבר.

היום כולנו עומדים כאן חדורים כאב צורב, מביטים סביבנו, מתבוננים בדורות הצעירים העומדים לימיננו ואומרים לעצמנו, נחמתנו בדור הצעיר ההולך בתלם וממשיך בעשייה על פי המתחדש בעידן הנוכחי, הפורש כנפיים על פני יבשות ומביא את יכולותיה של מדינתנו מעבר לימים ומוסיפים לחוסנה.

לרותי, רון ולאסתר ובניהם, לעליזה ולדני ובניהם, לאייל ולאיילת ובניהם תנחומינו הכנים על לכתו של יעקב, דודיה חברנו אותו נזכור עימנו תמיד.